כשמדברים על האסטרטגיה האיראנית במלחמה ובכלל, לעתים קרובות מדי הדיון נופל לבינארי של הכלה מול עימות, דיפלומטיה מול הרתעה. מה שהדיון הזה אינו מצליח להבין הוא עצם הנחת היסוד שעליה עיגנה הרפובליקה האסלאמית את תפיסת הביטחון שלה – דוקטרינה שאינה מבוססת על הישרדות, אלא על מות קדושים. הרציונל האסטרטגי הפנימי של המשטר אינו רק אידיאולוגי, הוא אפוקליפטי. אין מקום שבו הדבר בולט יותר מאשר במה שיודעי דבר איראנים מכנים "פרוטוקול הקמיקזה" – דוקטרינה של חבלה עצמית לאומית מכוונת במקרה של איום קיומי.
דוקטרינה זו היא יותר מסתם תוכנית מגירה. זהו מסר: אם המשטר נופל, האומה נופלת איתו.
במהלך שהותי באיראן, נחשפתי לדיונים בדרג גבוה שבהם בכירי המשטר תיארו תרחיש מצמרר. אם ישראל ובעלות בריתה יפתחו במערכה מתואמת לפירוק משמרות המהפכה ויאיימו על אחיזת ההנהגה במנגנון המדינה, המנהיג העליון עלי חמינאי קבע כי הנזק המרבי ייגרם בתוך גבולות איראן.
זו אינה הגנה צבאית במובן המקובל – זו השמדה מחושבת. על פי הדיווחים, תשתיות קריטיות, כולל בתי זיקוק לנפט, סכרים, מרכזי אנרגיה ואפילו מרכזים עירוניים אזרחיים, מולאו בנשק אסטרטגי וחומרים כימיים. אלה אינם "מלכודות" במובן המילולי של המילה, אך הן משרתות פונקציה דו-שימושית: להיות מופעלות על ידי פעילי משמרות המהפכה בפעולות חבלה, או להפוך למטרה עבור מעצמות זרות באופן שיכול לשמש ככלי נשק בבית המשפט של דעת הקהל.
המטרה היא משולשת: להבטיח מקסימום נפגעים אזרחיים, לעורר קריסה סביבתית, ובאופן ציני ביותר – להאשים את ירושלים. המשטר, גם בשלבי גסיסתו, מבקש לשלוט בנרטיב.
הניהיליזם האסטרטגי הזה אינו תרגיל תיאורטי. איראן כבר הוכיחה את התשתית והכוונה להמשיך בפעולות כאלה. ביוני 2020, שורה של שריפות ופיצוצים בלתי מוסברים כוונו נגד מתקנים צבאיים וגרעיניים ברחבי איראן, כולל אתר ההעשרה בנתנז. לאחר מכן נוצר ערפול רשמי, אך סוכנויות מודיעין עצמאיות הצביעו על שילוב של חבלה פנימית ופעולות סייבר זרות.
בינואר 2023 הותקף מפעל התחמושת של איספהאן על ידי מל"טים, ואחריו אירעו פיצוצים בבתי זיקוק נפט בתבריז. הדפוס ברור: האתרים הרגישים של איראן לא רק מנוצלים למטרות צבאיות, אלא גם פגיעים יותר ויותר. המסקנה המדאיגה יותר היא שהמשטר רואה את הפגיעות הזו – והופך אותה למדיניות.
יתר על כן, התקפות המכליות במפרץ עומאן ב-2019, המיוחסות ליחידות של משמרות המהפכה, ממחישות באיזו קלות המשטר נוקט בפעולות מעורפלות וכוזבות כאלה. בתרחיש הקמיקזה, טקטיקות כאלה יתרחבו מבית: בית זיקוק חבול או סכר פרוץ ימוסגרו כהתערבות ישראלית או אמריקאית, ובכך יצדיקו התקפות תגמול ויבטיחו את הלגיטימיות האידיאולוגית של המשטר בעיני שליחיו.
ההיגיון של פרוטוקול הקמיקזה מכתיב שתשתיות מפתח ברחבי איראן נבחרות מראש להתחמשות. מסכרי Karun-3 ו-Dez רחבי הידיים בדרום-מערב, שהריסתם עלולה לגרום לשיטפונות הרסניים, ועד לבית הזיקוק של אבאדאן – אחד העתיקים והגדולים באזור – כל אחד מהמיקומים הללו בעל פוטנציאל קטסטרופלי ייחודי. במקרה של חבלה או תקיפה ישירה, השריפות, פליטות הרעלים וקריסת רשת האנרגיה עלולים לדרדר את איראן לשבועות של חושך וכאוס. הדבר נכון גם לגבי מתקנים כימיים ליד דמגאן והמתחמים הצבאיים-תעשייתיים המקיפים את פרצ'ין, שנחשדו זה מכבר במחקר דו-שימושי הכולל חומרים כימיים ואולי ביולוגיים. חבלה במקומות אלה עלולה לגרום לאסון הומניטרי המשתרע מעבר לגבולות המדינה.
