השבוע, במשחקה של ריאל מדריד, נגד מיורקה התרחש מחזה נדיר: שלושה שערים מרהיבים נפסלו בזה אחר זה על ידי מערכת ה־ VAR. שלושת השערים נפסלו לבלאנקוס, שניים של קיליאן אמבפה בשל נבדל מילימטרי, ועוד אחד של ארדה גולר בשל נגיעה ביד. בכל פעם התפרץ האצטדיון בשמחה – ובכל פעם היא הסתיימה במפח נפש אכזרי.
הקהל התמרמר: "זה כבר לא כדורגל, זה ניסוי מעבדה". אוהדים רבים טענו כי אף שה־VAR מספק אמת מדעית, הוא עוקר את נשמת המשחק, שואב את הרגש והדרמה.
כך בדיוק מתנהל המערב מול איראן. במשך עשורים התמקדו ארה״ב ואירופה בהיבטים טכניים: מספר הסרכזות הפעילות, אחוזי ההעשרה, המצלמות בחדרי הבקרה. במקום להבין שהמשחק כולו מעוות – שהמשטר עצמו הוא הבעיה – נמדדו מילימטרים של "נבדל גרעיני".
המערב בוחן את טהראן דרך עדשת ה־VAR: חיישנים, דוחות פקחים, הסכמים זמניים. אך הוא מתעלם מהתמונה הרחבה – עקרון ולאיית פקיה שהופך את איראן למדינה תאוקרטית אגרסיבית, ומהאידיאולוגיה הבוערת שמדריכה את חמינאי: שנאה יוקדת לציונות לישראל.מצפן חזוני של מלחמת דת חסרת פשרות בכל הערכים המתקדמים הליברלים של המערב המפונק.
ולאית אל-פקיה – לב המשטר
ולאית אל-פקיה (ولایت فقیه) – "שלטון חכם ההלכה" – הוא יסוד הרפובליקה האיסלאמית. חומייני קבע כי למדינה יש לגיטימציה רק אם חכם דת בכיר שולט בה בשמה של ההלכה השיעית. סמכותו גוברת על כל מוסדות המדינה – נשיא, פרלמנט ובתי משפט.
מאז 1989 ממלא עלי חמינאי תפקיד זה, והפך לדמות החזקה ביותר במדינה. במשך ארבעה עשורים, לא רק שהחזיק בסמכות פוליטית וביטחונית, אלא גם בעוצמה כריזמטית שעטפה את שלטונו באווירת קדושה.
קריסת הדימוי – אך לא שליטתו
בשנים האחרונות ספג המשטר מכות קשות:
- פגיעות צבאיות – תקיפות ישראל וארה״ב חשפו את פגיעות מערכות ההגנה והרסו תשתיות גרעין וטילים.
- מכות אסטרטגיות – חיסול הנהגת חזבאללה, נפילת משטר אסד – שני עמודי תווך במדיניות החוץ האיראנית.
- משבר כלכלי ובצורת – סנקציות משתקות, אינפלציה אדירה, ובצורת שפוגעת בחקלאות עד כדי מחסור במי שתייה ומעמיקה את תחושת המשבר. תוצר של שחיתות ובזבוז משווע של משאבים על חזון אידאוליגי משיחי
הדימוי הציבורי של המשטר הולך ומתערער, אך דמותו הכריזמטית של חמינאי – מנהיג ותיק מהוותיקים בעולם – עדיין מצליחה למנוע קריסת עומק. ובכל זאת, הוא מצוי בדמדומיו: חולה, פרנואיד, מבוהל. זהו "עץ זקן" שעומד ליפול – ועם נפילתו ייחשף כל היער.
שנאת הציונות – מצפן אידיאולוגי
המצפן החזוני של חמינאי אינו רק שליטה פנימית – אלא שנאה יוקדת לישראל. במשך עשורים הוביל את הקו הקיצוני ביותר בזירה האזורית. הוא ייסד בטהראן "שעון השמדת הציונות" שסופר לאחור את הימים עד להיעלמות ישראל. בעיניו, השמדת הציונות היא לא רק יעד מדיני – אלא חובה דתית, משיחית.
זוהי נקודת עיוורון מרכזית של המערב: בעוד הוא בוחן את איראן ב"סרגל תועלת־עלות" מערבי, הוא מתעלם מהמרכיב האמוני־חזוני. מבחינת חמינאי ותלמידיו, לא מדובר רק בשאלת כדאיות אלא בייעוד היסטורי. דווקא המכות שספגו – הצבאיות, המדיניות והכלכליות – עשויות לדרבן את ההנהגה להגביר את מאמציה להתגרען ולחדש את היכולות הבליסטיות כדי לשמר מורא ולגיטימציה פנימית.
