נשיא סוריה הזמני, שמינה את עצמו, אחמד א-שרע, אשר השתייך במשך שני עשורים כלוחם לארגון הטרור אל-קאעדה תחת הכינוי אבו מוחמד אל-ג’ולאני, אמר בשבוע שעבר לתקשורת כי הוא אינו רואה בעצמו שלוחה של האסלאמיסטים הפוליטיים כמו האחים המוסלמים, וגם לא של סלפים-ג’יהאדיסטים קלאסיים כמו דאעש ואל-קאעדה. למי שאינו מבחין בגוונים השונים של הג’יהאדיזם, ההצהרות הללו עלולות להישמע כאילו אל-ג’ולאני נוטש את אמונותיו הג’יהאדיסטיות או שסוריה נכנסת לעידן פוסט-אסלאמיסטי. בפועל, מדובר בהכרזה על התפתחותה של אידיאולוגיה היברידית חדשה, תנודתית ומסוכנת אף יותר: נאו-ג'יהאדיזם.
לידתו של הנאו-ג'יהאדיזם
בשונה מהג'יהאדיזם המסורתי הנוקשה והמוגבל, הנאו-ג'יהאדיזם מדגיש הסתגלות אסטרטגית ומטרות ארוכות טווח בעלות ממד גלובלי, ולא מקומי. בכך הוא חמקמק ומסוכן יותר מכל צורה אחרת של אסלאמיזם פוליטי או סלפי-ג’יהאדיזם שהעולם הכיר עד כה. כבר היום ניתן לראות מנהיגים ערביים ומערביים הנופלים ברשת הרטוריקה של א-שרע, ומאמינים בטעות כי הוא מציע חלופה טובה יותר מהתנועות הג’יהאדיסטיות או האסלאמיסטיות הקיימות.
טום ברק, שליח מיוחד של ארה״ב לסוריה, אמר הצהרה מפתיעה בפודקאסט בשבוע שעבר כי הוא “סומך על א-שרע” וכי הוא מאמין שחזונו תואם את מטרות הממשל האמריקאי הנוכחי. במקביל, מנהיגים אזוריים כגון יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, שיבחו את א-שרע ואף הצהירו בפומבי על “אמון הממלכה ותמיכתה הנחושה” בו.
מכאן ניתן להגדיר את הנאו-ג’יהאדיזם כאידיאולוגיה היברידית חדשה, המשלבת אסלאמיזם פוליטי, ג’יהאדיזם וסוציאליזם סמכותני. תנועה זו שואבת את הזריזות הפוליטית של האחים המוסלמים, מאמצת את הפרגמטיות הטקטית שהובילה בעבר מפלגת ה-AKP של טורקיה, ושומרת על הקשיחות האלימה של אל-קאעדה ודאעש. הייחוד שלה הוא השימוש בריאליזם פוליטי כדי לתמרן במאבקי כוח אזוריים ובינלאומיים, תוך ניצול ההבטחה הסוציאליסטית החלולה והבלתי ממומשת של “צדק חברתי” כדי לשלוט בפוליטיקה הפנימית ולבסס שלטון סמכותני.
אכן, הרקע והאופי של א-שרע הופכים אותו לאדריכל מושלם של המגמה הנאו-ג’יהאדיסטית. הוא גדל תחת שלטון הבעת׳ של חאפז אל-אסד, עם חינוך אידיאולוגי סמכותני-סוציאליסטי, שסיגל לו אינסטינקט לריכוז כוח ולהתאמת אידיאולוגיה לנסיבות. כנער הוא נמשך לאל-קאעדה, טיפס בסולם דרגותיה, הקים את “היאת תחריר א-שאם” (HTS) – קבוצה סלפי-ג’יהאדיסטית המוגדרת כארגון טרור בינלאומי – והשתתף במלחמת האזרחים בסוריה שלאחר האביב הערבי. שם התמודד מול יריבים רבים: מיליציות אחים מוסלמים שנתמכו בידי טורקיה, פלגים שיעיים בחסות איראן, ודאעש האכזרי ביותר. א-שרע גבר על כולם לא באמצעות אידיאולוגיה טהורה, אלא באמצעות אסטרטגיות נאו-ג’יהאדיסטיות ששילבו גמישות פוליטית, הבטחות סוציאליסטיות לרפורמות כלכליות וצדק חברתי, ואלימות חסרת רחמים.
