המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון

הדו"ח האחרון של ועדת החקירה המוטה של האו"ם מעוות את המציאות ויוצר סטנדרט משפטי שחל רק על ישראל כדי להתאים לנרטיב האנטישמי שלה

האו"ם ממשיך להשתמש בתעמולה המכוונת לערעור הלגיטימציה של ישראל תוך הצדקת הטרור נגדה. "ועדת החקירה" שהוקמה על ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC) ב-2021 עם מנדט בלתי מוגבל להכפיש את ישראל, מכה שוב. בדו"ח האחרון שלה, הוועדה טוענת כי היא מתמקדת ב"התקפות על מתקני חינוך ואתרי דת ותרבות בשטחים הפלסטיניים הכבושים ובישראל, ומדגישה את הקשר בין התקפות כאלה לבין הזכות להגדרה עצמית".

בדו"ח שלה, הוועדה מבכה את התקפות צה"ל על מתקני חינוך שונים, מסגדים ואתרי תרבות אחרים. התמונה המוצגת נועדה ליצור את הרושם שישראל תקפה את האתרים באופן שרירותי ללא הצדקה, במקרה הטוב, או תקפה במכוון אתרים אזרחיים גרידא בכוונה לפגוע באזרחים תמימים, במקרה הרע.

הדיווחים על התקיפות מתעלמים כמעט מכל הכרה בשימוש מכוון של חמאס באתרים אלה כבסיסי פעולה, מקומות לאחסון אמצעי לחימה ומקומות רגישים שתחתיהם חפרו את תשתית מנהרות הטרור הענפה שלו, המשתרעת על פי הערכות ביותר מ-550 ק"מ.

זה לא השמטה בשוגג. זהו חלק ממאמץ מרוכז להתעלם מכך שמתנהלת ברצועת עזה מלחמה שהתחילו חמאס ושאר המחבלים העזתים כשביצעו את הטבח ב-7 באוקטובר 2023. במלחמה זו, הטרוריסטים השתמשו באוכלוסייה האזרחית בעזה כמגנים אנושיים והתעללו בהם. מצבורי נשק, משגרי רקטות, טרוריסטים ונכסי טרור אחרים הוצבו כולם במכוון בתוך ומתחת למתקנים אזרחיים, כולל, אך לא רק, בתי ספר, בתי חולים, גני ילדים, מסגדים, כנסיות, מרפאות ומקומות אחרים. מתקני האו"ם, כולל בתי ספר של אונר"א ואפילו מפקדת אונר"א ברצועת עזה, שימשו גם הם במכוון כדי לספק כיסוי לתשתיות הטרור, ולעיתים, לכאורה, ללא ידיעת אנשי האו"ם (ולעיתים בידיעתם הברורה או הבלתי ניתנת להכחשה).

כך, בשילוב של עיוות מכוון, הנחות מעורפלות ובלתי מבוססות וקביעות משפטיות שגויות, השזורות בעלילות דם מזדמנות והצדקה גלויה לטרור, יצאה הוועדה לדרך במטרה ברורה להכפיש את ישראל, תוך הלבנת המחבלים ומעשיהם.

כדי להבין את האבסורד של הדו"ח מגוף שהוקם ונתמך על ידי לא פחות מאשר מועצת זכויות האדם של האו"ם, אין צורך להרחיק לכת מעבר לסעיף ההמלצות של הדו"ח, שהוא השתקפות מיקרוקוסמית של הדו"ח כולו.

בהתייחסו למדינת ישראל הדמוקרטית המגנה על עצמה מפני טרוריסטים רצחניים, הוועדה חיברה רשימה ארוכה של שלוש-עשרה המלצות, חלקן נועדו להגביל ולצמצם את יכולתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה, ואחרות מפריעות להתנהלות הפנימית של המדינה.

לעומת זאת, כאשר היא פונה לרשות הפלסטינית הדיקטטורית, השוללת באופן שיטתי את עצם זכותה של ישראל להתקיים בכלל, ואת זכותה להתקיים כמדינת העם היהודי בפרט, מהללת טרור, מחנכת את ילדיה לשנוא, להרוג ולהיהרג, ואף מפעילה מדיניות שבמסגרתה היא משלמת תגמולים משמעותיים למחבלים על השתתפותם בטרור המכוון נגד ישראל. אף אחת מההמלצות לא התייחסה לפעולות, להצהרות ולמדיניות הזדונית שלהם.