יורשים חלשים – חלון זמן צר
חמינאי בדימדומיו אין יורש מוסכם . ישנם מספר מועמדים אך איש מהם לא מצטייר כעת כמסוגל להיכנס לנעליו:
- מג'תבא חמינאי נחשב למקורב מאוד לאביו ולמשמרות המהפכה. היעדר רקע דתי וליטא פאקיה מובהק, עלול להוות מכשול עבורו. בעל השפעה רבה מאחורי הקלעים וקשרים הדוקים עם הפסדארן עפ"י דיווחים, מועצת המומחים מינתה אותו בסתר כיורש ב-16 בנובמבר 2024 אולם חסר כריזמה ולגיטימציה ציבורית.
- עלי רזא עראפי – דמות מפתח בממסד הדתי האיראני. כראש החוזה (הסמינרים הדתיים) בקום, הוא עומד בראש המערכת החינוכית של אנשי הדת השיעים באיראן. הוא מחזיק בתפקיד הזה מאז 2017, מה שנותן לו השפעה עצומה על דור העתיד של ההנהגה הדתית. הוא חבר במועצת המומחים, הגוף האמון על בחירת המנהיג העליון, מה שמעניק לו מעמד פוליטי מיוחד. כמי שמקורב לח'אמנאי, הוא נחשב לחלק מהמעגל הפנימי של ההנהגה. מייצג את "הזן הישן" של ההנהגה הדתית, ששם דגש על ידע דתי ועל שמירת הערכים הדתיים של המהפכה. איננו דמות כריזמטית במיוחד, ולא מפגין עצמה והוא לא מחזיק בכוח פוליטי מיידי ברחוב האיראני. כוחו נובע מההשפעה שלו על ההנהגה הדתית
- גולאם־חוסיין מוחסני־איג'יי שר המודיעין (2005-2009), תובע כללי מאז 2009, וסגן ראשון של מערכת המשפט מאז 2014 בירוקרט נוקשה ומושחת.נטול סמכות דתית
- מוחמד-בקר קאליבאף: לשעבר ראש עיריית טהראן ויו"ר הפרלמנט האיראני. הוא שירת כמפקד בכיר במשמרות המהפכה בעברו. הוא נחשב לדמות פרגמטית אך שמרנית. לקאליבאף יש רקע פוליטי וצבאי מרשים, והוא נחשב לדמות פופולרית יחסית. קשריו עם משמרות המהפכה הופכים אותו למועמד שיכול לגשר על הפער בין הממסד הדתי לאליטה הצבאית.
איש מהם לא יכול לשמר את עקרון "ולאיית פקיה" ברוחו המקורית. אך חלון הזמן קטן וארעי: ברגע המנהיג שיתמנה – יעשה הכול כדי לבסס מחדש את שלטונו, גם במחיר דיכוי אכזרי והסלמה חיצונית.
זו הנקודה השברירית ביותר של המשטר – זמן חילופי המשמרות. זהו הרגע שבו הוא פגיע במיוחד, אך גם הרגע שבו ינסה להוכיח עוצמה.
מה המערב חייב לעשות – מעבר ל־VAR
כעת ברור: אין די בחיישנים, מצלמות ודוחות. המערב אינו יכול להסתפק בשאלת "נבדל גרעיני" של סנטימטרים. על המערב בהובלת ארצות הברית לראות את התמונה המלאה: עקרון "ולאיית פקיה" בדמדומיו, משטר שנשען על מנהיג חולה ופרנואיד, חברה מותשת אך רעבה לשינוי.
הצעדים הנדרשים:
- לחץ צבאי־תודעתי – להבהיר שהבעיה אינה טכנית אלא מהותית: עצם קיומו של המשטר.
- עידוד עריקות מבפנים – להציע מקלט ותמריצים לבכירים כדי לפרק את המנגנון מבפנים.
- חיזוק אופוזיציה ומיעוטים – לספק טכנולוגיות מימון הכשרה ויכולות פעולה לקבוצות שמבקשות שינוי.
- סנקציות ממוקדות – להכאיב לאליטה ולא לאוכלוסייה הרחבה.
- הכנה ליום שאחרי – תוכנית ברורה שתגדיר אלטרנטיבה למשטר האיסלאמי.
הזדמנות היסטורית באיראן – הדקה ה־90
המשטר האיראני מצוי ברגעיו השבריריים ביותר. חמינאי עדיין מהווה מחסום, אך הוא דועך. חלון הזמן צר: מיד לאחר מותו, יורשיו ינסו לבסס שלטון מחדש, אולי באלימות רבה עוד יותר. זהו הזמן שבו המערב חייב להיות מוכן, לפעול, ולהבין שמדובר במשחק חדש לגמרי.
כפי שהאוהדים במדריד זעקו כי ה־VAR חנק את נשמת המשחק, כך גם האיראנים חשים כי המשטר חנק את נשמתם. אך בעוד שבכדורגל התוצאה היא אכזבה, כאן מדובר בעתיד של מדינה שלמה ושל האזור כולו.
הפתגם הפרסי אומר: "כאשר השמש מתחילה לעלות, ההרים עצמם אינם יכולים לעצור את קרניה". השמש מעל איראן כבר החלה לזרוח – אך המערב חייב לבחור אם להמשיך להתבונן בחיישנים, או להרים את עיניו להביט באור.
