במערכת היחסים הטעונה בין מצרים לעזה, סיני הפכה לאזור חיץ טעון, גם ביטחונית, גם פוליטית וגם רגשית. חצי האי סיני, אזור גבול עצום אך פגיע בין כאוס אזורי לחוסר יציבות פנימי, נחשב זמן רב לאכילס של מצרים. עבור הציבור והמשטר המצרי כאחד, סיני היא הרבה יותר מהשתרעות גיאוגרפית אל תוך אסיה, מדובר בדאגה אסטרטגית מתמדת הן עבור מצרים והן עבור שכנתה הקרובה, ישראל. סיני הוא המקום שבו הכוח הרב של שבטי הבדואים ורעידות הטרור ברצועת עזה השכנה מטלטלות את האיזון השברירי של קהיר בין ביטחון, ריבונות ויציבות כלכלית.
כיום גוברת הדאגה המצרית בעקבות המלחמה הארוכה ביותר בתולדות עזה, כמו גם ההדף שנוצר מהתגובה הצבאית החריפה של ישראל למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, וכתגובה לפרובוקציות של איראן. מה שמדאיג את מצרים איננו עצם הלחימה, אלא השלכותיה: זרם גובר של פליטים מעזה, הקצנה אידיאולוגית בקרב תומכי חמאס בקרב הציבור, ערעור נוסף של המבנה הביטחוני הרעוע ממילא בסיני, ואיומים גוברים על זרימת הסחר העולמי בתעלת סואץ – מקור הכנסה חיוני למטבע חוץ עבור הכלכלה המצרית.
הדילמה של מצרים בנושא סיני-עזה
הציבור המצרי מוצף ברגשות סותרים לנוכח המשבר ההומניטרי בעזה ומול איום הקבוצות הטרוריסטיות כדוגמת חמאס והג'יהאד האיסלאמי. מדובר בתמהיל מורכב של רגשות, הנובע ממורשת של אידיאולוגיות ונרטיבים מנוגדים.
עשרות שנים של רטוריקה לאומית פאן-ערבית, בתוספת קרבה דתית, הטמיעו במצרים תחושת קִרבה תרבותית ופוליטית לפלסטינים ולמה שמכונה "העניין הפלסטיני". עבור מצרים, עזה נתפסת כמוכרת, כמעט כהמשך טבעי של שטח מצרי. אך תחושת האמפתיה הזו נתקלת בהתנגדות עזה בכל הנוגע לפתיחת הגבול בסיני לטובת הפלסטינים, אפילו זמנית.
הפרדוקס הזה איננו צביעות, אלא מעין פיצול תודעתי אותנטי. רבים מהמצרים שמריעים לפלסטינים ולמאבקם יום ולילה, יטענו באותה נשימה, וללא רגשות אשם, שנשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת עשה נכון כשחתם על הסכם השלום עם ישראל ב-1979, תוך ויתור מודע על רצועת עזה.
גם הציבור וגם המשטר המצרי רואים בהגעת פליטים מעזה לסיני איום ממשי, חמור אף יותר מהסיכון בעימות מזוין עם ישראל. לא מדובר רק בנטל הכלכלי, אלא בחשש עמוק מייבוא של הסכסוך הגיאופוליטי הכרוני ביותר במזרח התיכון אל תוך שטח מצרי. הפלסטינים, שרבים מהם עברו אינדוקטרינציה רעילה המקדשת אלימות והתאבדות למען אידיאולוגיה, נתפסים, לא פעם בצדק, כזרזי תסיסה.
זהותם הקולקטיבית של הפלסטינים שזורה בתרבות של אלימות, מה שמסכן עימותים עם שבטי הבדואים המקומיים בסיני שלא יסבלו נוכחות כזו בשטחם. אף על פי שהמצרים חשים אמפתיה לסבל בעזה, ההיסטוריה לימדה אותם לקח מר: בכל מקום שבו פלסטינים חצו גבול בהמוניהם, כפי שקרה בירדן ובלבנון, הדבר הביא למערבולות ביטחוניות ממושכות.
מבחינת ההנהגה הפוליטית והצבאית של מצרים, עזה איננה עניין הומניטרי, אלא סיוט ביטחוני. עבור הצבא המצרי, רצועת עזה היא חממה של אידיאולוגיה קיצונית, עם עבר מוכח של חדירת קבוצות ג'יהאדיסטיות לסיני, גיוס בני נוער מקומיים והברחות נשק בשיתוף שבטים, פעילות שהצבא לא מצליח לדכא, בין השאר כדי להימנע מעימות עם הבדואים שרואים בהברחות מקור הכנסה עיקרי.
