התקיפה האמריקאית הנרחבת על מתקני הגרעין באיראן בלילה שבין 21-22 ביוני 2025, ובראשם המתקן הגרעיני בפורדו, סימנה שלב חדש במערכה החשאית והגלויה על עתידו של המזרח התיכון. בניגוד לפעולות סמליות מהעבר, מדובר במהלך אסטרטגי עמוק הפוגע בלב היכולת הגרעינית של איראן – אך לא פחות מכך, בליבת הביטחון של המשטר עצמו. בעיני מומחים מודיעיניים וביטחוניים, המתקפה לא רק שיבשה את ההעשרה, אלא גם ערערה את תחושת החסינות שפיתחה ההנהגה האיראנית לאורך שני עשורים של פרויקט גרעין צבאי.
המתקן בפורדו, שנבנה בסודיות גמורה ב-2006 בתוך בסיס של משמרות המהפכה, שימש עבור איראן כתעודת הביטוח האסטרטגית של תוכנית הגרעין. מדובר במתקן תת-קרקעי בעומק רב, החצוב בהר ומבוצר בצורה חריגה, שנועד לשרוד מתקפה כוללת ולאפשר המשך העשרת אורניום גם אם שאר התשתיות הושמדו. גילוי המתקן בידי המוסד טרף את הקלפים, והוביל את האמריקאים לפתח פצצה ייחודית – B2 – במשקל 13.5 טון שיועדה לחדור את בטן ההר. התקיפה שבוצעה לפנות בוקר כוונה בדיוק לשם: ללב המאובטח והעמוק ביותר של פרויקט ההעשרה. סוללות ה־S300 הושבתו קודם לכן באמצעות תקיפה ישראלית מדויקת מהאוויר, אך המורכבות המבצעית לא הסתיימה שם. המתקן ממוקם בתוך בסיס פעיל של משמרות המהפכה, הכולל כוחות קומנדו, תצפיות קרקעיות ואמצעים שייתכן וטרם נחשפו – ולכן נדרשו מספר גלים של תקיפה כדי לייצר אפקט ססמי משמעותי, בהיקף של רעידת אדמה, שינטרל את המתקן לחלוטין.
הפגיעה איננה רק טכנית – היא בעיקר תודעתית. ההנהגה בטהראן, ובראשה המנהיג העליון, עלי חמינאי, ניצבת בפני אובדן שליטה פנימי ואובדן הרתעה חיצוני. מערכות קבלת ההחלטות מצויות במצב של בלבול, חוסר תיאום, ולראשונה מזה שנים, גם בחרדה אמיתית מפני עימות ישיר. בהיעדר מבנה שלטוני גמיש ובמצב של סנקציות כלכליות מתמשכות, האפשרות לניהול מערכה ארוכת טווח מוגבלת מאוד עבור איראן.
מציאות זו יוצרת חלון הזדמנויות אסטרטגי משמעותי עבור ישראל והמערב. תגובה איראנית ישירה על ארה"ב, אם תתרחש, תהווה למעשה הכרזת מלחמה על נאט"ו – מהלך שעלול להביא להסלמה אזורית ואף בינלאומית, שממנה איראן עלולה לצאת מוחלשת מאוד, אולי אף מובסת. עם זאת, במצב של משבר פנימי עמוק והיעדר יכולת לגיבוש קונצנזוס בהנהגה, לא מן הנמנע שהתגובה האיראנית תכוון דווקא לעבר ישראל – בין אם דרך פרוקסי אזוריים ובין אם בפעולות טרור בינלאומיות.
בתוך כך, המערכת האיראנית מתמודדת עם מגבלות קשות נוספות. היעדר תשתית אזרחית למלחמה כוללת, כמו מקלטים או יכולת הגנה אמיתית בעורף, לצד תלות כלכלית חזקה ביצואי נפט דרך מיצרי הורמוז, מציבים אותה בעמדה חשופה במיוחד. ניסיונות לסגור את המיצרים או למקש אותם – כפי שקרה ב-1988 – עלולים להביא לתגובה מערבית חסרת תקדים, ואף לחזרה למודל של "הרתעה באמצעות הכרעה".
גם בזירה הפלסטינית יש לפגיעה האיראנית השפעה ישירה. חמאס, הנתמך באופן מסורתי על-ידי טהראן, מצוי כעת בבידוד גובר, הן לוגיסטי והן מדיני. משבר האמון הפנימי באיראן משליך גם על רשתות הסיוע האזוריות שלה, ומגביל את יכולת ההתעצמות של שלוחות הטרור. הדבר עשוי להוביל לדינמיקה חדשה: לא של כניעה, אך בהחלט של גמישות מדינית גבוהה יותר מצדו של חמאס לקראת עסקת שחרור חטופים וסיום המלחמה עם ישראל, נוכח חוסר ברירה.
המערכה כעת איננה עוד סבב טקטי, אלא שלב אסטרטגי בשינוי כללי המשחק במערכה. ארה"ב שידרה מסר ברור: היא מוכנה לחזור להיות הכוח הדומיננטי באזור, ההגמון במערכת. לישראל יש כעת הזדמנות נדירה לעצב את המציאות האזורית תוך שילוב בין כוח צבאי מדוד, לחץ בינלאומי מדויק – ומוכנות מדינית לתמרון. אם תנצל זאת בתבונה, ייתכן שהמשבר הזה ייזכר בעתיד כנקודת המפנה ביחסי הכוחות האזוריים.