מדאיגה לא פחות היא הפגיעות של ייצור החשמל ותשתיות הגרעין של איראן, במיוחד סביב איספהאן ובושהר. פגיעה באתרים אלה – בין אם באמצעות חבלה של המשטר ובין אם כתגובה לפרובוקציות של משמרות המהפכה – תשרת מטרות טקטיות ותעמולתיות כאחד. לבסוף, הנמלים הדרומיים של איראן, ובראשם השהיד רג'אי ובנדר עבאס, המהווים צמתים חיוניים הן למסחר והן לפעילות הימית של משמרות המהפכה, עלולים להפוך לזירות חנק כלכליות. יחד, נקודות התורפה הללו משרתות למעשה משטר שמוכן להפוך את המדינה למלכודת ענקית, הממתינה לרגע האמת, אם הישרדותה תהיה בסכנה.
ואולם, למרות איתותים אלה, מעצמות המערב ממשיכות לפעול תחת האשליה המסוכנת שניתן למתן את הרפובליקה האסלאמית באמצעות תמריצים ומעורבות דיפלומטית. זוהי קריאה שגויה עמוקה של הדנ"א האידיאולוגי של המשטר. מנהיגי איראן אינם לא רציונליים, אך הם פועלים מתוך פרדיגמה אסטרטגית שבה ההרתעה מושגת לא באמצעות הישרדות, אלא באמצעות איומי מות קדושים בקנה מידה לאומי.
זה הופך את איראן לשונה באופן מהותי ממשטרים אוטוריטריים אחרים. נכונותה לפגוע באזרחיה כדי לשמר את ההגמוניה הדתית והפוליטית של המשטר הופכת את ההכלה לא רק לבלתי יעילה, אלא גם לשותפה לפשע.
הגיע הזמן להתקדם מעבר ללשון נקייה ופעלות חלקיות. יש לחשוף בפומבי את פרוטוקול הקמיקזה כאסטרטגיה של התאבדות המונית מתוזמרת על ידי המדינה. על ידי שפיכת אור על דוקטרינה זו, הקהילה הבינלאומית יכולה להתחיל לערער על התועלת שלה. סודיות, אחרי הכל, היא החמצן של תוכניות כאלה. ברגע שהן נחשפות, עוצמתן פוחתת.
שיבוש, לא דיאלוג, חייב להיות המצפן האסטרטגי. פעולות חשאיות – פעולות סייבר או פעולות קינטיות – צריכות להתמקד בנטרול מבני פיקוד ושליטה ופירוק עמוד השדרה הלוגיסטי של משמרות המהפכה. אין צורך להכריז על פעולות אלה; הן רק צריכות להיות יעילות. במקביל, יש להגביר את שיתוף הפעולה האזורי. מדינות המפרץ כמו איחוד האמירויות וערב הסעודית, ששליחיה של טהראן מסמנים זה זמן רב, צריכות להשתלב בבריתות מודיעיניות ואזרחיות רחבות יותר.
בינתיים, ההגנה האזרחית חייבת להתפתח. מעצמות המערב, בתיאום עם שכנותיה של איראן, צריכות לפתח יחידות תגובה אזוריות מהירות המסוגלות לטפל בפריצת סכרים, זיהום כימי וחבלה בתשתיות. זה כבר לא תרגיל תיאורטי אלא אמצעי זהירות הכרחי לאור מה שהמשטר מאיים לעשות.
אסור להתעלם גם מהזירה המשפטית. גופים בינלאומיים חייבים להתחיל לתעד ולהכין את היסודות לביצוע הליכי דין על פי אמנת הנשק הכימי ומסגרות בקרת נשק אחרות. אם יתגלו ראיות לפריסת נשק כימי הקשורה לתשתיות אזרחיות, האשמה חייבת להיות ברורה וחד משמעית.
מה שעומד בפנינו אינו משטר רציונלי המבקש ערבויות ביטחוניות. אנו ניצבים בפני משטר הרואה בהשמדה כלי לגיטימי של מדיניות. פרוטוקול הקמיקזה אינו מוצא אחרון – הוא עמוד תווך באסטרטגיה של המשטר. הגיע הזמן שנכייל מחדש את זו שלנו.
הכלה הפכה לא אפקטיבית, דיאלוג הפך להכחשה. רק באמצעות חשיפה, שיבוש ופירוק מנגנון ההשמדה העצמית של איראן מנשקו, נוכל למנוע את הטרגדיה הגדולה מכולן: משטר שנאמן לחזונו האפוקליפטי ששורף את הבית במקום לראות אותו נכבש על ידי אחרים.
