צרפת מעניקה לרשות הפלסטינית פרס על הטבח והרצח ב-7 באוקטובר 2023 | אחת המטרות הבולטות ביותר שהציב חמאס לטבח ה-7 באוקטובר 2023, הייתה להצית מחדש ולחזק את הדיון הבינלאומי בנוגע להכרה ב"מדינת פלסטין". למרבה הבושה, עשר מדינות כבר העניקו לחמאס את הפרס הגדול ביותר והגיבו לרצח, עינויים, אונס, עריפת ראשים וחטיפה של למעלה מ-250 בני אדם על ידי הכרה ב"מדינת פלסטין". הבא בתור להעניק את הפרס האולטימטיבי לרצח חסר הרחמים של יהודים נראה כי הוא נשיא צרפת עמנואל מקרון, שיחד עם בריטניה וקנדה, מקדם כנס ברמה גבוהה על "פתרון שתי המדינות".
בדומה למטרות חמאס, גם ההנהגה הפלסטינית דוחפת להכרה ב"מדינת פלסטין". לתמיכה בטענתם, הם אומרים לעתים קרובות שהעובדה ש-147 מדינות באו"ם מכירות ב"מדינת פלסטין" מהווה הוכחה לקיומה. בדיקה מקרוב של רשומת ההכרה, ובמיוחד עיתוי ההכרה, חושפת מציאות מעניינת ומטעה.
אבל מה המשמעות של הכרה במדינה חדשה? אילו קריטריונים נדרשים כדי שישות תהפוך ל"מדינה"?
קריטריונים משפטיים להכרה במדינה
אמנת מונטווידאו מ-1933 על זכויות וחובות מדינות קובעת את הקריטריונים הבסיסיים להכרה במדינות מתפתחות. סעיף 1 מספק את הנוסחה המקובלת והמוכרת ביותר בינלאומית להכרה במדינתיות במשפט הבינלאומי, הדורשת מהמדינה החדשה לעמוד בארבעה קריטריונים מצטברים: אוכלוסייה קבועה; שטח מוגדר; ממשלה; ויכולת להיכנס ליחסים עם מדינות אחרות.
נוהל האו"ם להכרה במדינה חדשה
על פי אמנת האו"ם (סעיפים 4, 18 ו-27) האו"ם יכול לקבל מדינה חדשה רק אם תשעה (כולל כל חמשת החברות הקבועות) מתוך 15 חברות מועצת הביטחון של האו"ם ימליצו על כך, והמלצה כזו תתקבל לאחר מכן ברוב של שני שלישים מהמדינות החברות בעצרת הכללית של האו"ם.
לפי התהליך המקובל, מדינה המבקשת חברות באו"ם נדרשת להגיש בקשה למזכיר הכללי של האו"ם. הבקשה מועברת לוועדת האו"ם לקבלת חברים חדשים, אשר בתורה מספקת את המלצתה למועצת הביטחון.
עד היום, האו"ם מעולם לא קיבל מדינה חדשה ללא המלצה חיובית של הוועדה לקבלת חברים חדשים וללא אישור מועצת הביטחון.
בנוסף לבקשה הרשמית, מדינה המבקשת חברות באו"ם נדרשת גם לספק הצהרה שהיא "מדינה אוהבת שלום" המקבלת על עצמה את החובות הכלולות באמנת האו"ם.
רשומת ההכרה ב"מדינת פלסטין"
מתוך 147 מדינות האו"ם שככל הנראה הכירו ב"מדינת פלסטין", 100 מדינות עשו זאת בין 4 בפברואר 1988 (איראן) ל-1 בנובמבר 1995 (קירגיזסטן). רוב המדינות הללו (82 מהן) נתנו את הכרתן בנובמבר ובדצמבר 1988, בתגובה ל"הכרזת העצמאות" מה-15 בנובמבר 1988, שהוצאה על ידי יאסר ערפאת ואש"ף.
