האנטישמיות באירופה ובאמריקה מתגברת – ודיפלומטים ישראלים הפכו למטרה | בזכות ערנות המוסד והמודיעין היעיל בשטח, סוכלו כעשרים פיגועים מאז פרוץ המלחמה בעזה. הישגים אלו מעידים על יכולת הביטחון הישראלי לפעול ביעילות גם בתנאים מאתגרים.
בהקשר זה, שליחותו של שליח ישראלי לחו"ל היא הרבה יותר מאתגר מקצועי שיש לעמוד בו. היא תמיד כרוכה בסיכונים ביטחוניים משמעותיים. מול איומים בלתי פוסקים של מחבלים, כל דיפלומט חושף את עצמו לסכנה ומסכן את חייו במהלך משימתו. במהלך השנים נהרגו שמונה עשר דיפלומטים ישראלים בפיגועי טרור, עובדה המעידה על חומרת המצב.
לכן ההוראות מחמירות מאוד ודורשות זהירות יתרה, במיוחד בעת נסיעה לחו"ל. למרות ששגרירויות ישראל וראשי המשלחות מוגנים על ידי הרשויות המקומיות, השב"כ מפקח על האבטחה הכוללת של כל השליחים בחו"ל. מערך האבטחה חיוני לשמירה על בטיחות הדיפלומטים הישראלים.
בשנת 1948 היו לישראל יחסים דיפלומטיים עם כעשרים מדינות בלבד. כיום למאה שישים וארבע מדינות יש קשרים דו-צדדיים עם המדינה היהודית. התרחבות זו מעידה על ההתפתחות הדיפלומטית המרשימה של ישראל לאורך השנים.
האתגרים הביטחוניים הגדלים מחייבים התייחסות מיוחדת להכשרה המקצועית של אנשי הביטחון הישראלים. בתקופה רגישה זו, חיוני להבטיח שמערכות הביטחון יופעלו על ידי אנשי מקצוע מנוסים ומיומנים. ההתמחות בתחום המודיעין והביטחון הפנימי דורשת שנים של הכשרה וניסיון מעשי בשטח. הלקחים מהתקופות הקשות בעבר, כולל האינתיפאדה השנייה וגל הפיגועים של חמאס, מלמדים על החשיבות הרבה של מינוי אנשי מקצוע מיומנים לתפקידים ביטחוניים מרכזיים. הניסיון המצטבר מאירועים אלו חיוני להבנת האתגרים הנוכחיים והעתידיים.
הצורך בהפקת לקחים מהכישלונות הקשים של ה-7 באוקטובר 2023 מחייב חשיבה מחודשת על הדרכים להתמודד עם איומים ביטחוניים. נדרש גישור על פערי הידע וחיזוק היכולות המקצועיות של מערכות הביטחון כדי להבטיח את ביטחונה של המדינה.
יש לציין כי השב"כ אחראי על מספר משימות חיוניות הנוגעות לביטחון ישראל. שירותיו נדרשים לאסוף מידע על פעולות חתרניות ולסכל פעולות חבלה. עליו לאסוף מודיעין על ערביי ישראל ולסכל פעולות ריגול עבור מדינות ערביות ומוסלמיות, כולל איראן. השב"כ אחראי גם על ביטחונם האישי של נשיא המדינה וראש הממשלה, וכן על אבטחת שגרירויות ישראל ברחבי העולם.
בניגוד לשירותי הביטחון האחרים, הוא גם שולט בביטחון באזורים הפלסטיניים יחד עם צה"ל. הוא פועל באומץ ובחשאיות באזורים מסוכנים ואסורים ומסכל פיגועים מדי יום. הרחבת תחומי האחריות הופכת את תפקיד ראש השב"כ למורכב ביותר.
מול ההסתה והשנאה המכוונת נגד ישראל, הדיפלומטים הישראלים נמצאים תמיד בחזית בחו"ל. הם הופכים אוטומטית למטרה לאחר כל מבצע צבאי נגד הפלסטינים. פקידי המדינה נלחמים בזירה הבינלאומית בתנאים מורכבים וקשים. הם מכניסים את דעותיהם האישיות לכיס ומתמקדים במשימה המקצועית. הם מגינים באומץ לב על ארצם ומנסים לשכנע את בני שיחם ואת דעת הקהל.
עם זאת, בעבודת הקודש הזו, הם לעתים קרובות נותרים חסרי כלים. הסיבה לכך היא שהדיפלומטיה הציבורית הממשלתית כמעט ואינה קיימת. איך אפשר להבין שבמדינה הנמצאת במלחמה, התיאום בין משרדי הממשלה לא פועל כהלכה? איך נוכל לנצח במלחמת המידע ולהילחם בדיסאינפורמציה היומיומית ללא תקציב נוסף ועובדי ציבור מוכשרים המתמחים בתקשורת?
