לישראל יש ניצחונות צבאיים ברורים מול חיזבאללה ואיראן, אך מול חמאס ההישג נותר חלקי. חמאס והמרחב הפלסטיני פעלו במתכוון על מגרש התודעה: באמצעות טקטיקות פסיכולוגיות הם חיזקו רגשות אנטי-ישראליים, צמצמו את הנזק התדמיתי והציתו קולות התנגדות פנימיים בתוך ישראל.
מחוץ לגבולות, הם ניצלו תנועות לשינוי חברתי כדי לעטוף טיעונים פרו-פלסטיניים בשפת זכויות האדם; בתוך המדינה, חטיפות וניהול "מלחמת מנהרות" הבטיחו רלוונטיות ועמידה בזירה האמל"חית־הסמויה. כתוצאה מכך ברור כי אסטרטגיה צבאית קונבנציונלית, שאינה משלבת הבנה של המרחב התפיסתי והפסיכולוגי של המאבק, תיכשל בהשגת היעדים האסטרטגיים.
הרווח הצבאי וההפסד הפסיכולוגי
בשנתיים האחרונות ישראל הייתה מעורבת בשלוש מלחמות בתוך מלחמה. ראשית, המלחמה הראשונית נגד חמאס בעזה. שנית, המלחמה נגד חזבאללה בלבנון, והשלישית, "מלחמת 12 הימים" נגד איראן. לצד המלחמות הגדולות הללו, ישראל חוותה גם מאבק מתמשך נגד הטרור ביהודה ושומרון, התקפות טילים בליסטיים חות'ים ותקיפות שמקורן בסוריה ובעיראק.1
במונחים צבאיים, נראה שישראל בהחלט פגעה באויב יותר ממה שהאויב הצליח לפגוע בישראל. בשתיים מהמלחמות, נגד חיזבאללה ואיראן, ישראל התגלתה כ"מנצחת" ברורה. אך ייתכן שהמלחמה המשמעותית ביותר שעמדה בפני ישראל לא הייתה צבאית גרידא, אלא מלחמה קוגניטיבית, תפיסתית או פסיכולוגית יותר. מלחמה זו ממשיכה להתנהל לא נגד מטרה פיזית אלא נגד "נרטיב", הסיפור של מה שקורה בפועל בין ישראל לבין אלה המבקשים להשמידה. זו מלחמה שבה ידם של אויבי ישראל על העליונה.
הראיות ברורות למדי. מדינות נוספות מצהירות על תמיכתן בהכרה ב"פלסטין",2 יותר ישראלים מרגישים לא רצויים ברחבי העולם,3 ויותר מחלוקות פנימיות נזרעו בתוך ישראל סביב מה שהוא ללא ספק הנושא המרכזי בסכסוך עם עזה, השבי המתמשך של ישראלים חטופים.4
איך הכל התחיל
בעוד ש-7 באוקטובר 2023 נחשב לתחילתה של "המלחמה", המלחמה הפסיכולוגית בין ישראל לפלסטינים החלה הרבה לפני כן. למעשה, ההצלחה הצבאית של מלחמת ה-7 באוקטובר משמשת לחיזוק והרחבה של נרטיב אנטי-ישראלי שכבר קיים, שקודם על ידי לא אחר מאשר האו"ם, שהתמקד בנישול הפלסטיני המכונה "נכבה" שהחלה בשנת 1948. 5 אפילו עלילת "רצח עם", שהפכה למנטרה מרכזית בחימוש הפסיכולוגי הפלסטיני, החלה הרבה לפני אוקטובר 2023, כפי שהודגש במסמך של המרכז לזכויות חוקתיות (CCR) על רצח העם של העם הפלסטיני.6
האסטרטגיה של חמאס מגיעה היישר מתוך ספר ההוראות לשינוי חברתי, כפי שציינה ה-CCR:
שינוי נרטיב: אנו משתמשים בתקשורת ובמנהיגות מחשבתית כדי לאתגר נרטיבים דומיננטיים ולפנות מקום לקולות ולחוויות של אלה שנדחקו לשוליים. טקטיקות אלה מאפשרות לנו לעצב את דעת הקהל לגבי הנושאים בהם אנו נאבקים, שיכולים להיראות בתחילה כשנויים במחלוקת, וליצור הזדמנויות לפירוק הכוח הממוסד תוך בניית כוחן של תנועות חברתיות.7
ה-CCR ממשיך ומציין בתמציתיות "מדוע אנו מנצחים", כדלקמן:
אנו משתפים פעולה עם תנועות חברתיות מכיוון ששינוי חברתי אמיתי אינו יוצא מאולם בית המשפט, למרות שעבודה משפטית והסברה יכולה להיות כלי רב עוצמה לדרישת אחריות שיכולה להוביל לשינוי חברתי. אנחנו מנצחים כי ה"לקוח" שלנו הוא בסופו של דבר שינוי חברתי, לא החוק עצמו.8
בשותפות עם תנועות לשינוי חברתי או בתמיכה בהן, הנרטיבים הפלסטיניים זכו לא רק לבולטות אלא גם לקבלה תרבותית. עובדה זו, בתורו, הזינה את הקבלה הפוליטית, והובילה להצלחה הפסיכולוגית של הלאומיות הפלסטינית למרות ואולי בשל כישלונה הצבאי.
