חלק בי, מודה, רוצה שגרטה תיכנס לעזה – ואז היא תבין | יוני 2025 – גרטה טונברג, אקטיביסטית האקלים השבדית, מפליגה לעזה כחלק ממשט סיוע שמוגדר הומניטרי, אך בפועל מהווה אקט תודעתי מובהק – פרובוקציה פוליטית במסווה של חמלה. הסירה שבה הפליגה לא נושאת סיוע הומניטרי משמעותי, אלא סמליות בלבד – ניסיון נוסף במרחב התודעה הבינלאומי לקבע את נרטיב כי עזה היא הקורבן הבלעדי, ישראל היא המדכא הנצחי, וכל התנגדות, גם אם רצחנית, היא מוסרית אם היא מכוונת נגד "כיבוש".
גרטה בת ה-22 היא אותה ילדה, פעילת כדור הארץ, שמבינה מניסיונה את הצורך בשימוש בנרטיב כדי להישאר בתודעה העולמית בין אם הוא "להציל את כדור הארץ" או בין אם הוא "לשחרר את פלסטין" במיוחד שהוא מתלכד עם קבוצות אחרות שהמניע המוסתר שלהם מונע משנאה ומאנטישמיות, יש מי היגידו כמו שלה, או מפחד כלפי האיסלאם באירופה עצמה.
ב־7 באוקטובר 2023, ביצע חמאס את אחד ממעשי הטבח המזעזעים בתולדות הסכסוך: 1,200 נרצחים, בהם תינוקות, נשים, ערבים ישראלים, עובדים זרים ונוצרים. חמאס לא פגע רק ביהודים. הוא שחט את רעיון הסובלנות עצמו. אך בתודעת השמאל הפרוגרסיבי, כפי שהתעצבה בעשורים האחרונים, אין מקום למורכבות: המדכא לעולם יישאר מדכא, גם כשנשחט על-ידי "המדוכא". תנועות פרוגרסיביות ברחבי העולם – מאקטיביסטים להט"בים ועד תנועות אקלים – נטמעו באתוס הזה. ההתנגדות הקולוניאלית הפכה לערך עליון, גם כשפניה הן מסווה לתיאוקרטיה אפלה או בשמה חמאס ואפילו חמסטאן, אם לוקחים בחשבון את המעורבות של האזרחים העזתים ואת מפגני האושר הצהלות עת השמע דבר הטבח.
מאז שנות ה־70 מתרחש איחוד בין גישות פוסט-קולוניאליות, ביקורת המערב, והתנגדות ממוסדת לסדר הליברלי. כך נוצרה ברית רעיונית המשלבת תנועות פרוגרסיביות עם רעיונות אנטי-ציוניים. פלסטין הפכה לסמל לאוניברסליות מוסרית, אך לא פלסטין של ממש ולא עזה – אלא דימוי אסתטי, רחוק, שמנותק מחמאס, מהפרות זכויות אדם, מהיעדר חופש דת או מגדר. כך יכולים פעילי אקלים מאירופה להפגין לצד דגלי חמאס, בלי שיראו בכך סתירה.
גרטה טונברג הפכה לגיבורה בינלאומית לא בזכות מדיניות, לא בזכות הצעות לפתרונות אלא בזכות מיתוס. ומיתוס צריך לבנות ללבות ולפתח. כך ב־2019, הרבה לפני מתקפת החמאס, ניתן היה לזהות את הקו הרעיוני שהיא מאמצת: משבר האקלים הוא תוצר של הקולוניאליזם, של דיכוי ושל 'רצח עם'. בדבריה, "משבר האקלים אינו רק תוצאה של מערכות כושלות — הוא גם תוצר של קולוניאליזם, דיכוי ורצח עם". הדגל המחבר בין אקלים וצדק מערכתי, בין סביבה ומאבק אנטי־אימפריאליסטי, הונף כבר שם.
טונברג פועלת נגד ישראל כאפיזודה – חלק מתפיסה כוללת, בה המערב (ובכללו ישראל) הוא הסמל לדיכוי שיש להחריבו. בשנת 2021 השתתפה בעצרת שבה נשמעה הקריאה "Crush Zionism", ולאחר מתקפת חמאס פרסמה קריקטורות בגנות ישראל וגרמניה, התעלמה מהרצח, והצטרפה לקריאות להחרמת ישראל. יש שיטענו כי לא תמכה בחמאס באופן מפורש – אך הנראטיב שהיא מייצגת מצדיק את מעשיו בשתיקה רועמת.
המקרה של ויטוריו אריגוני, פעיל איטלקי שנרצח בעזה ב־2011 על-ידי פלגים אסלאמיים, ממחיש היטב את האבסורד. אריגוני לא היה אויב – אלא תומך מובהק ב"התנגדות הפלסטינית". אך עבור קנאים דתיים, לא משנה מה כוונתך – משנה מי אתה. מערבי, ליברלי, חילוני – משמע כופר. גרטה וחבריה יתקבלו כך גם הם, אם אי פעם יכנסו לעזה באמת. כי הם אינם חלק מהעולם שחמאס מבקש לבנות. הם אויבים, גם אם הם אינם רוצים לראות זאת שהרי למה להרוס נרטיב טוב בעובדות במיוחד שכל העולם בולע זאת בשקיקה.
גם הסיוע עצמו – החלק ההומניטרי לכאורה במשט אינו חף מפרופגנדה. חמאס, כידוע, החרים חלק מיוזמות הסיוע הבינלאומיות, ירה על אזרחים שניסו לגשת לאספקת מזון שלא עברה תחת שליטתו ודורש שהסיוע יועבר רק דרך האו"ם. למה? כי השליטה בסיוע היא שליטה בתודעה. מי שמחלק אוכל – מקבל לגיטימציה. והסיוע של גרטה, מלבד היותו חסר השפעה חומרית, משרת את מטרת חמאס להפעיל לחץ בין לאומי על ישראל, לא לשחרר את עזה משלטונו.
המאבק כאן איננו רק על גדר, מעבר גבול או משט. הוא מאבק על משמעות. על האפשרות להבחין בין רוע מוסרי לבין תבניות אוטומטיות של צדק. גרטה היא ילדה המחפשת תשומת לב שהפכה לאישה שכזו. אך היא נושאת בשוגג, בעיוורון, או מתוך שנאה עצמית את דגלו של אויב ואתו היא מנצחת מראש את הקרב על התודעה, טרם מניעתה, אך בוודאי עת תימנע כניסתה ע"י "המדכא הכובש" אשר יצולם ויועבר בכל מדיה אפשרית לעולם כולו.
חלק בי, מודה, היה רוצה שיכניסו אותה לעזה, ואז היא ושכמותה יבינו מי מקדש את המוות ומי את החיים, מה עברו ועוברים החטופות והחטופים שלנו בידי רוצחים צמאי דם, מה חושבים עליה ומה יעשו עימה "לוחמי החופש של פלסטין" עליהם היא מגנה. אך חלק אחר בי, מוסרי יותר, תמיד יגבר וימנע אותה מלהיכנס. לא רק בכדי להציל אותה מעצמה, אלא כי החברה שלנו עדיין ראויה לטוב. האתגר שלנו איננו לשכנע את גרטה. היא תוצר. האתגר הוא לנצח במלחמת התודעה כך שהמציאות שלנו, האמת שלנו שלא תימחק על-ידי נראטיב שקרי, גם אם הוא עטוף בדגל שלום.
המאמר פורסם לראשונה במעריב.
