לאחר החתימה על "הסכם עזה" בשארם א-שייח' וכניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחמאס מיהרו בכירי חמאס להכריז על "ניצחון" ולזקוף לזכותם שורה של הישגים במלחמה.
עם זאת, ברחבי העולם הערבי ובתוך עזה, האווירה אחרת לגמרי: התחושה הרווחת היא שישראל הביסה את חמאס.
מבחינת חמאס, עצם ההישרדות כארגון ברצועה, למרות המכות הקשות שהנחית צה"ל על הזרוע הצבאית, ממוסגרת כ"ניצחון", שהושג בזכות מה שמכונה בערבית "סומוד".
חמאס ממהר להכריז על הצלחה כדי להקדים ביקורת ולנסות לבסס נרטיב חדש בדעת הקהל הערבית, להסיט את תשומת הלב מהמציאות הקשה ולהרתיע ביקורת עצמית פנימית.
התנועה מנפחת את הישגיה, ובראשם חזרת הסוגיה הפלסטינית לבמה הגלובלית, ככיסוי להרס האנושי, החברתי והכלכלי שגרמה לחברה הפלסטינית באמצעות הטבח הנורא שביצעה ביישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023.
גורם מדיני בכיר מציין כי ההנהגות הפלסטיניות בחרו בדרך הטרור והמיטו אסונות על עמיהן. ובכל זאת, האסון הגדול מכולם היה המלחמה הנוכחית שחמאס כפה על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 – מלחמה שהניבה את הנכבה הגדולה ביותר בהיסטוריה הפלסטינית.
נכון להיום, מספר ההרוגים הפלסטינים ברצועה עומד על כ-65,000, ובין 160,000 ל-170,000 פצועים.
כמה אלפים נוספים עדיין נעדרים, ככל הנראה קבורים מתחת להריסות בתים ומנהרות.
המקור המדיני הבכיר מייחס את האסונות הלאומיים הקודמים למנהיגים הפלסטינים: המופתי הגדול חאג' אמין אל-חוסייני נחשב לאחראי לנכבה הראשונה ב-1948; יאסר ערפאת על הנכבה השנייה בשנת 2000, לאחר שפתח באינתיפאדה השנייה בעקבות קריסת תהליך השלום בקמפ דיוויד; והוא מטיל את האחריות לנכבה הגדולה ביותר על יחיא סינוואר, בגין הפיגוע ב-7 באוקטובר 2023.
גם ערפאת וגם סינוואר – כל אחד בתקופתו ומסיבות שונות – הציגו את עצמם כמצילי עמם וכמנהיגים שנועדו לנצח את ישראל; בפועל, טוען הגורם הבכיר, הם הובילו אותם לאבדון.
שניהם שמו קץ לחייהם הציבוריים במלחמות שיזמו נגד ישראל.
המכנה המשותף העיקרי שלהם, לדבריו, היה שאיפה דתית והיסטורית: לשחרר את ירושלים ואת מסגד אל-אקצא ולחקות את המצביא המוסלמי הגדול צלאח א-דין, ששחרר במאה ה-12 את ירושלים מידי הצלבנים.
ערפאת וסינוואר חלקו זיקה נלהבת, כמעט דתית, לאל-אקצא ולירושלים. שניהם היו מוכנים למות למענם ולהיכתב בהיסטוריה המוסלמית כמשחררים.
סינוואר הפתיע את ישראל בפעולת טרור גדולה – "שיטפון אל-אקצא" – ב-7 באוקטובר 2023, שככל הנראה נועדה לכפות הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית עצמאית בקווי 1967 כצעד ראשון לקראת יעדיו המדיניים.
גם לערפאת היה חזון דומה בשנת 2000 כאשר פתח בגל האלימות הידוע בשם האינתיפאדה השנייה.
שני גלי הטרור הללו נכשלו כישלון חרוץ: ישראל הגיבה בכיבוש רצועת עזה במבצע "חרבות ברזל" ובכיבוש מחדש של הגדה המערבית במבצע "חומת מגן" (2002). בעוד שערפאת ניסה להשיג הישגים גם באמצעות משא ומתן ומדיניות, סינוואר ביקש "להשיב את הכבוד הפלסטיני האבוד" באמצעות דם ואש.
הטבח ביישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, שמטרותיו היו מניעת נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שבירת הסטטוס קוו והחזרת הסוגיה הפלסטינית למרכז תשומת הלב הבינלאומית, הסתיים באסון חסר תקדים.
רצועת עזה נהרסה, מאות אלפים נעקרו מבתיהם, והפלסטינים מצאו את עצמם מתמודדים עם נכבה חדשה – כואבת הרבה יותר אפילו מ-1948 – משום שהיא נולדה מהתנהלות מנהיגיהם ולא מאויב חיצוני בלבד.
חמאס – התנועה שהייתה אמורה לגלם את "ההתנגדות" ואת רוח העם – ניתקה עצמה מהציבור הפלסטיני; היא השתמשה באזרחים כמגן אנושי והסבה להם קשיים כלכליים קשים.
ערפאת האמין שמסע האלימות שלו יאלץ את המערכת הבינלאומית לסייע בהקמת מדינה; סינוואר האמין שהוא יכול, בתמיכת "ציר ההתנגדות" של איראן, לכבוש את ישראל.
בסופו של דבר, שני הגברים היו שבויים בסיסמאות ובסמליות; שניהם סירבו להכיר במאזן הכוחות, ושניהם הביאו את אותה תוצאה על הפלסטינים: הרס, עקירה ואובדן אמון.
בכירים במערכת הביטחון אומרים שהעולם ראה בעבר מנהיגים קיצוניים ומגלומניים, אבל לא כאלה: הפלסטינים בוחרים שוב ושוב מנהיגים שהורסים את החברה הפלסטינית מבפנים.
דורות של הנהגה פלסטינית העדיפו את המוות על פני החיים, את הסמליות על פני המציאות ואת הנקמה על פני העתיד.
למרבה הצער, אין כרגע סימן לכך שהחברה העזתית עומדת להתאושש ממה שחוותה בשנתיים האחרונות.
נהפוך הוא, קולות הקוראים לג'יהאד וקריאות "מוות ליהודים" (למשל, "ח'יבר, ח'יבר, יא יהוד") נשמעים שוב ברצועה. ישראל חייבת להפיק את הלקחים הנדרשים מהמלחמה בעזה ולהיערך היטב לעימות הבא.
