באוקטובר 2022, עמד פרהאד רזווי, בן 29 מצפון טהראן, בלב כיכר ארגנטינה – אחת הנקודות הסמליות של המחאה שנולדה בעקבות מותה של מהסה אמיני. הוא לא צעק סיסמאות, לא החזיק שלט. עמד, פשוטו כמשמעו, בשתיקה מתוחה, בוהה בשוטר שהביט בו חזרה. פרהאד תיעב את המשטר האיראני – את הכפייה הדתית, את דיכוי הנשים, את החונטה של משמרות המהפכה שגזלה ממנו את עתידו. אך עמוק בליבו התקיימה גם הזהרה עתיקה: אם ייפול – לא יישאר איש שיאכיל את אמו החולה, איש שישלם את שכר הדירה. לא פחד מוות החזיק אותו, אלא הפחד מהחיים בלעדיו.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו סתיו סוער. ביוני 2025, לאחר סדרת תקיפות של ישראל בעומק איראן – שפגעו פגיעות קטלניות בתשתיות צבאיות, גרעיניות וסמלי שילטון של המשטר – מצאה עצמה הרפובליקה האסלאמית מושפלת, מופתעת ובעיקר חשופה. לכמה ימים נדמה היה שמשהו נשבר – קו סמוי של חסינות שנחצה, ומאחוריו התגלה שלטון מבולבל, חבול ואולי אף קורס
אך ההתאוששות של המשטר היא מהירה מהמצופה. משמרות המהפכה מחזירים לעצמם שליטה באמצעות גל מעצרים חסר רחמים, סינון מידע אינטנסיבי, והזרמת כספים מאפיקי "כלכלת הצללים" – רשת מסועפת של הברחות, מונופולים, ונאמנויות כלכליות המפרנסות רבבות בני אדם, כולל רבים שאינם בהכרח תומכי המשטר, אך תלויים בו למחייתם. הציבור האיראני, למרות שנפשו נקעה מהאייתולות ומהשיטה, לא יוצא לרחובות. החשש והפחד – גם לאחר שהמשטר נחשף במערומיו – עדיין שולטים.
כאן נדרשת ההבחנה הקריטית בין מטרות המבצע: בין שיתוק המשטר, כלומר פגיעה משמעותית ביכולותיו להזיק – צבאית, טרוריסטית, אידיאולוגית – לבין הפלת המשטר האיראני בצורה מוחלטת. הראשון ניתן להשגה באמצעים גלויים: צבאית ,סנקציות, בידוד בין לאומי ולחצים דיפלומטיים. אך מיטוט המשטר הוא יעד אחר לגמרי, כזה שמצריך פעולה אסטרטגית רב-שכבתית, ובעיקר סבלנות, תחכום, ופעולה עקבית.
מדיניות המערב – ובעיקר ארצות הברית – צריכות להבחין בין האמצעי לבין המטרה. המטרה האמיתית איננה עוד עסקה נקודתית משופרת יותר מהעסקה שנחתמה ב 2015 וממנה פרש טראמפ עסקה שלכל היותר תדחה את הפצצה האיראנית בכמה שנים, אסור שהמשא ומתן המתחדש יהיה מהנקודה בה הופסק לפני התקיפה. המומ בהובלת וויטקוף היה טעון וחסר סיכוי והדגיש את הפער בין גישה עסקית של אינטרסים ותועלת- גישה ראציונאלית מערבית. לבין חזון אידיאולגי גיהדיסטי עם תפיסת נצח חלום שבסופו הגביע הקדוש -השמדת היישות הציונית והשלטת השריע במערב.
חזרה לשולחן המשא ומתן אם יתקיים, אינו יכול להסתפק ב"מניעת העשרה" – הוא חייב לכלול תנאי סף חדשים, עמוקים וברורים: פירוק תשתיות הטילים והכטב"מים, הפסקת התמיכה בטרור, ופתיחה הדרגתית של הכלכלה לשקיפות ומסחר הוגן. והפעם – כישלון המשא ומתן לא יוביל ל"עסקה פחות טובה", אלא למסר חד משמעי כי ההפצצה האמריקאית הייתה הפרומו בלבד. בפעם הבאה, זו עלולה להיות אחריתו, שתיגרם על ידי הפלת המשטר האיראני.
אך חשוב לזכור: הפלת משטרים אינה מתבצעת בכותרות, אלא בין השורות. אין תועלת באיום גלוי שמאחד את האיראנים סביב ההנהגה – כפי שלעתים קרובות קורה כאשר איומים חיצוניים פורצים לדיון הציבורי. ההפלה האמיתית צריכה להתנהל ברובד החשאי: שיתוף פעולה עם גורמי אופוזיציה, תמיכה ברשתות הפצת מידע חתרני, והכנסת משאבים למוקדי תסיסה פנימיים – מהאוניברסיטאות ועד הקהילות האתניות הנרדפות.
ישראל, במצבה הנוכחי, אינה יכולה ואינה צריכה להוביל לבדה מהלך של החלפת שלטון בטהראן. תפקידה הוא לפגוע ביכולת ההיזק של המשטר בטווח המיידי – פעולה הכרחית אך לא מספקת. רק שיתוף פעולה עמוק ואסטרטגי עם ארצות הברית יוכל להניע מהלך היסטורי של שינוי. האחריות לכך היא בראש ובראשונה אמריקאית, בשל כוחה, השפעתה ויכולתה לגבש קואליציה בינלאומית סביב החזון הזה. ישראל הניחה תשתית לארצות הברית לייצר מצפן חזוני חדש לקבוע סל קוארדינטות חדש שישפיע על העולם לדורות
המסקנה ברורה: לא עוד ניסיונות "לכופף" את המשטר עם מקל וגזר, אלא יצירת אופק חדש שבו עצם קיומו של משטר קיצוני, אלים וחשוך – אינו מתקבל כנתון, אלא כבעיה שיש לה פתרון.
כדברי המשורר האיראני סימין בהבאני: "הם קשרו את עינינו, אך לא את מחשבתנו. הם כבשו את רחובותינו, אך לא את העתיד שלנו."
העתיד הזה תלוי לא רק באומץ של פרהאד וחבריו, אלא בנחישות של המערב לא לאפשר לרודנות להוסיף ולהכתיב את סדר היום של המזרח התיכון והעולם כולו.
