מדוע ישראל חייבת להוביל כעת פתרון ביניים לעזה? | נתחיל בסיפור ידוע בארצות הלבנט. בלב מחוז אנבאר שבעיראק, ישב קפטן בצי האמריקני מול אדם שידיו היו ככל הנראה מגואלות בדם אמריקני. השייח', מנהיג של שבט סוני רב-עוצמה, היה בעבר אויב מושבע. ובכל זאת, הנה הם יושבים יחד, לוגמים תה מתוק – לא כחברים, אלא כפרגמטיסטים המביטים יחד לתוך אותו תהום: אל-קאעידה בעיראק. האמריקנים דיממו, והשייח'ים איבדו את כוחם לטובת כת ניהיליסטית המקדשת את המוות. מתוך המפגש הזה בין אינטרסים נואשים נולדה הסחווא – "ההתעוררות הסונית". לא הייתה כאן אהבה, אלא הישרדות. זה היה הימור מחושב ששינה את מהלך המלחמה – הימור שישראל חייבת לקחת גם בעזה.
התקדים העיראקי הזה טומן בחובו לקח חשוב גם בנוגע למציאות בעזה. כיום בעזה אין חלל ריק – יש רק את חמאס. ובהיעדר חלופה, הייאוש שולט ברחובות. כעת יש לפעול בשני מישורים: לפרק את שלטון חמאס מבחוץ ולשחוק אותו מבפנים. לא ניתן להשיג זאת באמצעות פצצות בלבד, אלא באמצעות הבאת רעיון מתחרה. כפי שמזהיר פתגם ערבי: "ייתכן ששיטפון יסחוף את גדות הנהר, אך אם לא ישתנה המקור, המים תמיד ישובו". לפנות את ההריסות בלבד משמעו להכין את הקרקע להתחדשות הבלתי-נמנעת של חמאס.
כל שיח על מינוי הרשות הפלסטינית הקיימת כשליטה בעזה ביום שאחרי הוא אשליה מסוכנת. הרשות, במצבה הנוכחי, נתפסת על-ידי פלסטינים רבים כמושחתת ונטולת לגיטימיות. לצפות ממנה לשלוט בעזה משמעותו הזמנה לכישלון בטוח. באותה מידה, ההנחה שכוחות ערביים חיצוניים יוכלו להשליט סדר היא תמימה. עשרים שנות שלטון חמאס גידלו דור שלם שחונך להשקפת עולם ג'יהאדיסטית – דור שיראה בהם פולשים.
כאן הלקח מעיראק הופך לקריטי. הדרך קדימה מחייבת גישה פרגמטית, בשלבים. השלב הראשון הוא העצמת גורמים מקומיים שיש להם אינטרס מובהק בשיקום הרצועה. החמולות והמשפחות החזקות בעזה – אף שאינן אידאליות – הן הגשר היחיד הקיים כרגע. זהו פתרון ביניים, שנועד לשבור את מעגל האלימות וליצור את היציבות שנעדרה במשך עשורים. העצמתם דומה לגנן מיומן המחבר ענף חדש לעץ עתיק ומעוות – העבודה נעשית עם החומר הקיים, מתוך טיפוח סבלני של מציאות חדשה בקרקע המקומית.
מטרת שלב הביניים הזה היא להניח את התשתית לפתרון יציב וארוך טווח. הכוונה היא ליצור תנאים להקמת מנהל עזתי מקומי, לגיטימי ומתפקד. לאחר שיתבסס שלטון מקומי כזה ואיום חמאס ינוטרל, ניתן יהיה לצמצם את הנוכחות הצבאית של ישראל. השלב הסופי יכלול העברה של סמכויות הפיקוח לקואליציה של מדינות ערב מתונות – כמו איחוד האמירויות, סעודיה ומצרים – שיוכלו לסייע בשמירה על יציבות ארוכת טווח ולפקח על תהליך השיקום.
אך לא ניתן להגיע לעתיד הזה בלי הצעד הראשון והקשה. כדי ששלב המעבר הזה יצליח, ישראל חייבת לשמור על חופש פעולה ביטחוני מלא ובלתי-מתפשר בכל רצועת עזה. אין מדובר ברצון לכיבוש, אלא בתנאי הכרחי להצלחה. נוכחות של כוחות בינלאומיים בשלב הרגיש הזה תהיה מכשול קטלני. עם סמכויותיהם המוגבלות, הם ישמשו מגן מאחורי גבו של חמאס כדי שיוכל להתארגן מחדש, להתחמש ולחסל כל הנהגה מקומית מתהווה, ובכך לחנוק את החלופה כשזו עוד באיבה. השליטה הביטחונית הישראלית היא הפתרון הזמני הדרוש לשמירה על המבנה הרעוע של הרצועה עד שיוכל לעמוד בכוחות עצמו.
אין זמן לבזבז. את העבודה על פתרון הביניים הזה יש להתחיל כבר עכשיו. זו אפשרות פרגמטית שנעה מצרכים ביטחוניים מיידיים לשיתוף פעולה אזורי עתידי. על-ידי הצעת חלופה ממשית לחמאס, כזו שתוביל לכך שתושבי עזה ינהלו את חייהם בעצמם, ובפיקוח ערבי אזורי, נוכל סוף סוף לשבור את המעגל ולהציע עתיד חדש ומשוחרר מהסיוט החוזר.