באותה עת, אש"ף היה ארגון מנודה שגורש מירדן ב-1970 ומלבנון ב-1982, והתארח בתוניסיה. בהכרזה, ערפאת לא נתן כל אינדיקציה מה מרכיב את האוכלוסייה של המדינה החדשה. יתרה מכך, ההכרזה נראתה כמכסה את כל השטח מנהר הירדן לים התיכון, ובפועל שללה את קיומה של ישראל ואת זכותה של המדינה היהודית להתקיים כלל.
באופן דומה, באותה עת, אפילו הדמיון של מנגנון ממשלתי שאש"ף ניסה לבנות לא שלט על אף אחד מהשטחים עליהם טען. כתוצאה מכך, הישות לא הייתה מסוגלת לבצע אף אחת מהפונקציות הקשורות לממשל, כולל, אך לא רק, כל יכולת להיכנס ליחסי חוץ.
בהתחשב בקריטריונים למדינתיות, ובהתייחס להכרזת ערפאת, פרופסור מלקולם שו מצא: "מסיבה זו לפחות, לכן, ה'מדינת פלסטין' שהוכרזה בנובמבר 1988 בכנס באלג'יר לא יכולה להיחשב כמדינה תקפה. הארגונים הפלסטיניים לא שלטו באף חלק מהשטח שהם טוענים לו."
האם הסכמי אוסלו שינו משהו?
בהסכמי אוסלו, ישראל ואש"ף הסכימו להקים "רשות פלסטינית" כסוכנות לניהול יישום הוראות ההסכמים ביהודה, שומרון ועזה. הצדדים הסכימו שלרש"פ יהיו סמכויות ואחריות לשלוט בחיי היומיום של הפלסטינים התושבים באזורים שיועברו לשליטתה. ההסכמים לא הזכירו כלל את יצירת "מדינת פלסטין".
יתרה מכך, בהסכמים, מספר נושאים, כולל ירושלים, הסדרי ביטחון, התנחלויות, פליטים, גבולות ויחסי חוץ, נותרו פתוחים ל"משא ומתן על סטטוס קבע".
בשלילת היכולת להכריז חד-צדדית על מדינה פלסטינית, ישראל ואש"ף הסכימו עוד כי "אף צד לא ייזום או יבצע כל צעד שישנה את מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה עד לתוצאות משא ומתן הסטטוס הקבע".
ברור שהמחויבות הישראלית-פלסטינית ל"משא ומתן על סטטוס קבע" מונעת כל קביעה מראש על ידי כל נשיא, מדינה, פרלמנט, ארגון בינלאומי או אזורי או מנהיג בינלאומי, של תוצאת המשא ומתן כזה על ידי ניסיון להכיר, ליזום, לתמוך או לטפח מדינה פלסטינית מחוץ לפורום המשא ומתן.
יתרה מכך, הסכמי אוסלו זכו לעדות רשמית של ארצות הברית, רוסיה, מצרים, האיחוד האירופי ונורווגיה ואושרו לאחר מכן על ידי האו"ם. בכך, מדינות וארגונים אלה, כולל צרפת, נמצאים תחת התחייבות בינלאומית שלא לפעול כדי לערער או לסתור את הסכמי אוסלו.
מאז הקמת הרש"פ ב-1996 ועד 2010, 11 מדינות נוספות הכירו ב"מדינת פלסטין" הלא-קיימת של ערפאת.
עבאס מבקש הכרה באו"ם ב"מדינת פלסטין"
בהפרה של התחייבויות אש"ף בהסכמי אוסלו, בספטמבר 2011, הגיש מנהיג אש"ף והרש"פ, מחמוד עבאס, בקשה חד-צדדית לאו"ם לקבל את "מדינת פלסטין" כמדינה חברה. בבקשה, עבאס התייחס, בין היתר, להכרזתו הלא-תקפה של ערפאת.