לא פחות מביש, בדו"ח כולו ובהמלצותיו, הוועדה סירבה לקבל את העובדה שחמאס הוא ארגון טרור רצחני שהמיט אסון לא רק על ישראל, אלא גם על תושבי עזה, והפנתה שתי המלצות ל"שלטונות בפועל בעזה". כאילו לחמאס באמת אכפת ממה שיש לוועדת החקירה להמליץ.

עם זאת, באופן מביש, אך גם באופן המביש ביותר, הוועדה מורה לישראל לספק "סיוע יעיל, הולם ומהיר לקורבנות של הפרות זכויות אדם, כולל בני משפחה ששרדו". היא אפילו לא מגנה את חמאס, או דורשת ממנו להיכנע ללא תנאי ולשחרר מיד את בני הערובה שנחטפו ב-7 באוקטובר.

מצג שווא, עיוות והתעלמות מדיני המלחמה

כחלק מהמשימה לסלף, לעוות ואף להתעלם מתחולתם של דיני המלחמה, הביאה הוועדה דוגמאות שונות שצובעות את פעולותיה של ישראל כבלתי לגיטימיות, מבלי לספק הקשר ביקורתי.

לדוגמה, בסעיפים שונים של הדו"ח, הוועדה קוננה על כך שכוחות ישראליים משתמשים במבנים מסוימים בעזה למגורים ולמטרות אחרות. מה שהוועדה לא ציינה, ואפשר רק להניח כי זה נעשה בכוונה, הוא ששימוש במבנים בשטח האויב הוא נוהג נפוץ ומקובל בזמן מלחמה. כפי שקובע מדריך דיני המלחמה של משרד ההגנה של ארצות הברית:

צורכי המלחמה עשויים לדרוש בהכרח לתפוס או להשמיד רכוש אויב כדי לתמוך בפעולות צבאיות. דוגמאות אלה הן להמחשה:

• שימוש באדמות האויב לבניית בסיסים צבאיים, שדות תעופה ומתקנים אחרים לתמיכה בפעולות צבאיות;
• שימוש בבנייני אויב לשיכון אנשי צבא ואחרים התומכים בהם, לשיכון פצועים וחולים, לתצפיות וסיור, למסתור ומחסה ולצורכי הגנה;
• הריסה, כריתה או הסרה של חומות, יערות ומבנים של האויב כדי לפנות שדה אש או לספק חומרי בניין; או
• השתלטות על אמצעי תחבורה לשימוש בפעולות צבאיות.

במקרה אחר, הוועדה יוצרת בכוונה רושם שמעוות את דיני המלחמה. בתיאור אירוע שהתרחש לכאורה בכנסיית פורפיריוס הקדוש, הוועדה פותחת באומרה שהכנסייה עצמה "הותקפה". מאוחר יותר הוא מודה כי הכנסייה עצמה לא הייתה יעד להתקפה, אלא בניין סמוך שתואר על ידי צה"ל כ"מרכז פיקוד ושליטה של חמאס". הוועדה הוסיפה, על פי הניתוח שלה, "מיקום הפגיעה האמיתי היה ממוקם על כביש צדדי כ-20 מטר דרומית ליעד שזוהה על ידי כוחות הביטחון הישראליים ו-5 מטרים מאחד מבנייני הכנסייה שנפגעו, מה שמצביע על כך שייתכן שכוחות הביטחון הישראליים השתמשו בפצצה לא מונחית או לא מדויקת, עם מרווח טעות גדול".

הסיפור מעוות את דיני המלחמה בכמה רמות. ראשית, הוא אינו מכיר בכך שתקיפת מטרה צבאית לגיטימית מותרת על-פי דיני המלחמה. שנית, בעוד שהוא מציג את מספר האנשים שנהרגו בתקיפה, הוא אינו מציג את הערך הצבאי הממשי של המטרה שהותקפה בפועל. מצער ככל שיהיה, דיני המלחמה מקבלים את העובדה שבמקרים מסוימים, אנשים שאינם לוחמים עלולים להיהרג בשוגג. כדי להגביל ככל האפשר את הנזק הנלווה, דיני המלחמה אוסרים על התקפה שצפויה לגרום לאובדן אגבי של חיי אזרחים, לפציעה של אזרחים, לנזק לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי.

