סוגיית פירוק הנשק של חזבאללה בלבנון הגיעה למבוי סתום. ממשלת לבנון, כולל הנשיא ג'וזף עאון, הגיעה למסקנה כי אין ביכולתה לכפות על המיליציה השיעית המתריסה למסור את ארסנל הנשק שלה למדינה, כפי שנקבע בהסכם הפסקת האש המבוסס על החלטת מועצת הביטחון 1701. אכיפת דרישה כזו עלולה להוביל לעימות גלוי עם חיזבאללה ולהסתכן בדרדור לבנון למלחמת אזרחים נוספת.
חיזבאללה יישר קו אסטרטגי עם עמדתו של הנשיא עאון, ודרש נסיגה ישראלית מוקדמת מחמש עמדות אסטרטגיות בדרום לבנון לפני כל דיון על פירוק הנשק. ישראל, לעומת זאת, מתעקשת על ההיפך: חיזבאללה חייב להתפרק מנשקו לפני כל נסיגה ישראלית. חיזבאללה טוען כי כל עוד ישראל כובשת את אדמת לבנון, הנשק שלה עדיין הכרחי כדי להתעמת עם ישראל.
יתר על כן, חיזבאללה הצהיר על נכונותו לשקול את מסירת הנשק, אך רק במסגרת הסכם עם הממשלה שיכלול "אסטרטגיית הגנה משותפת". אחרת, טוען חיזבאללה, פירוק הנשק יהיה שקול לכניעה לישראל. חברי הפרלמנט ומנהיגי הארגון, ביניהם נעים קאסם, הצהירו באופן פומבי וחד משמעי כי לעולם לא ימסרו את נשקם למדינה הלבנונית, וטענו כי נשקם נועד לחידוש העימות עם ישראל.
מאז נובמבר 2024 נבחנו מספר אפשרויות. הרעיון לשלב יחידות חיזבאללה בצבא לבנון – בדומה לאופן שבו שולבו מיליציות אחרות לאחר הסכם טאיף ב-1990 – נדחה הן על ידי ארצות הברית והן על ידי הנשיא עאון. גישה זו נדחתה בשל החשש שהיא עלולה להוביל להשתלטות חזבאללה על הצבא ולשנות באופן דרסטי את אופיו. המודל הסורי, שבו 3,500 אנשי מיליציות שולבו בצבא הסורי המחודש בהסכמת ארה"ב, נשקל ונדחה גם הוא. צבא לבנון נותר תלוי כלכלית בארצות הברית וקטאר, ואין כל כוונה לאפשר ללוחמי חזבאללה, במימון איראני, לקבל תוספת שכר. פעולה כזו תהיה, למעשה, כמו "להאכיל את האויב שלך".
במשך חודשים, שליחים אמריקאים היו מעורבים בדיונים על פירוק חיזבאללה מנשקו. השליח האמריקני לשעבר, מורגן אורטגוס, נקט בגישה לעומתית, ודרש מממשלת לבנון לוח זמנים מפורט לפירוק ומסירת הנשק. ממשלת לבנון ניסתה לעקוף את הלחץ הזה, שכלל שלוש אפשרויות שהוצעו על ידי ארה"ב:
- פירוק חיזבאללה מנשקו על פי לוח זמנים ברור (מה שלא קרה).
- פירוק הזרוע הפיננסית של חיזבאללה, מוסד קרצ' אל-חסן (מה שגם הוא לא קרה).
- התחלת פירוק 12 מחנות הפליטים הפלסטינים מנשקם, בתהליך שאמור להתחיל ב-15 ביוני בשלושת המחנות המרכזיים סביב ביירות (מה שגם לא קרה).
אורטגוס, שכונתה "האמריקאית המכוערת" על ידי המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלאט, הוחלפה על ידי תומאס ברק, שגריר ארה"ב בטורקיה ממוצא לבנוני. ברק אימץ טון שונה. במקום לדרוש לוח זמנים, הוא חיפש (והשיג) את נקודת המבט הלבנונית על האופן שבו פירוק הנשק עשוי להתקדם. במקום להפעיל לחץ, ברק הדגיש כי לבנון חייבת למצוא פתרון משלה לסוגיית חיזבאללה.
עם זאת, הוא הציג איום חדש: ללא פתרון לחימוש חיזבאללה, לבנון עלולה להפוך לחלק מבלאד א-שאם ("הלבנט"), רמז לשאיפות ההיסטוריות של סוריה על לבנון. הרטוריקה הזו גרמה לבהלה נרחבת, במיוחד על רקע שמועות על כך שהעיר טריפולי שבצפון לבנון וחלקים מצפון בקעת הלבנון עשויים להימסר לסוריה.
ברק הציג שני שינויים דרמטיים פוטנציאליים בעמדת ארצות הברית:
- הבחנה בין זרועות חזבאללה: ברק הציע להבחין בין הזרוע המדינית לזרוע הצבאית של חזבאללה. עד כה, שני האגפים טופלו כחלק מארגון טרור מאוחד – עמדה שאושרה מחדש על ידי דובר מחלקת המדינה בעקבות דבריו של ברק. הבחנה זו עשויה לסלול את הדרך למשא ומתן ישיר בין ארה"ב לחיזבאללה, בדומה למעורבות האמריקאית עם חמאס.
- פירוק נשק סלקטיבי: חשוב מכך, ברק ציין כי ממשלות ארה"ב ולבנון מודאגות בעיקר מהנשק של חיזבאללה המאיים על ישראל.
משמעות הדבר היא שחזבאללה יוכל להחזיק בנשק אחר, גישה שעשויה להציע לחיזבאללה ולממשלת לבנון יציאה מכובדת מהמבוי הסתום הנוכחי.