סוף עידן האסלאמיזם הפוליטי?
זו אינה הפעם הראשונה שבה א-שרע מתנער מהאחים המוסלמים. בראיון לאל-ג’זירה בשנת 2015, אז כונה אל-ג’ולאני, לגלג על האחים המוסלמים על שחיפשו לגיטימציה דרך בחירות ופשרות פוליטיות, וטען כי הפסידו במצרים ובתוניסיה “מפני שנטשו את הג’יהאד לטובת הקלפיות”. בעיניו, ויתור על ג’יהאד אלים לטובת פוליטיקה לא-אלימה הוא חולשה. ביקורתו לא הייתה על מטרות האחים המוסלמים, אלא על שיטותיהם להשגת כוח פוליטי. באותו ראיון טען כי הוא שואב השראה מאותו מקור שעליו התבסס חסן אל-בנא, מייסד האחים המוסלמים. זלזול זה משותף גם לדאעש, שתקף שוב ושוב את האחים המוסלמים על שבחרו להשתתף בדרכי שלום בתחרות הפוליטית במקום להשתמש בג’יהאד אלים.
השוואה בין ביקורתו של אל-ג’ולאני לבין מסלולי התפתחותן של מפלגת א-נהדה בתוניסיה ושל מפלגת החירות והצדק במצרים מבהירה זאת.
בתוניסיה, ראשיד ע’נושי ומפלגת א-נהדה ניתקו עצמם במכוון מהאסלאמיזם הפוליטי, מיתגו את עצמם כ“דמוקרטים מוסלמים” ובחרו להשתתף בפוליטיקה פלורליסטית. במצרים, האחים המוסלמים השתלטו על הנשיאות באמצעות מוחמד מורסי, אך איפשרו לסלפיסטים – שנצמדו לזהות אסלאמיסטית קיצונית – לשלוט בפרלמנט. צעד זה הרחיק את המרכז הפוליטי והטיל אימה על נשים ומיעוטים דתיים. בתוך שנה בלבד הם הופלו בהתקוממות צבאית-עממית. נפילתם המהירה במצרים הדהדה גם בתוניסיה והובילה לנפילתה של א-נהדה מן השלטון ב-2014, וכך חתרה תחת עתיד האסלאמיזם הפוליטי בעולם הערבי.
מנגד, דרכו של א-שרע מייצגת אפשרות שלישית ואפלה בהרבה. הוא אינו מרכך את האסלאמיזם אלא מקשיח אותו, באמצעות יצירת בן כלאיים של גמישות האחים המוסלמים, אלימות ג’יהאדיסטית, וסמכותנות סוציאליסטית.
במאמר דעה שפורסם לאחרונה תחת הכותרת “המסר האחרון: האם תם עידן האחים המוסלמים בסוריה?”, יועץ התקשורת החדש של א-שרע קרא לאחים המוסלמים בסוריה להתפרק. הוא טען כי האסלאמיזם הפוליטי אינו רלוונטי עוד, ותיאר את האחים המוסלמים כמודל מיושן. מסר זה פורסם באל-ג’זירה – אותה במה שבעבר שימשה להגברת קולו של הארגון. הדבר משקף קונצנזוס אזורי הולך ומתרחב המנסה לערער את הלגיטימיות של האחים המוסלמים מאז 2013, כאשר מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, וכעת סוריה – כולם מקדמים וריאציות של אותה מגמה.