באמצעות עיוות המשמעות האמיתית של עקרון ה"מידתיות" בדיני המלחמה, הוועדה יוצרת רושם של חוסר תקינות ואף התנהלות פסולה של ישראל, תוך הסתרת פעילות הטרור ומתן הערכה לגיטימית האם מספר ההרוגים בשוגג מופרז ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי.

הוועדה משלימה את העיוות שלה בכך שהיא מוסיפה כי "ייתכן שכוחות הביטחון הישראליים השתמשו בפצצה לא מונחית או לא מדויקת, עם מרווח טעות גדול".

גם אם נתעלם מהניסוח הספקולטיבי של "ייתכן שהשתמשו", שבוודאי אינו מגיע לסטנדרט ההוכחה שהוועדה מתיימרת לדבוק בו, הנחת היסוד השגויה שהוועדה מנסה לבסס היא שישראל נדרשת תמיד להשתמש רק בפצצות מונחות, כאשר בפועל אין דרישה כזו בדיני המלחמה. בעשותה כן, הוועדה יוצרת במכוון ובמרמה סטנדרט משפטי החל על ישראל בלבד.

שימוש בסטטיסטיקות הטרור של חמאס

העובדה שהוועדה מצטטת באופן עיוור את הסטטיסטיקות של חמאס – שהוכחו שוב ושוב כשקריות – היא אינדיקציה לסירובה לקבל את העובדה שלארגון טרור רצחני אין אמינות. נתונים אלה אינם אלא תרגיל תעמולה שנועד להכפיש את ישראל. הסטטיסטיקות הן בעיקר חסרות ערך; הם שונו על ידי סיווג של מקרי מוות רבים כבלתי מאומתים, כולל כל מקרי המוות מסיבות טבעיות, מוות שנגרם על ידי הטרוריסטים של חמאס עצמם ומספר רב של רקטות תועות, סירוב של אזרחים לפינוי והישמעות לאזהרות, וכישלון מוחלט בהבחנה בין מקרי מוות של טרוריסטים לאזרחים.

הוועדה חוזרת על העלילה שישראל או יהודים מהווים סכנה להר הבית

השמועה שהיהודים או ישראל מאיימים על אתר הר הבית היא שקר בן 100 שנה. היא הומצאה בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי חאג' אמין אל-חוסייני, ששימש באותה תקופה כמופתי של ירושלים. טענה שקרית זו שימשה אז את אל-חוסייני כקריאת גיוס וכבסיס לטבח הערבי ביהודים בחברון, ירושלים וצפת ב-1929.

במציאות, הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. זהו הר המוריה המקראי שבו אברהם היה אמור להקריב את בנו יצחק. זהו המקום בו בנה שלמה המלך את בית המקדש היהודי הראשון, שחרב בשנת 586 לפנה"ס ובו בנו היהודים, 70 שנה לאחר מכן, את בית המקדש השני. כפי שמצהיר בגלוי עלון לתיירים שפורסם בשנת 1924 על ידי המועצה המוסלמית העליונה: "אתר זה הוא אחד העתיקים בעולם. קדושתו מתוארכת לתקופות הקדומות ביותר (אולי מהתקופה הפרה-היסטורית). זהותו כמקום מקדש שלמה אינה שנויה במחלוקת".

המקום הפך קדוש למוסלמים כ-600 שנה לאחר חורבן בית שני, כאשר הם בנו את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא במאה ה-7.

למרות קדושתו ליהודים, במשך מאות שנים מנעו המוסלמים מיהודים לעלות למקום, ובמקום זאת הגבילו אותם להתפלל בקטע קטן של קיר התמך החיצוני של בית המקדש השני, שלימים נודע בשם "הכותל המערבי".

