מאושוויץ לעזה, חמאס כגלגול האכזרי של הנאצים, חמאס ממשיך באכזריותו גם בשחרור החטופים | בסוף פברואר 1945, בין הדיווחים הראשונים על זוועות אושוויץ היה אחד של קצין פולני, סגן ואקלב ליפינסקי, שכתב בעלון פולפרס: "אלה ששרדו אינם נראים כמו בני אדם, הם רק צללים".
עשרות שנים לאחר מכן, מילים אלה מוצאות הד מצמרר בתמונותיהם של שלושה חטופים ישראלים – אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי – ששוחררו ב-8 בפברואר משבי חמאס. כחושים, חיוורים ושבורים בעליל, הם הגיחו כרוח רפאים של האני הקודם שלהם כשאולצו לעלות על במה בדיר אל-בלח, אחד האזורים הפחות מוכי מלחמה בעזה. שם הצעיד אותם חמאס מול המצלמות, והציג את סבלם כהצהרת התרסה. מאחוריהם שלט שעליו נכתב: "אנחנו הנכבה", הבטחה מצמררת להמשך ההרס.
האירוע היה מחזה גרוטסקי. בני הערובה, תחת מבטם של פעילי חמאס רעולי פנים ומצלמות אל-ג'זירה, אולצו להאזין לנאום לפני שאולצו לדבר בעצמם. לשרעבי נודע משוביו שאחיו הגדול, יוסי, גם הוא בן ערובה, נרצח בשבי. עם שובו ארצה נודע לו כי אשתו ושתי בנותיו נרצחו בביתם בבארי ב-7 באוקטובר 2023. אוהד בן עמי, שאמו קוננה על כך שהוא נראה כעת כמו גבר בן 80, התאחד עם אשתו רז שנחטפה לצדו ושוחררה בנובמבר 2023. אור לוי, שכוסה בדמה של אשתו בפסטיבל המוזיקה נובה, שם נרצחה – חזר לבנו בן ה-3, היחיד ששרד ממשפחתו הקרובה.
תצוגת הניצולים הללו היא תזכורת בוטה לכך שחמאס ממשיך באכזריותו למרות תבוסותיו הצבאיות. המנהרות והמחבואים שלהם בעזה עדיין מעידים על חוסר האנושיות שהם מבצעים. התמונות של הגברים האלה לפני חטיפתם – בריאים, חזקים, מצטלמים עם משפחותיהם – מלבים כעס וייאוש. כמה מבני הערובה הראשונים ששוחררו, אולי מחוזקים בוויטמינים בשבועות האחרונים, נתנו אשליה של התאוששות מלאת תקווה. אבל הקבוצה האחרונה מדגישה אמת עגומה: חמאס אינו רק ארגון טרור; היא התגלמות של אכזריות בקיצוניות שלה. חמאס הואשם בעריפת ראשים של ילדים, אונס והטלת מום בנשים ושריפת משפחות שלמות בעודן בחיים – מעשי זוועה שלא יתוארו.
הנשיא דונלד טראמפ, שמסגר את חמאס כאיום טרור בלתי פוסק, קרא לחיסול מוחלט של נוכחותו בעזה ומחוצה לה. לדבריו ראה תמונות מה-7 באוקטובר והבין את הזוועה שביצעה חמאס. לעומת זאת, גופים בינלאומיים כמו האו"ם נכשלו לעתים קרובות בהבנת חומרת המצב.
View this post on Instagram
מבחינת ישראל, הדחיפות לחסל את חמאס רק גברה, לצד התמקדות אסטרטגית רחבה יותר בתומכת העיקרית שלו – איראן.
סבב המשא ומתן האחרון מתמקד בשלב השני של עסקת בני הערובה, שעשוי לאפשר את שחרורם של אסירים פלסטינים נוספים, כולל כאלה המרצים מאסרי עולם מרובים. אבל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אותת שישראל לא תיתן לזוועות החודשים האחרונים לעבור ללא מענה. גל הירש, האחראי הישראלי לענייני בני ערובה, הזהיר את חמאס להפסיק את ההתעללות בשבויים. עם זאת, אזהרות כאלה עלולות בסופו של דבר להתברר כחסרות משמעות מול יריב המשגשג על טרור.
חמאס רואה בעיני רוחו את אושוויץ, אבל ישראל היא האנטיתזה ההיסטורית שלו. האומה כבר הוכיחה את חוסנה ועוצמתה הצבאית – ריסוק חמאס, עימות עם חיזבאללה, נטרול אתרים צבאיים סוריים ודחיפת איראן לעמדת מגננה. אבל נתניהו ניצב בפני פרדוקס קריטי: חמאס, באמצעות הצגת הזוועות שלו, שואף ללחוץ על ישראל להפסקת אש שתבטיח את הישרדותה. עבור ישראל, האתגר הוא לחלץ את בני הערובה שלה תוך הבטחת השמדתו המוחלטת של חמאס – תהליך שלא ניתן להשיגו בן לילה ודורש תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח.
בעוד הזעם והצער מבעבעים, הסבלנות מתגלה כנשקה העיקרי של ישראל, ואחריה פעולה החלטית ובלתי מתפשרת. חזונו של טראמפ – גישה רדיקלית וברורה – מצביע על כך שכוחות חדשים ונחושים חייבים להיכנס למשוואה. בינתיים, מתווכים כמו קטאר, הנתפסת כשותפה לפעילות חמאס, חייבים להידחק הצידה. זהו השינוי הגדול הראשון שחייב להתרחש. ייתכן שטראמפ כבר מבין זאת. עדיין לא ברור אם שאר העולם ילך בעקבותיו.