מאז שחמאס השתלט על עזה ב-2006, ובשל הקשר הישיר שלו לתנועת "האחים המוסלמים" האסורה במצרים, הפכה הרצועה למוקד של איומים רעיוניים ומבצעיים על יציבותה של מצרים. לאחר "האביב הערבי" (2011) ועלייתה ונפילתה של תנועת האחים המוסלמים מהשלטון (2012–2013), נשיא מצרים הנוכחי עבד אל-פתאח א-סיסי, אז שר ההגנה, נאלץ לשתף פעולה עם צה"ל כדי להילחם בתאי טרור של חמאס והג'יהאד האיסלאמי שהשתרשו בסיני, התארגנו תחת מותג דאעש, והכו באכזריות באזרחים ובחיילים מצרים בכל רחבי סיני.
הנוכחות הצבאית המצרית בסיני
התגבור הצבאי של מצרים בסיני ובגבול רפיח איננו תולדה של אירועי 7 באוקטובר, אלא מהלך אסטרטגי שהחל כבר ב-2014. מטרתו: לייצב את סיני, לחברה מחדש בגוף הלאומי המצרי ולמנוע ממנה להפוך למקלט למיליטנטים. בשנת 2018 התרברב רמטכ"ל צבא מצרים במספר שיא של כוחות קרקעיים: "88 גדודים, עם 42,630 חיילים ו-800 כלי רכב מסוגים שונים".
בשנת 2024 תגבר הצבא את הכוחות באמצעות העברת יחידות כבדות מהצבא השני והשלישי (הפועלים בערי תעלת סואץ) לעבר סיני. ישראל לא רק שאישרה את הצעדים הללו, בהתאם להסכמי קמפ-דיוויד, אלא אף העניקה גיבוי דיפלומטי וביטחוני שאפשר את התהליך.
שיתוף פעולה זה לא נבע מתמימות ישראלית, על אף תסכול גובר ממדיניות מצרים לאחר מתקפת חמאס, אלא נבע משלושה שיקולים אסטרטגיים ברורים:
-
הצורך בלחימה בטרור – המרד ארוך השנים של "וילאיאת סיני", שלוחה של דאעש, חשף את מגבלות השליטה של הצבא המצרי. מאז 2018 נוקט הצבא במדיניות נגד מרד, כולל שיתוף פעולה עם שבטים, תיאום מודיעיני עם ישראל ותקיפות מדויקות.
-
ביסוס ריבונות – מצרים מתקשה לשלוט בסיני בגלל תנאים גיאוגרפיים קשים, נאמנות שבטית מוגבלת לשלטון המרכזי ועסקי הברחות עם עזה. פריסה של נשק כבד מאותתת על עוצמה ריבונית.
-
פיתוח כלכלי כפתרון ביטחוני – תחת שלטון א-סיסי, הצבא מוביל פרויקטים לפיתוח תשתיות בסיני במטרה לשלב את הכלכלה המקומית עם זו של מצרים "היבשתית" ולצמצם את הפוטנציאל לגיוס קיצוני.
בין השנים 2013 ל-2015 שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למצרים הוכיח את עצמו. עם זאת, פריסת הכוחות ב-2024 היא במידה רבה מהלך סמלית, כתשובה להשתלטות ישראל על מסדרון פילדלפי. מטרת הצעד היא לשדר תגובה נחרצת, בעיקר כלפי דעת הקהל הערבית שזועזעה מתיעוד המלחמה בעזה וקריאות לג’יהאד שהגיעו מקטאר.
השדרוג הצבאי המצרי
מעבר לסיני, פועל נשיא א-סיסי להרחבת יכולות הצבא לא רק לצרכים ביטחוניים, אלא גם לצורך ביסוס מעמד הצבא כמוסד השולט דה-פקטו במדינה. הממשלה האזרחית במצרים מבצעת בפועל את הנחיות הנשיא ויועציו שרבים מהם אנשי צבא. הצבא הוא גם ערובה להשקעות מהמפרץ, הרואות ביציבות מצרים נדבך מהותי בביטחון האזור כולו.
מאז 2014, ובעקבות הקפאת הסיוע הצבאי האמריקאי בידי ממשל אובמה, בחרה מצרים לגוון את מקורות ההתחמשות שלה. אף שבמסגרת הסכמי קמפ-דיוויד היא מקבלת סיוע שנתי של כ-1.3 מיליארד דולר מארה"ב, הממשלים האמריקאיים השתמשו בסיוע זה כדי להפעיל לחץ לקידום זכויות אדם ודמוקרטיזציה. לכן פנתה מצרים לרכש נשק מאירופה, יפן, רוסיה וסין.