כאשר הממלכה ההאשמית של ירדן פלשה למדינת ישראל המתהווה כחלק ממלחמת ההשמדה הערבית, הם טיהרו אתנית את העיר העתיקה של ירושלים והגישה היהודית לאתר הוגבלה עוד יותר. לפני כן, כבר מסוף שנות ה-90 של המאה ה-19, היהודים היוו את רוב האוכלוסייה בירושלים. כפי שמראה מפקד האוכלוסין הבריטי בארץ ישראל משנת 1922, כבר באותה שנה היו היהודים הרוב המוחלט (33,971) מבין 62,578 תושבי ירושלים.

לאחר שישראל שחררה את המקום ב-1967 מידי הירדנים, הותר ליהודים, לראשונה מזה מאות שנים, לבקר בו.

בניסיון לרצות את הערבים לאחר תבוסתם החד-משמעית, הציע שר הביטחון דאז, משה דיין, לווקף הירדני שליטה על הפעילות בתוך חומות ההר עצמו, תוך הקפדה על כך שישראל תהיה אחראית לביטחון החוץ ולסדר הציבורי. דיין הוסיף כי למוסלמים תינתן גישה חופשית לאתר. באופן חד צדדי וללא אישור, הסכים דיין גם כי אמנם לא תהיה הגבלה על מספר היהודים הנכנסים להר, אך לא יורשו להתפלל בו. האיסור על תפילת יהודים במקום נדחה מיד על ידי ועדת שרים שהוקמה זמן קצר לאחר מכן כדי להכריע בעניין, ובוטל. כפשרה הוסכם כי לא ייאסר באופן אקטיבי על יהודים להתפלל במקום, אך לא יתקיימו תפילות מאורגנות.

בעוד הוועדה מאשימה את ישראל בהפרת "הסטטוס קוו", מונח שנותר לא מוגדר בהיקפו, המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. למרות ריבונותה המלאה באתר, נמנעה ישראל כמעט לחלוטין מביצוע פעילות ארכיאולוגית כלשהי באתר. לעומת זאת, בשנות ה-90 חפר הווקף באזור המכונה "אורוות שלמה" והפך אותו למסגד חדש המכונה מסגד אל-מרוואני. הוא ממוקם 12 מטר מתחת לחצר הנוכחית, וחוברת המועצה המוסלמית העליונה מציינת כי שטח האורוות "מתוארך ככל הנראה לבניית מקדש שלמה. לפי יוסף בן מתתיהו, הוא היה קיים ושימש כמקום מקלט ליהודים בזמן כיבוש ירושלים על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה".

הבנייה הנרחבת, שנעשתה מתוך כוונה ברורה להרוס כל היסטוריה יהודית באתר, הייתה אחד הפשעים הארכיאולוגיים החמורים ביותר בעת המודרנית.

חופש פולחן לכל, חוץ מהיהודים

בעוד הוועדה מבכה את הזכות המוגבלת לחופש דת הניתנת ליהודים לבקר באתר הקדוש ביותר ליהדות, הוועדה התעלמה לחלוטין מהביטויים היומיומיים של ההנהגה הפלסטינית המכחישים כל קשר יהודי לארץ ישראל בכלל, ולהר הבית ולמקומות קדושים אחרים, כמו מערת המכפלה בחברון, בפרט.

אילו ועדת החקירה אכן רצתה להפגין ולו שמץ של יושרה, היא הייתה סורקת את מאות הדוגמאות שתועדו על ידי מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" – שהוגשו באופן ספציפי לוועדת החקירה (הן באופן אלקטרוני והן באמצעות שליחים) בתגובה לקריאה להגשת בקשות. שם, הוועדה הייתה מוצאת סרטון של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס קורא לפלסטינים למנוע מיהודים לבקר בהר הבית, מפני שהם "מטמאים אותו ברגליהם המטונפות".

באופן דומה, הצוות העצום של ועדת החקירה במשרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם יכול היה למצוא באתר האינטרנט של "מבט לתקשורת פלסטינית" עדויות לכך שיועצו של עבאס לענייני דת ויחסים אסלאמיים, מחמוד אל-הבאש, הכריז באוגוסט 2024 כי "מסגד אל-אקצא הוא המסגד שלנו. אין להם [ליהודים] זכות אפילו על מילימטר אחד ממנו. זהו מסגד אסלאמי, ואם הם מדברים על בית מקדש מדומה, שיחפשו אותו במקום אחר, משום שמעולם לא היה מקדש, נוכחות או ריבונות שלהם כאן במקום האסלאמי הטהור הזה, מסגד אל-אקצא המבורך וירושלים הכבושה".

