ניצחונו של זוהרן ממדאני בניו יורק מסמן לא רק נקודת מפנה פוליטית בעיר, אלא גם ניצחון סמלי לברית האדומים-ירוקים המתגבשת בהתמדה ברחבי המערב. הקואליציה החדשה הזו – של השמאל הרדיקלי והתנועה האסלאמיסטית – מצאה קרקע פורייה הן באירופה והן בארצות הברית.
אבל באירופה, ההשפעה שלה גדולה עוד יותר, תוצאה של שנים של מדיניות הגירה מבולבלת, רלטיביזם מוסרי והאשליה הנאיבית שרב-תרבותיות יכולה להתקיים ללא ערכים.
ממדאני מייצג את ההתגלמות המושלמת של הברית הזו. הקמפיין שלו נבנה על סיסמאות פרו-פלסטיניות ועל שלילת הלגיטימיות של ישראל. הוא הצליח היכן שאחרים רק ניסו – בכך שהפך את האנטי-ציונות לדגל פוליטי מרכזי.
העובדה המזעזעת היא שהוא זכה אפילו ברבע מהקולות היהודיים בעיר שיחד עם ירושלים מחזיקה באוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם. זה, יותר מכל, חושף עד כמה עמוק הבלבול המוסרי. תמיד יש יהודים שמוכנים ללכת כצאן לטבח, משוכנעים שאוניברסליזם ותיקון עולם פירושם איכשהו הכחשת העמיות שלהם.
עבור משקיפים אירופאים, זוהי קריאת השכמה. כאשר ראש עיר מוסלמי גאה שמסרב לקרוא לחמאס ארגון טרור יכול לעלות לשלטון בעיר היהודית ביותר באמריקה, זה אומר לנו שהאנטי-ציונות הפכה לצורה האופנתית ביותר של אנטישמיות.
ההבטחות הראשונות של ממדאני אומרות הכל: הוא מתכוון לנתק את שיתוף הפעולה של ניו יורק עם מוסדות ישראליים, כולל השותפות המוצלחת בין קורנל לטכניון שהניעה עשרות סטארט-אפים; להחרים את המועצה הכלכלית של ניו יורק-ישראל; ולמשוך השקעות מקרנות פנסיה ישראליות.
הוא לא דיבר על זכויות אדם, למעט כאשר האשים את ישראל. הוא מעולם לא הכריז על תמיכה במדינה היהודית. להיפך, הוא שיבח את האינתיפאדה נגדה והפך אותה לגלובלית.
ביהירות הנעורים שלו, נראה שהוא מאמין שהוא יכול לעצב מחדש את המצפן המוסרי של המערב. שושלת היוחסין שלו – כבנו של במאית מפורסמת שאסרה על הקרנת סרטיה שלה בסינמטק הליברלי בירושלים – מוסיפה להילה שלו בקרב האינטליגנציה ה"שיקית" של השמאל שמעדיפה מרד על פני אמת.
עלייתו של ממדאני מאקטיביזם בקמפוס, דרך הקמת סטודנטים למען צדק בפלסטין, ללשכת ראש עיריית ניו יורק, מראה עד כמה עמוק חדרה האידיאולוגיה האנטי-ישראלית לזרם הדם התרבותי והפוליטי של המערב.
ההשלכות לא יהיו סמליות בלבד. החיים היהודיים בניו יורק לא ידמו עוד לעולמם השנון, התוסס והבטוח בעצמו של וודי אלן וסיינפלד. בתי הספר, מוסדות התרבות והמרחב הציבורי יושפעו כעת מהנהגה הרואה ביהודים ד'ימי, נסבלים אך נחותים, שיש להצדיק את קיומם באמצעות התנצלויות אינסופיות על ישראל.
השאלה אם ממדאני באמת יפחית את שכר הדירה או יוביל לנסיעות חינם באוטובוסים אינה רלוונטית. מה שחשוב הוא שעלייתו תעודד דור חדש של פוליטיקאים אירופאים שכבר הבחינו עד כמה סיסמאות אנטישמיות ואנטי-ציוניות יכולות להיות יעילות בגיוס המונים. הם לומדים מהר ששנאת ישראל היא כרטיס כניסה קל לשלטון.
אבל האוטובוס הזה שממדאני נוהג בו אינו חופשי – לא למען הדמוקרטיה, לא למען החירות, ובוודאי לא עבור היהודים שהפכו פעם את ניו יורק לביתם הגאה. הנסיעה הזו מתקדמת לעבר יעד שכבר ראינו בעבר בהיסטוריה. והפעם, מחיר הכרטיס עשוי להיות הנשמה המוסרית של המערב עצמו.
מאמר זה הופיע לראשונה ב-JNS.org ב-6 בנובמבר 2025.
