שר החוץ הישראלי גדעון סער ניסח זאת בבהירות: "ישראל לא תאפשר לג'יהאדיסטים החמושים של חמאס להיות במרחק של קילומטר וחצי ממיטות ילדינו". ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אמר: "אנחנו אתונה וספרטה. אבל אנחנו הולכים להיות אתונה וסופר-ספרטה".
המסר לא יכול היה להיות ברור יותר. חמאס חייב להיכנע. החטופים כולם חייבים לחזור הביתה. ישראל לא תתנצל על כך שהיא מגנה על עצמה.
אבל התקשורת הבינלאומית הייתה רוצה שתאמינו אחרת. הכותרות שלהם זועקות האשמות של אכזריות, כיבוש והשתלטות. העניין הוא שהעמדה ההומניטרית מסרבת לענות על השאלה האמיתית: למה בכלל התחילה המלחמה הזאת? האם היהודים פשוט אשמים בכך שכל רצונם הוא להמשיך לחיות?
שתי אוגדות צה"ל, שהתקדמו בזהירות, פתחו בכניסה חלקית לעיר עזה לאחר חודשים של הכנות ושנים של דיונים עם וושינגטון. המטרה אינה כיבוש, אלא הפרדה בין אזרחים למחבלים, אילוץ חמאס להיכנע והצלת החטופים הישראלים.
בירושלים, הסנאטור מרקו רוביו תמך במטרותיה של ישראל לפני שטס לדוחא כדי לבחון עסקה אפשרית. אבל בזירה הגלובלית, עצם הרעיון להביס את חמאס ירד מסדר היום. במקום זאת, ישראל שוב עומדת בפני גינוי בינלאומי. החלטה נוספת של האו"ם, שנכתבה על ידי נאווי פילאי, הידועה בהטיה האנטי-ישראלית שלה, מאשימה את המדינה היהודית ברצח עם.
בינתיים, מאיומי האירוויזיון ועד ההצבעה האירופית בעד מדינה פלסטינית, מהרצאות קטאריות על ריבונות ועד לראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ'ס שדורש את הדרת ישראל, המחזה זהה: העולם ממהר להגן על חמאס תוך שהוא מגנה את ישראל.
אפילו קטאר, הפטרונית העשירה של האחים המוסלמים ונותנת החסות של חמאס, מעזה לזעוק על כך שמימנה את הטרור שגרם למלחמה הזו.
אבל ישראל יודעת היטב. אחרי הטבח ב-7 באוקטובר 2023 ויותר מאלף פיגועים שסוכלו בשנה אחת, הישראלים מבינים שחמאס אינו תנועת "התנגדות" אלא צבא דתי שנשבע להתמיד במלחמת הקודש שלו נגד ישראל. חמאס חמוש וממומן על ידי איראן, קטאר ומצרים. האמנה שלהם קוראת להשמדת ישראל. המנהרות שלהם אינן מיועדות לאזרחים, אלא למחבלים רצחניים. המגן שלו אינו שריון, אלא נשים וילדים.
זה לא רצח עם. ישראל מזהירה את האזרחים לפני כל תקיפה. ישראל פותחת מסדרונות הומניטריים. ישראל מספקת סיוע. אבל חמאס בוחר במוות – עבור הישראלים ועבור בני עמו.
המזרח התיכון צופה במתרחש. סוריה מאותתת על עניין בפשרה ביחסים. מצרים חותמת על חוזי אנרגיה. מדינות ערב ממתינות בשקט להיעלמות חמאס מהמפה. הן יודעות שרק לישראל יש את הנחישות לסיים את המלאכה.
השלום יבוא כשהחמאס יובס. אם אירופה תתעקש להציל את חמאס, אירופה תהיה גם זו שתשלם את המחיר. ישראל כבר למדה את הלקחים הקשים על בשרה, החל מכישלון אוסלו ועד לטבח של ה-7 באוקטובר. מסתמן כי עדיף להיות לא מקובל בינלאומית מאשר להיות מושמד לחלוטין.
המאמר פורסם לראשונה בשפה האנגלית ב-JNS.