במשך יותר מעשור, לפחות מאז מהפכות האביב הערבי, חוקרים וקובעי מדיניות דנים בשאלה האם עידן האסלאמיזם הפוליטי מגיע לסיומו. קריסתם המהירה של האחים המוסלמים במצרים ובתוניסיה לאחר עלייתם המפתיעה ב-2012, הירידה בתמיכה ב-AKP של ארדואן בשנים האחרונות, נפילתם של ארגוני טרור כמו דאעש ב-2015, היחלשות חיזבאללה ופלגים שיעיים הנתמכים בידי איראן, היחלשות המשטר האיראני עצמו, תבוסת חמאס בעזה לאחר 7 באוקטובר – כל אלה רומזים כי ייתכן שהאסלאמיזם הפוליטי מיצה את דרכו. אך סיום זה מטעה. מתחת לרטוריקה מתנהל מאבק כוח החורג בהרבה מגבולות סוריה.
ההשפעה הגיאופוליטית
העימות של א-שרע עם האחים המוסלמים חושף את הטיפשות של ההנהגה האסלאמיסטית הפוליטית בטורקיה, אשר בחרה לתת בו אמון, לתמוך בו ולהעצים אותו. קמפיין התקשורת הנוכחי שלו מאותת לא רק על יריבות אישית, אלא על עליונותה של הגישה הסלפיסטית הסעודית על פני האסלאמיזם הפוליטי של טורקיה במאבק על ההשפעה בסוריה ובעולם הערבי והמוסלמי הרחב יותר.
שנים ארוכות תמכה אנקרה במיליציות המזוהות עם האחים המוסלמים בסוריה. כשאלו קרסו, הימרה על א-שרע, מתוך מחשבה שניתן לעצבו כאיש שלהם. אך כיום ברור כי נאמנותו נתונה לריאד, ששאיפתה מאז ומתמיד הייתה לחסל את האחים המוסלמים כיריב אידיאולוגי ואיום פוליטי.
האירוניה היא שדחייתו של א-שרע את האחים המוסלמים אינה מבשרת על אימוץ ממשל חילוני או דמוקרטי ליברלי. להפך, הוא מקדם זן חדש של אסלאמיזם סמכותני. ארגונו HTS, ששלט במשך כמה שנים באידליב, לא היה אחים מוסלמים, ולא היה דאעש. הוא היה נאו-ג’יהאדיסטי. מאז עלייתו לשלטון, העניק אזרחות סורית לג’יהאדיסטים זרים לפני ששילב אותם בצבאו ובכוחות המשטרה שלו. כוחות אלו כבר ביצעו מסעות דיכוי אכזריים נגד עלווים, דרוזים ונוצרים בסוריה. רחוק מהכלה, הרטוריקה העצמאית שלו מהאחים המוסלמים מסתירה אלימות עדתית מתמשכת.
הלקח שעלינו לזכור
הלקח החשוב כאן הוא שכל פעם שנדמה שהאסלאמיזם הפוליטי קורס – הוא חוזר בצורתו האדפטיבית החדשה. נפילת האחים המוסלמים במצרים נראתה סופית, אך חמאס המשיך את הפרויקט האסלאמיסטי בעזה. תבוסת דאעש הוכרזה כסוף עידן הג’יהאדיזם, אך HTS עלה מאידליב עד לארמון הנשיאות בדמשק.
היום, א-שרע מעצב משהו מסוכן אף יותר: נאו-ג’יהאדיזם שממזג את המניפולציה הפוליטית של האחים המוסלמים, את אלימות אל-קאעדה ודאעש, ואת הפרגמטיות הסמכותנית של סוציאליזם בעאתי – למודל אחד. זה אינו סוף האסלאמיזם הפוליטי, אלא המוטציה הרעילה והעמידה ביותר שלו. דחייתו של א-שרע את האחים המוסלמים איננה גזר דין מוות לאסלאמיזם הפוליטי, אלא תעודת לידה לגלגול המסוכן ביותר של הג’יהאדיזם.