בין 1996 ל-2011, מחבלים פלסטיניים ביצעו עשרות אלפי פיגועי טרור, כולל פיגועי יריות, דקירות, הפצצות, פיגועי התאבדות, חטיפות ושיגור רקטות ופגזי מרגמה ללא הבחנה המכוונים לאוכלוסייה האזרחית של ישראל, שגרמו למות או פציעה של אלפי ישראלים. למרות העובדה שרבים מהפיגועים בוצעו על ידי קבוצות טרור הקשורות לאש"ף, עבאס בכל זאת הגיש בחוצפה את ההצהרה הנדרשת שמדינת פלסטין היא "מדינה אוהבת שלום".
בהתאם לנוהל האו"ם, בקשתו של עבאס נשלחה לוועדה לקבלת חברים חדשים לבחינה.
בדיוניה, בעוד עבאס מעולם לא תיקן במפורש את הכרזתו של ערפאת שהשטח של מדינת פלסטין יחליף וימחק את ישראל, נעשתה ההנחה השגויה שעבאס מוכן להסתפק בשטח שהוא כינה כמתוחם על ידי "גבולות 4 ביוני 1967" – כלומר יהודה, שומרון, רצועת עזה ומזרח ירושלים.
במציאות כמובן, "גבולות 4 ביוני 1967" הוא מונח שהומצא באופן מטעה על ידי הפלסטינים, לתיאור קווי הפסקת האש שנקבעו בין ישראל לשכנותיה ב-1949 בסוף מלחמת העצמאות של ישראל. קווים אלה, על פי הסכמי הפסקת האש, וכפי שדרשו במפורש המדינות הערביות בטקסט ההסכמים, קבעו במפורש שהקווים שנמשכו לא ייחשבו כ"גבולות".
הסיבה לדרישות הערביות הללו במשא ומתן על הפסקת האש ב-1949 הייתה לפחות כפולה. ראשית, הן סירבו להסכים לכל "גבול" מכיוון שזה יהיה כרוך בקיומה של מדינה ריבונית לגיטימית אחרת מעבר לגבול. מכיוון שהמדינות הערביות דחו את זכותה של ישראל להתקיים, הן לא הסכימו לכל תיחום של גבול.
שנית, לאחר שדחו את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, חמש מדינות ערביות פתחו במלחמת השמדה נגד המדינה היהודית הצעירה. למרות שהייתה בנחיתות מספרית כבדה, ישראל לא רק שרדה, אלא גם השתלטה על שטח רב יותר ממה שתוכנית החלוקה הקצתה למדינה היהודית. בעיני המדינות הערביות, הסכמה לתיחום גבולות במקום קווי הפסקת האש הייתה מגבשת את שליטתה וריבונותה של ישראל על אזורים אלה.
בעוד שחלק מחברי הוועדה לקבלת חברים חדשים היו מוכנים להתעלם מהמציאות ולהמליץ על ההכרה ב"מדינת פלסטין", אחרים היססו.
בין נושאים אחרים, החברים המהססים בוועדה הצביעו על העובדה שהפלסטינים אפילו לא שלטו בשטח שהם טענו לו. באופן ספציפי, "הועלו שאלות לגבי שליטתה של פלסטין על השטח שלה, לאור העובדה שחמאס היה הרשות בפועל ברצועת עזה".
לגבי הקריטריון של ממשלה, הם הוסיפו כי "חמאס שלט ב-40 אחוז מהאוכלוסייה של פלסטין; לכן, הרשות הפלסטינית לא יכולה להיחשב כבעלת שליטה ממשלתית יעילה על השטח הנטען".
באופן דומה, בעוד שחלק מחברי הוועדה היו מוכנים להתעלם מהטרור הפלסטיני ולקבל באופן עיוור את המחויבות הפלסטינית "להשגת פתרון צודק, מתמשך ומקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני", אחרים ציינו את הסתייגויותיהם "מכיוון שחמאס סירב לוותר על טרור ואלימות, והיה לו מטרה מוצהרת להשמיד את ישראל".
