האם מות נסראללה הוא רק התחלה של סכנה חדשה? בדומה לקרב אגרוף, החלפת המהלומות של ישראל עם איראן דרך הפרוקסי שלה חיזבאללה, מצב הקרב היום נראה כמתאגרף העומד לפני מכת הנוקאאוט שלו בסיבוב הנוכחי. אולם כל מתאגרף מקצועי יודע ומכיר כי לעיתים כוח פסיכולוגי הוא לא פחות חשוב מכישורים פיזיים.
רק תשאלו את כל מי שעקב אחר הקריירה של אולי המתאגרף הגדול מכולם, מוחמד עלי. מהחוצפה לפני הקרב ועד התכסיסים הרבים בקרב עצמו, עלי, ללא ספק לוחם פיזי מופתי, השתמש בכישורים הפסיכולוגיים שלו כדי לשחוק את היריב בצורה שהפכה את המכות שלו לעוצמתיות יותר.
בסבב ה-11 חודשים בין השניים ישראל הצליחה להכניס ליריב צבר מכות בכל חלקי הגוף והתחושה היא שהוא עומד ומתנדנד, שנייה לפני הנוקאאוט. אולם חשוב לזכור כי האידיאולוגיה האיסלאמיסטית של ארגון הטרור אוסרת עליו כניעה בפני היריב והוא כרגע מתנהל כחיה פצועה ופגועה.
בטבע, חיה פצועה עלולה להיות מסוכנת יותר מחיה בריאה, עקרון זה ידוע ומוכר בעולם הפסיכולוגיה. במצב זה נמצא כיום ארגון הטרור חיזבאללה ואיראן, שניהם אמנם פצועים אנוש ברוחן, אבל שניהם עדיין מסוכנות.
איראן, כמו חסן נסראללה, מנהיג הפרוקסי שלהם שנפרד מהעולם הנוכחי, עובדת על תדר התנהגותי המבוסס על נורמות תרבותיות ופסיכולוגיות של המזרח התיכון. נסראללה עצמו בנאומו האחרון לאחר פרשת פיצוץ הביפרים שהותירה אותו ואת לוחמיו מבולבלים, הזכיר, אולי בלית ברירה, את המושג "אלסאבר", סבלנות (לתגובה), בפני חסידיו.
ככל שזה חשוב, צריך גם להתייחס בכובד ראש לערך חזק יותר המושרש בתרבות המזרח התיכון, כלומר "א-נקאם", הנקמה. נסראללה הבטיח תגובה וחסידיו ירצו לוודא שהתגובה תתממש, במיוחד כעת.
הדחפים התרבותיים והרגשיים הכפולים של נקמה וסבלנות מחייבים עירנות מוגברת מצד ישראל. מכיוון שתשוקת הנקמה טבועה כל כך עמוק בנפשו של המזרח התיכון, השאיפה לנקמה תימשך שנים, אפילו עשרות שנים ויותר – זו ה"סבלנות". אבל זה לא אומר שבהינתן ההזדמנות, חיזבאללה ואיראן יתאפקו וימתינו לקבל החלטות זהירות יותר.
המנטליות של המזרח התיכון היא אמנם השולטת, אבל כמו כל אדם שנפגע קשה, הרצון בנקמה הוא טבעי ומובן. השאלה היא האם הנקמה הזו תהיה מנומקת ומתוכננת או שכמו החיה הפצועה הבלתי צפויה, היא תהיה רפלקסיבית ואימפולסיבית – קרוב להישרדותית.
הרשתות החברתיות של קבוצות איסלאמיסטיות יפטפטו על מותו של מנהיג כריזמטי ורב השפעה כמו נסראללה ודברי הרב הרבים, עלולים להוביל גם למעשים מכיוונים שונים במזרח התיכון בין אם בתכנון או בין אם באימפולסיביות שישפיעו גם היבטים פסיכולוגים של האזור.
إذا تحدثت ضد حزب الله، سيتم قتلك. الدكتور غسان بو دياب @Journalism_gad يناقش التهديد في لبنان مع @SuzanQuitaz و @KhaledAbuToameh في أحدث حلقة من بودكاست 'كشف الأكاذيب'.
استمع الآن: https://t.co/WCjxtaDRPw
أو على اليوتيوب: https://t.co/pjLCOVI42B#لبنان #حزب_الله #الشرق_الأوسط pic.twitter.com/HiM96FfJoQ— Jerusalem Center for Foreign Affairs (@jerusalemcenter) September 30, 2024
למרות הסיפוק שהישראלים חשים בחיסולו של נסראללה, לסוף האיומים הציניים וההתרברבות שלו, צריך למתן את רגשות השמחה. בעבר כבר ישראל חיסלה מנהיגים בצורה כזו או אחרת ותחושת הסיפוק הפנימי וההקלה שבאה אחרי, מסתיימים עם ממלא מקום שלעיתים הוא גרוע אף יותר מקודמו.
הסכנה של נסראללה, כמו הסכנה המתמשכת של חמאס ואיראן וכמו הסכנה מהפלסטינים, היא סכנה שנובעת מאידיאולוגיה של איסלאמיזם שלא יכולה להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. עד שהאידיאולוגיה הזו, כמו אידיאולוגיות נבזיות אחרות מהעבר, תימחק, סופו של חסן נסראללה זה, פירושו רק תחילתו של נסראללה אחר.
התועלת הקוגניטיבית של חיסול אויב ותיק אכן תשמש להרתעה מסיומת וליצירת אווירה של זהירות לאויבי ישראל. זהו הצד החיובי. אבל אותם אויבים, לאור המנועים הקוגניטיביים התרבותיים והאידיאולוגיים שלהם, לא יוותרו על מטרתם הבסיסית להשמיד את ישראל. המטרה שלהם נדחתה, אבל בעיניהם היא לא בוטלה.
אחד ההיבטים הפסיכולוגיים של עימות הוא בחינת התגובה שלנו, עצמנו, לאירועים משמעותיים. כאשר דבורה הנביאה שיבחה את הניצחון בהכרזה הפואטית "כן יאבדו כל אויביך ישראל…" אנו למדים שהשקט שלאחר מכן נמשך ארבעים שנה. אבל רק לארבעים שנה, טיפת זמן בתולדות העם היהודי. לכן אנחנו צריכים להקשיב טוב מאוד לדברים החכמים של שלמה המלך שאמר "בנפול אויבך אל תשמח".
חלק מלוחמה פסיכולוגית הוא המאבק הפנים פסיכולוגי האישי שלנו תוך כדי אירוע. מותר לנו לחייך ולהתגאות במה שהושג, אבל בואו נוודא שכפות רגלינו יישארו נטועות על הקרקע והראשים שלנו יישארו ישרים על כתפינו. מגיע לנו להיות מרוצים ואפילו גאים אבל המציאות מחייבת גם קצת צניעות וראייה רחבה יותר. אסור לנו שוב להתפתות וליפול קורבן לחטא היְוהרה הבלתי מוצדקת.