כמו כן, בעוד שהקשר היהודי לחברון ולמערת המכפלה אינו ניתן לערעור, לדברי אל-הבאש, מסגד איברהימי, כפי שהוא מכונה בפי הפלסטינים, "הוא אתר מורשת אסלאמית טהורה, שאין ללא-מוסלמים זכות כלשהי עליו".

הטענה שישראל שוללת באופן שרירותי את זכותם של מוסלמים ונוצרים לפקוד את המקומות הקדושים להם גם היא שקרית. מדי יום מתפללים אלפי מוסלמים בהר הבית. במהלך חודש הרמדאן 2023, על פי הווקף, הגיעו קרוב לארבעה מיליון מוסלמים להתפלל במקום.

ישראל מדכאת נוצרים

גם העמדת הפנים של ועדת האו"ם שישראל מדכאת נוצרים היא שקרית. המציאות היא שבעוד האוכלוסייה הנוצרית גדלה תחת שלטון ישראלי, האוכלוסייה הנוצרית החיה תחת שליטת הרשות הפלסטינית הולך ונכחדת.

בית לחם היא הדוגמה הבולטת לכך. על פי מרכז המידע הנוצרי, בשנת 1994, כאשר הרשות הפלסטינית השתלטה על בית לחם, היא הייתה העיר הנוצרית המאוכלסת ביותר בארץ הקודש. מאז, האוכלוסייה הנוצרית בבית לחם הצטמצמה לכ-10% (על פי מפקד האוכלוסין האחרון ב-2017). משפחות נוצריות עוזבות את בית לחם בשל קשיים סוציו-אקונומיים מערכתיים וחוסר יציבות, אפליה והטרדה (כולל של אנשי דת) מצד פלסטינים מוסלמים והרשות הפלסטינית הנשלטת על ידי האסלאם. בעוד הוועדה עשתה כמיטב יכולתה להשמיץ את ישראל, היא, למעשה, המדינה היחידה במזרח התיכון עם אוכלוסייה נוצרית הולכת וגדלה. העזיבה ההמונית של נוצרים את בית לחם עלולה לערער את הישרדותה של הנצרות במקום הולדתה ההיסטורי.

הטענה גם סותרת את ההשקעה הישראלית בפיתוח אתרים נוצריים, כמו אלה בנצרת ואפילו את פיתוחו של קאסר אל-יהוד, אתר הטבילה הידוע על נהר הירדן, שבו המסורת גורסת שישו הוטבל על ידי יוחנן המטביל.

ועדת החקירה חוזרת על תעמולת הטרור הפלסטינית

מבין השקרים הרבים שנכללו בדו"ח הוועדה, השקר לפיו ביקורו של חבר הכנסת דאז אריאל שרון בהר הבית באוקטובר 2000 "הצית את האינתיפאדה השנייה", בוטה במיוחד. זה שקר שהופרך ביסודיות.

בראיון ששודר בשנת 2011 בערוץ הטלוויזיה הרשמי של הרשות הפלסטינית, הודתה סוהא ערפאת, אשתו של יאסר ערפאת, כי הוא הורה לה לעזוב אותו ולעבור לחו"ל מכיוון ש"הוא כבר החליט לבצע אינתיפאדה אחרי הסכמי אוסלו ואחרי כישלון קמפ דיוויד [יולי 2000]".

גם יועצו של ערפאת לענייני פנים וחבר המועצה הפלסטינית העליונה לביטחון לאומי, ממדוח נופל, ציין כי "באשר לאינתיפאדה השנייה, ניתן לומר באובייקטיביות גמורה שערפאת ניצל את ביקורו של שרון בהר הבית ואת שנאת העם לכיבוש כדי להביא להתפרצות… ערפאת לא ניסה להתחמק מאחריות כאשר הואשם בהתפרצותה…"

סגן מנהל רשות החינוך הפוליטית והלאומית של הרשות הפלסטינית דאז, מאזן עז אל-דין, ציין גם הוא בשנת 2002 כי "אם נרצה להיות אמיתיים וגלויים, ההיסטוריה תגלה יום אחד – שאינתיפאדת אל-אקצא – היא [האינתיפאדה] וכל הוראותיה שייכות לנשיא ולמפקד העליון יאסר ערפאת".