באופן מעניין, לא נעשתה התייחסות כלל לחוסר השליטה של אש"ף/רש"פ על כל חלק באזור "מזרח ירושלים" שטען לו עבאס.
לאחר שיקול מעמיק, הוועדה נותרה "לא מסוגלת להגיע להמלצה פה אחד למועצת הביטחון". לכן ניסיונו של עבאס לקבלת "מדינת פלסטין" נכשל.
בעוד שהעצרת הכללית אכן הצביעה ב-2012 לשדרג את הייצוג הפוליטי הפלסטיני באו"ם לרמה של "מדינת משקיף שאינה חברה", זה לא נחשב כשווה עובדתי או משפטי להכרה בקיומה של "מדינת פלסטין".
עבאס מצטרף לחמאס ומבקש להפיק רווח פוליטי מטבח ה-7 באוקטובר
לאחר שאלפי מחבלים מרצועת עזה פלשו לישראל בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, ורצחו כמעט 1,200 בני אדם, אנסו, עינו ועקפו ראשי קרבנות רבים, ההנהגה הפלסטינית שוב ביקשה להפיק רווח פוליטי, וחידשה את הבקשה לאו"ם לקבל את "מדינת פלסטין" הלא-קיימת כחברה מלאה באו"ם.
בקשה חדשה זו התעלמה מהטבח, מעשור של טרור פלסטיני אלים, ומהעובדה שבמציאות, כמעט שום דבר לא השתנה מאז הניסיון הקודם. הסיבה לומר שכמעט שום דבר לא השתנה, לא הייתה בגלל שההנהגה הפלסטינית הרחיבה את שליטתה, בין אם בעזה, יהודה, שומרון או ירושלים, אלא דווקא, מכיוון שבתקופת הביניים, היא אפילו איבדה חלקים משמעותיים משליטתה ביהודה ושומרון.
סקרי דעת קהל פלסטיניים הצביעו על כך שהפלסטינים החיים תחת ממשל הרש"פ ראו כעת את הרש"פ כנטל על העם הפלסטיני ולא כנכס. הסקרים גם הצביעו על הדעיכה העקבית של אש"ף כנציגם.
פנימית, עבאס נמנע מקיום בחירות בידעו שהוא ומפלגת פת"ח שלו יפסידו, ובאופן משמעותי, לחמאס, כפי שעשו בבחירות 2006. עבאס ידע שאם יאפשר לפלסטינים הבחירה, "מדינת פלסטין" הכביכול "אוהבת השלום" תישלט על ידי ארגון טרור המיועד בינלאומית הקורא בגלוי לרצח יהודים ולהשמדת ישראל, ושבסופו של דבר יתכנן, יתמרן ויבצע טבח דומה ל-7 באוקטובר.
כפי שנדרש על פי נוהל האו"ם, הבקשה המחודשת של אש"ף הועברה לבחינת הוועדה לקבלת חברים חדשים.
שוב, בעוד שחלק מחברי הוועדה היו מוכנים להתעלם הן מהמציאות והן מהחוק ותמכו בקבלת "מדינת פלסטין", אחרים ציינו שהמועמד "עלול לא לעמוד בכל הדרישות לחברות תחת סעיף 4 לאמנה, לאור המצב בשטח". הם הוסיפו שהבקשה הנוכחית מוקדמת מדי, ונותרו שאלות האם המועמד עומד בכל הקריטריונים של מדינתיות.
היוזמה הצרפתית – פרס לטבח יהודים
למרות העובדה שההנהגה הפלסטינית, בין אם אש"ף או חמאס, הפגינה שוב ושוב את המסירות לטרור, אלימות, רצח והשמדת מדינת ישראל, הנשיא מקרון נראה בכל זאת כמתכוון באופן מוזר, עקשני ואפילו נאיבי לתגמל את פעולותיהם.
