בסרט "הסנדק", דון קורליאונה של מרלון ברנדו אומר את המשפט המפורסם: "אני הולך להציע לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה". הביטוי התעלה מאז על הקולנוע, והפך לקיצור של תערובת של פיתוי ואיום, הבטחה לפרס אם יתקבל, והשלכות קשות אם יידחה. כיום, ראש הממשלה בנימין נתניהו, בגיבוי ממשל טראמפ, מזכיר משהו דומה בזירה הגיאופוליטית בעזה.
ההצעה שעל השולחן
לב התוכנית פשוט, אם כי נפיץ בהשלכותיו. ישראל תסכים לסגת מחלקים נרחבים של עזה ולאפשר מסגרת משא ומתן המבוססת בעיקר על יוזמת מצרים. בתמורה, חמאס ישחרר את כל בני הערובה. ההסכם רואה את עזה ללא אחיזת חמאס אך גם ללא הרשות הפלסטינית, מה שמסמן סטייה חדה מהמתווה של קהיר.
על ידי דחיקת חמאס והרשות הפלסטינית, תוכניתו של נתניהו מציעה לעזה עתיד שונה מהותית משני העשורים האחרונים של שלטון. הוא גם מציב שאלה ללא מענה: מי ישלוט בעזה?
אולטימטום מחושב
יוזמה זו מגיעה עם אזהרה שאין לטעות בה. אם חמאס ידחה את העסקה, ישראל תרחיב את פעילותה הצבאית בתוך הרצועה, במטרה לכפות את התנאים בכוח. למעשה, נתניהו מציג לחמאס עסקה משלו בסגנון קורליאונה – לקבל את העיצוב הפוליטי מחדש של עזה מרצון, או לעמוד בפני הרס בשדה הקרב.
פקיד ישראלי בכיר, שדיבר ברקע, תיאר את התוכנית בבוטות: "זה צומת דרכים – שלום ובנייה מחדש, או מלחמה ללא גבולות".
הימור אזורי
תמיכת ממשל טראמפ מעניקה משקל בינלאומי לתמרון של נתניהו. וושינגטון מנסה זה זמן רב למסגר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במונחים של היערכות אזורית רחבה יותר, במיוחד במעורבות מצרים ומדינות המפרץ. עם זאת, מצרים הבהירה כי היא רואה ברשות הפלסטינית מרכיב חיוני בעזה שלאחר חמאס – עמדה המנוגדת באופן ישיר לחזונו של נתניהו.
הפער הזה מדגיש קרע דיפלומטי גדול יותר. קהיר חוששת מוואקום פוליטי בעזה, מחשש לחוסר יציבות בגבולה. ישראל, לעומת זאת, סבורה כי הן חמאס והן הרשות הפלסטינית בזבזו את הלגיטימיות, וכי כל הסדרה בת קיימא חייבת להחריג אותם.
קולות מהשטח
ברחובות עזה או מה שנותר מהם, וביהודה ושומרון, הוויכוח מסונן דרך סיסמאות והישרדות. כתובות גרפיטי בערבית רוססו על קירות ברחבי עזה "صوت يعلو فوق صوت المقاومة" ("אין קול העולה מעל קול ההתנגדות") לצד כתובות גרפיטי נוספות שמשמעותן "אנחנו רוצים חיים בכבוד". הסיסמאות לוכדות את מהות הדילמה: התרסה נגד הכיבוש מול כמיהה ליציבות ולנורמליות. עבור פלסטינים רבים, השאלה אינה אם ישראל תיסוג, אלא איזה סוג של חיים יחליף את מעגל המלחמה והמצור.
מה הלאה?
האתגר של תוכנית נתניהו ומבקריה הוא פחות הממד הצבאי ויותר הוואקום הפוליטי שהיא עלולה ליצור. ללא חמאס או הרשות הפלסטינית, עזה זקוקה לרשות חלופית: ממשל בינלאומי, כוח ערבי אזורי או הסדר היברידי המשלב חברה אזרחית מקומית עם ערבים חיצוניים. אף אחת מהאפשרויות הללו אינה קלה, אבל השארת החלל לא מתמלא מסתכנת בכאוס.
מסקנה: ההצעה בת הקיימא היחידה
אם עזה רוצה לשבור את המעגל, "ההצעה שאי אפשר לסרב לה" חייבת להתרחב מעבר לאולטימטומים. זה צריך לשלב שלושה עמודי תווך:
ערבויות ביטחוניות – סופו של חמאס וכל מיליציות טרור אחרות, הנאכפות על ידי משקיפים בינלאומיים וצה"ל.
חדשנות בממשל – רשות מעבר הנתמכת על ידי שותפים אזוריים ונבדקת על ידי גופים בינלאומיים, ללא חמאס והרשות הפלסטינית, אך מושרשת בהנהגה הפלסטינית המקומית.
התאוששות כלכלית – זה חייב להיות יותר מאשר יציקת בטון ופתיחת מפעלים; היא חייבת לעצב מחדש את דפוסי החשיבה כמו גם את קו הרקיע. חשבו על זה כעל הגרסה של עזה ל"גמילה שלאחר המלחמה" – תוכנית מעבר שעוסקת פחות בסיסמאות התנגדות ויותר בבניית קניונים, סטארט-אפים ואוניברסיטאות. החזון: עזה שנראית יותר כמו דובאי מאשר טהרן.
זה ידרוש קרן שיקום בפיקוח שחקנים ניטרליים, שתזרים הון לתשתיות ולמקומות עבודה, אבל בתנאי אחד: השתתפות בתהליך חינוך מחדש אזרחי – לא דה-הומניזציה, אלא דה-רדיקליזציה. קראו לזה סוג של פיזיותרפיה פוליטית, שבה החלמה פירושה ללמוד לעמוד זקוף מבלי להישען על מיליציות או מות קדושים.
כפי שכתב פעם פרידריך ניטשה, "מי שיש לו למה לחיות יכול לשאת כמעט כל איך". האתגר של עזה כעת הוא למצוא את ה"למה" הזה – ולהפוך אותו למשהו שבלתי ניתן לעמוד בפניו.