ראש הדיפלומטיה הישראלית טעה כשהאשים ישירות את ממשלות אירופה בתרומה להסתה ולשנאה האנטי-יהודית. אין ספק שהמעשים והשנאה גברו באופן משמעותי באירופה. אך עמנואל מקרון, פרידריך מרץ וקיר סטארמר אינם שונאי יהודים. כל אחד בדרכו נלחם בנגע בארצו ומבטיח את ביטחונה של הקהילה היהודית המקומית.
אנו מצרים על מדיניותם המוטה ועל חלק מיוזמותיהם החפוזות. אנו מתנגדים ללקחי המוסר שהם נותנים לנו ולאיומים להטיל סנקציות. אנו מבקרים את חוסר ההתחשבות בתביעותיה הלגיטימיות של מדינת ישראל. אך הם נותרים נציגי מדינות ידידותיות המגינות על האינטרסים שלהן. הם אינם נוקטים במדיניות שנאה אנטי-יהודית כפי שחווינו בתקופות אפלות בהיסטוריה שלנו, כמו בברית המועצות לשעבר.
כדי להילחם בנגע השנאה, יש צורך להרגיע את הרוחות ולעודד דיאלוג בונה. יש לבחור בדיפלומטיה קלאסית ולא בפולמוסים, מריבות והאשמות הדדיות. יש צורך להגיע להסכמות בנושאים שנויים במחלוקת ולמצוא פשרות מתאימות. זאת למרות חילוקי הדעות הרבים, בעיקר בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים.
חובתם של הדיפלומטים הישראלים היא להמשיך להיאבק בהסתה, בדעות קדומות ובעמדות מוטעות. עליהם להוקיע את שטיפת המוח הבינלאומית המתוזמרת על ידי ההנהגה הפלסטינית וגורמי השמאל הרדיקלי המערבי. עליהם להוכיח בראיות היסטוריות ומשפטיות חותכות שהנרטיב המועבר בתקשורת, ברשתות החברתיות ובקמפוסים הוא שקרי ומעוות לחלוטין.
עם זאת, עלינו להכיר בכך שיש לנו גם חלק באחריות לסיטואציה הנוכחת. חלק מהשרים בממשלה תומכים במלחמה ללא הגבלות. הם תומכים בהעברת אוכלוסייה, מסרבים לסיוע הומניטרי ומעודדים בעקיפין שנאת ערבים. מהצד השני, באופוזיציה ובשמאל מאשימים את הצבא ב"הרג ילדים בשביל הכיף, כתחביב". אחרים מזכירים פשעי מלחמה בלי לחשוב על ההשלכות הבינלאומיות.
הצהרות מזעזעות ומעוררות גיחוך אלו זורעות מחלוקת שלא לצורך. הן קורעות את החברה האזרחית ומבודדות את מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. ההתנהלות הזו פוגעת בתדמית ישראל ומקשה על עבודת הדיפלומטים.
הצורך בגיבוש מדיניות חוץ קוהרנטית ויציבה מחייב התמודדות עם האתגרים המבניים של המערכת הפוליטית הישראלית. הדיפלומטיה הברורה וההרמונית נותרת חלום רחוק כאשר המדיניות תלויה בשינויים פוליטיים מתמידים. הסיטואציה הזו מקשה על עבודת השגרירים והקונסולים בחו"ל, הנדרשים להסביר עמדות המשתנות בהתאם לשינויים הפנימיים.
כדי להסביר ולהגן כראוי על ענייננו הצודק בחו"ל, יש צורך להכשיר סגל דיפלומטי מנוסה, מקצועי וא-מפלגתי. נדרשים משרתי מדינה אמיתיים הפועלים למען האינטרס הלאומי. מעטים מהם הפכו גם לאנשי מחשבה ופילוסופים מוכרים בישראל. המורים בבתי הספר ובאוניברסיטאות צריכים ללמד את הדור הצעיר לחשוב בצורה יצירתית ותמיד בהתלהבות אמיתית.
יצוין כי המאבק בטרור הפלסטיני החל לפני למעלה ממאה שנה. העצמאות הלאומית שלנו, הביטחון המוחלט שלנו והחירויות שלנו עדיין לא מובטחים באופן מלא. המאבק הוא כואב וארוך טווח, ודורש סבלנות והתמדה.
היינו נחושים ומוצלחים במלחמה, אך אנו עדיין אמיצים ומרחיקי ראות בחיפוש אחר השלום האמיתי. השאיפה לשלום היא קבועה בפוליטיקה הישראלית מאז ההתחלה. כל הממשלות – מימי דוד בן-גוריון ועד ימינו – שאפו לעשות שלום עם המדינות השכנות. הן לא חסכו במאמצים להשיג מטרה חשובה זו. שלום בין עמים, שלום בין אדם לחברו – זהו אחד הערכים המקודשים ביותר של המסורת היהודית העתיקה.
