הכלכלה האיראנית נמצאת בעיצומו של אחד המשברים המורכבים בתולדותיה. בעוד ההנהגה הטילה תקוות גדולות על הסכם שיתוף הפעולה ל-25 שנה עם סין – שנועד להפוך לשובר שוויון אסטרטגי ולהכניס הון והשקעות עצומות למשק – המציאות בשטח אחרת לגמרי. ההסכם נתקע, ההשקעות אינן זורמות, ומנגנוני הבנקאות שהובטחו לא הוקמו.
התוצאה: במקום התחדשות כלכלית, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם אינפלציה עיקשת, משבר מים וחשמל, יוקר מחיה בלתי נסבל ושחיקת אמון האזרחים במערכת. בזמן שמנהיגי איראן מבקשים לשדר עמידות כלפי חוץ, המציאות הכלכלית מבית מראה אחרת: אזרחים שחיים תחת נטל כבד של מחירים עולים, תשתיות קורסות ועתיד כלכלי מעורפל. המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את הימים האחרונים, כפי שהם מדווחים ברשתות החברתיות ובעיתונות האיראנית.
אכזבת ההסכם עם סין
ההסכם המקיף לשיתוף פעולה ל-25 שנה בין איראן לסין נחתם בקול תרועה רמה, והוצג כהישג אסטרטגי שיבטיח השקעות עתק בתחומי אנרגיה, תשתיות, פיננסים וטכנולוגיה. ההסכם כלל סעיפים להקמת מנגנוני בנקאות עצמאיים שאינם תלויים בדולר או ביורו, פתיחת סניפי בנקים הדדיים ומתן ערבויות למשקיעים סינים. אלא שבפועל, אף אחד מהסעיפים הללו לא יושם.
המסחר בין שתי המדינות עדיין מתבצע דרך נתיבי תיווך, וחברות סיניות מעדיפות להסתפק באספקת ציוד במקום השקעות ישירות. גם בפרויקטים שהתחילו בעבר – כמו בתחום הנפט והגז – סין לא עמדה בהבטחותיה, ולעיתים אף נטשה פרויקטים באמצע.
למרות שסין נותרה לקוחה מרכזית של הנפט האיראני בזמני הסנקציות הקשים, היא נזהרת מאוד מלבצע השקעות חדשות. מבחינתה, סביבת ההשקעות באיראן אינה יציבה מספיק. התוצאה היא שציפיות ההנהגה האיראנית קרסו, וההסכם הפך בעיני רבים לסמל של אכזבה ותלות.
קשרי סחר בינלאומיים
מלבד סין, איראן מנסה לחזק קשרים כלכליים עם מדינות אחרות. הסחר עם קזחסטן רשם שיא חדש בששת החודשים האחרונים, כשהייצוא עלה על הייבוא. עם אירופה נחתם הסכם מסגרת להעמקת היחסים הכלכליים ולהסרת מכסים על מוצרים תעשייתיים.
אבל לצד זאת, תלות ביבוא מוצרים מסוימים ממשיכה להכביד: ספקיות בשר מברזיל ואוסטרליה מעלות מחירים, מה שמגדיל את נטל יוקר המחיה על הציבור.
אינפלציה ויוקר המחיה
אם היחסים עם סין מסמלים את האכזבה החיצונית, הרי שהאינפלציה ויוקר המחיה הם התזכורת היומיומית לאזרחים למשבר הכלכלי. מחירי התחבורה הציבורית, למשל, עלו באוגוסט האחרון ב־56% – מה שמקשה מאוד על משקי בית חסרי רכב.
הממשלה מנסה לבלום את הכעס הציבורי באמצעות חלוקת תווי קנייה לשבעה עשירונים באוכלוסייה, אך המהלך נתפס כפלסטר על פצע עמוק. מומחים כלכליים טוענים כי התערבות הממשלה וסובסידיות עתק יוצרות "כלכלה מדינתית" שאינה מתפקדת, ומונעות מהמגזר הפרטי לצמוח.
בפועל, המחירים ממשיכים לעלות, והאזרחים נאלצים לצמצם בצריכה בסיסית. תחושת חוסר האמון במדיניות הכלכלית מתעצמת, והפער בין הצהרות ההנהגה למציאות בשוק הולך ומתרחב.
משבר האנרגיה: חשמל וגז תחת לחץ
המשבר האנרגטי הפך לאחת הנקודות הרגישות ביותר. נשיא איראן אף נאלץ להתנצל בפני הציבור על הפסקות החשמל והגז שחוזרות ונשנות. למרות שמלאי הדלק גדל ביותר מ־3 מיליארד מ"ק, הפתרון רחוק מלהספיק.
שר האנרגיה טען כי המחסור נובע מעלייה בצריכה, אולם מומחים כינו את דבריו "שקר מוחלט" ו"עלבון לאינטליגנציה". התחום הזה ממחיש יותר מכל את הפער בין ההצהרות הממשלתיות לבין המצב בשטח: תשתיות ישנות, השקעות חסרות ותחזוקה לקויה.
שוק ההון והבנקאות
שוק ההון האיראני חווה רכבת הרים: המדד הכללי עלה ב־27,806 נקודות ביום אחד, אך במקביל ירד שוויו הכולל של השוק ב־85.5 מיליארד דולר. לשם השוואה, מדובר בסכום השווה לכחמישית מהונו של אילון מאסק.
הבעיה המרכזית, כך טוענים כלכלנים, היא מנגנון שערי הדולר הכפול – אותו הם מכנים "גידול סרטני". המערכת הזו פוגעת באמון המשקיעים וביציבות השוק.
כדי לבלום את המשבר, הבנק המרכזי השיק את השלב הרביעי של מכירה מוקדמת של מטבעות זהב, במחיר נמוך בעשרה מיליון טומן ממחיר השוק החופשי. בנוסף, הונהג מנגנון חדש שמאפשר מכירה חוזרת של מטבעות שנרכשו מראש, במטרה להגן על המשקיעים הקטנים.
דיור, חינוך ותעשייה
תוכנית הממשלה לבניית מיליון יחידות דיור בשנה הפכה לכישלון חרוץ, כשהביצוע עומד על פחות מ־5% מהיעד. גם בתחומי התעשייה, הקשיים ניכרים: עלויות ייבוא גבוהות ומחסור במטבע חוץ פוגעים ביצרני הצמיגים המקומיים.
במקביל, עליית מחירי הנייר משפיעה ישירות על הוצאות ההדפסה והספרות – עם השלכות על מערכת החינוך והתרבות. ההורים מתלוננים על שכר לימוד וציוד לבית הספר שהפכו ליקרים מנשוא, בעוד מוסדות חינוך מתקשים להעניק שוויון הזדמנויות לתלמידים.
שחיתות והלבנת הון
המשבר הכלכלי אינו מסתכם בבעיות מבניות בלבד. דיווחים על הלבנת הון בהיקף של 300 טריליון טומן עוררו סערה ציבורית. בעיני מומחים, זהו עוד סימפטום של כלכלה לא שקופה שבה מנגנוני הפיקוח חלשים.
הקריאות לרפורמה באזורים החופשיים גוברות, מתוך תקווה להפוך אותם ממוקדי שחיתות למנועי צמיחה. אך עד כה, גם בתחום זה נרשמו בעיקר הבטחות ללא ביצוע.