פיתוח אתרים היסטוריים יהודיים ביהודה ושומרון

תלונות הוועדה על השקעותיה של ישראל בפיתוח האתרים ההיסטוריים הרבים ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים מגוחכות. האמת היא שיהודה ושומרון הם ערש מולדת האבות היהודית. באזורים אלה התיישבו היהודים לראשונה. החפירות הארכיאולוגיות מוכיחות פעם אחר פעם שחלקים שלמים בתנ"ך נתמכים בממצאים אמיתיים בשטח.

בעוד שחברי הוועדה מקוננים על כך, רבים מהאתרים הללו, כמו שילה העתיקה, מקום מנוחתו של המשכן היהודי במשך מאות שנים, הם אך ורק אתרי מורשת והיסטוריה יהודיים. ההיגיון מאחורי זה הוא עניין של עובדה פשוטה. העם היהודי התיישב בארץ ישראל למעלה מ-1,200 שנה לפני הולדת הנצרות, במאה הראשונה לספירה, ו-1,800 שנה לפני הולדת האסלאם, בשנת 610.

רוב האתרים היו קשים מאוד לזיהוי ודרשו השקעה ניכרת בשיקום ובפיתוח שלהם. עם זאת, המאמצים נשאו פרי, ומאות אתרים היסטוריים הוחזרו לחיים.

מלבד שילה, אתר דומה נוסף הוא ארמון דוד המלך, הממוקם מדרום להר הבית. לפני שישראל החלה לפתח את האתר, הוא היה לא יותר מאזור רעוע בירושלים.

כעת, כשהוא בפיתוח, הממצאים באזור מתגלים כפנינים ארכיאולוגיות, כולל דרך הצליינים בת 2,000 השנים ועשרות רבות של ממצאים אחרים המתכתבים עם סיפורי התנ"ך. בהפחתת הערך ההיסטורי המשמעותי של חפירת האתר, בעיני הוועדה, על ישראל להימנע מפיתוחו, רק משום שהדבר מחזק את הקשר היהודי לאזור.

האפליה הגזעית של ועדת החקירה

גם האפליה הגזעית שבאה לידי ביטוי בוועדת החקירה ברורה לעין. מצד אחד, הוועדה גינתה יהודים שהטילו ספק בקול רם בקיומו של "העם הפלסטיני". מנגד, הוועדה טענה כי לאזרחים, בעיקר ערבים, שחגגו את הטבח ב-7 באוקטובר, יש זכות להחזיק בדעות וחופש ביטוי, והחוק הישראלי האוסר על הסתה והאדרת טרור אינו ניתן לאכיפה.

בהצהרה גזענית גלויה, הוועדה התייחסה ל"יהודים קיצוניים" ואמרה שאינם זכאים להחזיק בדעות או לממש את חופש הביטוי, גם כאשר הם מציגים שאלות לגיטימיות. לערבים, לעומת זאת, מותר לחגוג את הרצח, העינויים, האונס ועריפת הראשים של 1,200 בני אדם ואת חטיפתם של למעלה מ-250 אחרים, ואכיפת החוק נגדם מפרה את חוק זכויות האדם הבינלאומי.

באופן דומה, בעיני הוועדה, נאסר על יהודים לפתח אתרי מורשת יהודיים שעשויים לבקר בהם ערבים מוסלמים או אחרים, אך לא היה להם מה לומר על ההרס הפלסטיני של אתרי מורשת יהודיים ופיתוחם כאתרים למוסלמים בלבד. למעשה, על פי הוועדה, פיתוח אתרי מורשת יהודיים הוא לא פחות מ"סיפוח", וחלק ממדיניות מרושעת לקדם "נרטיב של זיקה יהודית היסטורית בלעדית לאדמה, תוך מחיקת כל נרטיב אחר או קשרים קודמים אליה". לעומת זאת, כפי שצוין לעיל, הוועדה לא רק שלא הסתייגה מהשכתוב הפלסטיני של ההיסטוריה בנוגע להר הבית, אלא גינתה באופן פעיל יהודים שרק ביקשו להתפלל באתר הקדוש ביותר ליהדות.