באיום בהכרה חד-צדדית ב"מדינת פלסטין", מקרון ואחרים אישרו "את התפקיד החשוב של כנס פתרון שתי המדינות ברמה גבוהה באו"ם ביוני בבניית קונצנזוס בינלאומי סביב מטרה זו".
העובדות הבסיסיות שעליהן יתקיים הכנס אינן ניתנות לעמימות. למרות הרצון הפוליטי לקדם פתרון פוליטי לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, "מדינת פלסטין" שהוכרזה על ידי ערפאת עדיין חסרה אלמנטים קריטיים של מדינתיות.
הגוף הטוען לייצג את הפלסטינים ואת המדינה הלא-קיימת אינו בעל מנגנון שלטוני שמפעיל שליטה יעילה על רוב השטח שהוא טוען לו ואינו עומד בקריטריונים המוכרים בינלאומית למדינתיות. יתרה מכך, למרות המחויבות הסתמית, "מדינת פלסטין" אפילו לא עומדת בדרישה הבסיסית של אמנת האו"ם ולא יכולה לטעון בכנות שהיא מדינה אוהבת שלום.
בהקשר הרחב יותר, כפי שהראה ההיסטוריה, השימוש המוטעה בהכרה פוליטית ב"מדינת פלסטין" הלא-קיימת לא שירת שום מטרה אמיתית בקידום פתרון דיפלומטי לסכסוך. במקום זאת, זה חיזק את הדחייה הפלסטינית של זכותה של ישראל להתקיים ועודד את השימוש בטרור לקידום המטרה הפלסטינית לרצוח יהודים ולהשמיד את ישראל.
טבח ה-7 באוקטובר: הרש"פ מכחישה שליטה על עזה
בעוד ההנהגה הפלסטינית בזירה הבינלאומית ממשיכה לדחוף להכרה ב"מדינת פלסטין" ביהודה, שומרון ורצועת עזה, אפילו הרש"פ מודה שאין לה שליטה על רצועת עזה.
בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, מאות קרבנות הגישו תביעות נגד הרש"פ, בטענה לאחריותה לרציחות. בתגובה הרשמית של הרש"פ לאחת מהתביעות, הרש"פ טענה שב-2007, חמאס ביצע הפיכה צבאית בעזה והשתלט על האזור. הרש"פ הוסיפה, וערערה באופן יסודי את טענתה בזירה הבינלאומית, שמכיוון שלרש"פ "אין כל שליטה בפועל על מה שקורה ברצועת עזה מאז 2007", היא אינה אחראית לטבח.
הרש"פ לא יכולה לבחור ולברור, בהתאם לפורום – האו"ם מצד אחד, לטעון למדינתיות, ובתי משפט מקומיים מצד שני, לדחות טענות של קרבנות טרור – איזה רמת שליטה היא מפעילה על רצועת עזה. אם הרש"פ טוענת למדינתיות ושליטה יעילה וממשל על רצועת עזה, אז היא תימנע מלדחות את אחריותה לטבח.
אם כי, מה שהרש"פ מסתמכת עליו הוא שהקהילה הבינלאומית תעלים עין, מנותקת מכל מציאות, ובכל זאת תקבל את הטענה של שליטה וממשל פלסטיני, אפילו כשהרש"פ עצמה מכחישה את המצב הזה.
איך ישראל צריכה להגיב?
שני גורמים דומיננטיים מספקים את הפלטפורמה לטענה הפלסטינית למדינתיות.
הראשון הוא העובדה שכבר למעלה מחמישה עשורים, ישראל נרתעת מלטעון באופן רשמי וחד-משמעי לריבונות על יהודה ושומרון. היסוס זה מחזק את הטענות הפלסטיניות ששטחים אלה הם "שטח פלסטיני".
הבסיס המשפטי של ישראל לעמוד על הבעלות החד-משמעית שלה על אזורים אלה עוגן בהחלטות החוזרות ונשנות של הקהילה הבינלאומית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, כולל, אך לא רק, המנדט של חבר הלאומים על פלסטין, כפי שאומץ וקיבל תוקף משפטי מלא בסעיף 80 לאמנת האו"ם, שהכיר ב"הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלסטין" והקצה את כל האזור מנהר הירדן לים התיכון למטרה הבלעדית של "שיקום ביתם הלאומי באותה ארץ".