האסטרטגיה הפלסטינית
נוכחותם של בני ערובה ישראלים חטופים בעזה והשימוש במערכת מסיבית של מנהרות תת-קרקעיות הפרידו את הסכסוך הפלסטיני מההצלחות הצבאיות האחרות של ישראל בשנתיים האחרונות ואפשרו לאסטרטגיית בניית הנרטיב להתבסס.
בעוד שעזה נהרסה פיזית, תמונות ההרס ומספר ההרוגים העולה של תושבי עזה הבלתי מובחנים אפשרו לנרטיב של רצח עם וטיהור אתני להתפשט. הימצאותם של בני ערובה באזורים עירוניים, שמתוכם פועל חמאס, היא שהגבילה את הפעילות הישראלית ופגעה בכל מאמץ צבאי להשגת מטרות המלחמה, כלומר לפרק את חמאס ולשחרר את בני הערובה.9 מערכת המנהרות אפשרה לחמאס להמשיך בפעולות גרילה למרות שהושמד ככוח לוחם מאורגן.10 שני הגורמים הללו הביאו להמשך הפעולה הצבאית הישראלית, ובכך אפשרו לחזק את האסטרטגיה הפלסטינית הלא קונבנציונלית לבנות על מעמדם כקורבן. הבעיה של ישראל בסיום המלחמה ואולי בהגבלת התחמושת למאמץ המלחמתי הפסיכולוגי הפלסטיני היא שאין כל ערובה לשחרור מלא של בני הערובה המוחזקים או לסיום תפקודי של שלטון חמאס והתחמשות מחדש אפשרית בעתיד.11
על רקע זה מתווספת המתיחות הפנימית בישראל, שקדמה ל-7 באוקטובר, שהפכה לתנועת מדיניות אנטי-ממשלתית ביחס לבני הערובה. מצב בני הערובה יצר תנועה חברתית שהתנגדה נחרצות לחמאס אך תרמה שלא במתכוון לאסטרטגיית המלחמה הפלסטינית. זאת, באמצעות לחץ עקבי שהחל זמן קצר לאחר תחילת המלחמה לבצע חילופי שבויים-בני ערובה,12 רבים אומרים שפירוק חמאס צריך ויכול להמתין עד לאחר עסקת בני ערובה.13
ההתמקדות בתנועות חברתיות של פרו-פלסטינים קשורה למשיכה הפופולרית של המסר שלהם. במקום טרור, אנחנו מקבלים קורבנות, ובמקום אשמה, אנחנו מקבלים רחמים וחמלה. תמונות ומאמרים חיים הטוענים כי האוכלוסייה העזתית גוועת ברעב14 מחזקים את המסרים הללו ומציירים את ישראל כאחראית למה שמקודמים כפשעי מלחמה.15 התמקדות זו יוצרת הפרדה בין חמאס כארגון טרור לבין אוכלוסייה אזרחית שהקשר שלה לחמאס אינו מוזכר מעולם. למרבה האירוניה, הדגש בישראל על סבל ברור של בני ערובה יוצר אמפתיה נוספת לגורלם, אך גם הוביל לפגיעה באותו צד אשם לכאורה, כלומר אלה המובילים את המאמץ המלחמתי הישראלי, מה שמאפשר את ההאשמה הפרו-פלסטינית בפשעי מלחמה ישראליים.16
לקחים שנלמדו
בהתאם למושג "אסימטריה פסיכולוגית",17 השנתיים האחרונות הוכיחו שמטרות צבאיות צריכות להתחשב במטרות פסיכולוגיות. אויב מובס צבאית שמרגיש שהוא ניצח לא באמת מובס. סון דזה, בספרו "אמנות המלחמה", אומר: "אם אתה מכיר את האויב ומכיר את עצמך, אינך צריך לחשוש מהתוצאה של מאה קרבות. אם אתה מכיר את עצמך אך לא את האויב, על כל ניצחון שתשיג תספוג גם תבוסה. אם לא תכיר לא את האויב ולא את עצמך, תיכנע בכל קרב."18 חמאס למד את הלקח הזה היטב והצליח להפוך תבוסה להצלחה באמצעות מניפולציה של עולם תמים, נאיבי ואנטישמי בחלקו, ותוך כדי פגיעה בתדמיתה של ישראל, השגת הכרה במטרות הפלסטיניות ושימור ההילה שלה ככוח התנגדות. כפי שציין מרדכי קידר, "גם אם היה נשאר רק אחד מחמאס, עם רגל ויד קטועות, הוא היה עומד על שרידי מסגד הרוס ומניף את שתי אצבעותיו בסימן ניצחון".19
עבור חמאס ורבים מהערבים הפלסטינים, ה-7 באוקטובר 2023 הוא יום שהם גאים בו.