הניתוח המשפטי והמסקנות של ועדת החקירה

בדומה לשאר הדו"ח, הפרק העוסק, לכאורה, ב"ניתוח משפטי" היה פגום מיסודו. פסקה אחר פסקה, הוועדה הטילה את האשמה על ישראל בלבד על ההרס לכאורה של מבני בתי ספר ואתרים אחרים בעזה. תוך הכחשת המציאות הברורה והתעלמות מראיות מכריעות, ורק לגבי תקרית אחת, מצאה הוועדה כי "חמאס השתמש בבית ספר למטרות צבאיות".

לעומת זאת, ישראל הואשמה בשורה של עבירות, כולל פגיעה באזרחים ופשע נגד האנושות של "השמדה". על ישראל נמתחה ביקורת על כך שלא נתנה אזהרה לפני תקיפה – למרות שהחוק הבינלאומי לא תמיד מחייב אזהרה מוקדמת. בעוד הוועדה ציינה כי בכמה הזדמנויות ישראל אכן נתנה אזהרה מוקדמת על התקפה, הוועדה הגיעה, מבלי להציג הוכחות, למסקנה כי ישראל אשמה במתן "אזהרה מוקדמת לא מספקת".

בעיני הוועדה, "המספר הגבוה של נפגעים אזרחיים" – המבוסס אך ורק על נתוני ההרוגים של חמאס שאינם מבחינים בין מוות טבעי, מוות בידי מחבלים ומוות של המחבלים עצמם – מצביע על כך שגם אם הוועדה מודה כי המטרות שהותקפו היו מטרות לגיטימיות, ההתקפות עצמן היו "בלתי מידתיות". עם זאת, כפי שצוין לעיל, ועדת החקירה עיוותה את המושג "מידתיות". כך, באופן שערורייתי, וועדת החקירה הגיעה למסקנות בדבר חוסר מידתיות ללא הידע הביקורתי, כגון אופי המטרה המותקפת והיתרון הצבאי הישיר הצפוי. ללא מידע זה, לא ניתן לקבוע "מידתיות" באופן לגיטימי.

כדי לקבל החלטה כזו, הוועדה הייתה צריכה להודות שיותר מ-40,000 הטרוריסטים של חמאס וכל תשתית הטרור של הארגון היו מטרות לגיטימיות. מכיוון שהודאה מסוג זה תחתור בבירור תחת המטרה של הכפשת ישראל, הוועדה רק בחרה להתעלם מהמציאות.

על פי הוועדה, הצהרות של חיילים ישראלים מעידות על הרצון הישראלי להרוס מתקני חינוך "ולצמצם את גישתם של פלסטינים לתשתיות אזרחיות חיוניות בטווח הארוך".

מנקודת מבט זו של ועדת החקירה, ההרס בעזה אינו תוצאה של הקמת תשתיות הטרור של חמאס במכוון באתרים אזרחיים רגישים כמו בתי ספר, בתי חולים ומסגדים, אלא "מעיד על זלזול ברור באמונות הדתיות, התרבות והמורשת של העם הפלסטיני וחותר תחת התרבות והזהות של עם זה". מבחינת ועדת החקירה, השורה התחתונה היא שהטרור הפלסטיני זקוק להקשר – האיש הרע הישראלי – ולהקשר של "הכיבוש הבלתי חוקי ופעילות ההתנחלויות".

בעוד שישראל היא התגלמות שיבתו של עם ילידי למולדת אבותיו, בעיני הוועדה, שחרור יהודה ושומרון מההשתלטות הירדנית הבלתי חוקית הפך לפתע את האזור ל"שטח פלסטיני", שחייב להיות, בטרמינולוגיה של הנאצים, "יודנפרי" (חופשי מיהודים), ובו ליהודים אין היסטוריה.