הגורם השני העומד בבסיס הטענה הפלסטינית למדינה הוא קיומה של הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית היא כלי הממשל היחיד המספק להנהגה הפלסטינית ולו שמץ של גוף ממשלתי המסוגל לטעון שהוא מסוגל למלא תפקידים דמויי-מדינה.
הרשות הפלסטינית, שנוצרה על ידי הסכמי אוסלו, הוכיחה בשלושת העשורים האחרונים שהיא מחויבת להשמדת ישראל ולשימוש באלימות ובטרור כדי להשיג מטרה זו.
לפיכך, לקראת יום השנה ה-57 לשחרור יהודה ושומרון מהכיבוש הירדני הבלתי חוקי, הנחגג בעיקר ביום ה-28 של חודש אייר, שחל השנה ב-26 במאי, על ממשלת ישראל להצהיר שתי הצהרות משמעותיות.
ראשית, על הממשלה לשים קץ, אחת ולתמיד, למדיניות השגויה שננקטה בשנת 1967 של עמימות כלפי יהודה ושומרון. אזורים אלה אינם פחות, ויש הטוענים אף יותר, חלק ממולדתו של העם היהודי מאשר תל אביב, נתניה ושאר מישור החוף של ישראל. למרות ההתפתחויות הפוליטיות, ישראל שומרת על התביעה המשפטית והבעלות המשמעותית ביותר על אזורים אלה, ועליה לטעון לזכויות אלה ביעילות וללא בושה.
שנית, על ממשלת ישראל להכיר במציאות הברורה בנוגע לכישלון המוחץ של הסכמי אוסלו. במעשיהם ובהפרתם היסודית של ההסכמים, כולל, ובמיוחד לנושא הנוכחי, הניסיון להכרה חד-צדדית ב"מדינת פלסטין", הפלסטינים סיכלו באופן מהותי את יישומם והפכו אותם לבלתי תקפים. לפיכך, על ישראל לפעול ללא דיחוי כדי ליישם את ציוויה לביטחון לאומי על ידי הכרזת ההסכמים כבטלים ופירוק כל המוסדות והמכשירים האחרים שנוצרו על ידי ההסכמים, החל מהרשות הפלסטינית.
מעשים אלה לא צריכים לבוא, כפי שחלק הציעו, כתגובה חדה לטרור הפלסטיני ולדחף של הקהילה הבינלאומית לתגמל את חמאס ואת אש"ף על טבח יהודים, אלא כקבלה של המציאות וקידום הרצון להבטיח את ביטחונה ארוך הטווח של מדינת ישראל.
הסדרים נוספים וחוסר רצון להתקדם עם שתי מטרות אלה רק יפגעו עוד יותר בישראל.
***
הערות
-
M.N. Shaw, International Law, Fifth edition, Cambridge University Press, 2003, p.179
-
Israeli-Palestinian Interim Agreement on the West Bank and the Gaza Strip, Chapter 3, Article XVII
-
Ibid, Chapter 5, Article XXXI, Clause 7.
-
-
Including the Al-Aqsa Martyrs Brigades, the terror wing of Abbas' Fatah party, and the Popular Front for the liberation of Palestine
-
-
Ibid, para. 11
-
Ibib, para. 12
-
Ibid, paras. 15, 16
-
Ibid, para. 21
-
https://docs.un.org/en/A/78/837
- https://www.un.org/unispal/wp-content/uploads/2024/04/n2410445.pdf
-
The PA response is on file with the JCFA.
- See on this subject, inter alia, Yehuda Z Blum, ‘The Missing Reversioner: Reflections on the Status of Judea and Samaria’ (1968) 3 Israel Law Review 279.