בין 2015 ל-2019 הייתה מצרים יבואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, ורכשה מטוסי קרב, ספינות קרב ומל"טים מצרפת, רוסיה, גרמניה וסין. בשנת 2023 חתמה עם טורקיה על שיתופי פעולה טכנולוגיים בתחומים אוויריים וימיים. באפריל 2025 ביצעו חיל האוויר הסיני והמצרי תמרון משותף במזרח סיני — סמוך מאוד לגבול עם ישראל ולעימותים בעזה.
אירונית, במקום שמהלך זה ירתיע את ארה"ב מלהעניק סיוע נוסף, הוא דווקא הביא להגברת הסיוע. בדצמבר 2024 אישרה מחלקת המדינה האמריקאית עסקאות נשק ב-5 מיליארד דולר למצרים. בפברואר 2025 נוספו עסקאות נוספות בהיקף של מאות מיליוני דולרים.
במקביל, חיזקה מצרים את תעשיית הנשק המקומית, תוך ייצור רכבי לחימה משוריינים מתקדמים. פריגטת MEKO A-200EN החדשה הצטרפה לצי המצרי בדצמבר 2023, כחלק מיכולות השליטה הימית המתרחבות של מצרים.
אמנם כל זה אינו מפר את הסכמי השלום עם ישראל, אך הרכש מרוסיה וסין מעורר דאגה בארה"ב, שכן הוא מסכן את הסיוע הצבאי ומעמיק את ההשפעה הסינית על מצרים. דחיית הפגישה בין הנשיא טראמפ לא-סיסי במאי האחרון רומזת לכך שוושינגטון מביעה אי שביעות רצון מהציר הכלכלי-צבאי שנבנה בין קהיר לבייג'ין.
קשר האמון בין מצרים לישראל
למרות המתיחות האחרונה, לפי תורת המשחקים, ברור כי לא מצרים ולא ישראל מעוניינות בעימות צבאי. ישראל שקועה בלחימה במספר חזיתות ואיננה שואפת לפתוח חזית נוספת. ומצרים מודעת לכך שאין לה סיכוי ריאלי לנצח את צה"ל בעימות ישיר.
פריסת הכוחות המצריים בסיני וברפיח איננה אות למלחמה, אלא תגובה הגנתית. הדוקטרינה הצבאית של מצרים היא תמידית הגנתית, והצבא המצרי מעולם לא יזם מלחמה. מצרים לא תשלח את בניה למות עבור עזה, אפילו אם כמה חיילים צעירים יחלמו על כך, הפיקוד ימנע זאת באופן תקיף. ההתמודדות של הצבא המצרי עם תקריות ירי אקראיות בגבול מוכיחה זאת.
מעבר לכך, יש לשתי המדינות, מצרים וישראל, יש אינטרס משותף: להילחם בקבוצות ג'יהאדיסטיות בסיני ולמנוע את התחמשות חמאס בעזה. שיתוף הפעולה הביטחוני, הכלכלי והמודיעיני יימשך גם אם ישנה מחלוקת רטורית. פריסת הצבא המצרי בסיני איננה פרובוקציה, אלא מהלך אסטרטגי לשמירה על האינטרס הביטחוני ההדדי בין קהיר לתל אביב.
עם זאת, האכזבה הישראלית ממדיניות מצרים לאחר מתקפת 7 באוקטובר מובנת בהחלט. תחושת האמון שנבנתה בין הצדדים מאז עליית א-סיסי ב-2014 נסדקה בעקבות גינויים מצד מצרים, סימפתיה לכאורה לחמאס ותגבור מהיר של כוחות בגבול, מבלי ליידע את ישראל.
במבט לעתיד, צפוי ששיתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים לישראל לא רק ישוב לקדמותו, אלא אף יעמיק. לא רק שלום כתוב מחבר בין הצדדים, אלא גם הבנה אסטרטגית עמוקה של איומים חוצי גבולות. כל עוד עזה איננה יציבה וסיני פגיעה, מצרים וישראל ימשיכו לעמוד כתף אל כתף, גם אם יתווכחו על הדרך.
***
מקורות
- Defense Security Cooperation Agency. Significant Arms Sales to Egypt. U.S. Department of Defense, 2024.
- Egyptian Armed Forces. Official website and publicly available publications, 2014–2025.
- Feldman, Shai. Egypt and Israel: A Reversible Peace? Crown Center for Middle East Studies, 2016.
- International Crisis Group. Egypt’s Strategy in Sinai: Counterterrorism or Counterinsurgency? 2023.
- Naval News. “Egypt Commissions MEKO A-200EN Frigate ENS Al-Qadeer,” 2023.
- Sayigh, Yezid. Owners of the Republic: An Anatomy of Egypt’s Military Economy. Carnegie Middle East Center, 2019.
- Stockholm International Peace Research Institute (SIPRI). Trends in International Arms Transfers, 2020.
