מה המשמעות של לסיים את המלחמה בעזה? חמאס מסרב לנהל מו"מ על החזרת חטופים או לדון בפירוז. בשיחה קצרה בה הביע את אכזבתו מחמאס, אמר לאחרונה הנשיא טראמפ: "זה הגיע למצב שבו אתה פשוט צריך לסיים את העבודה". אבל מה המשמעות האמיתית של "לסיים את העבודה" בעזה? אילו אפשרויות עוד עומדות על הפרק? מה צפוי לקרות? ומה עשוי לסייע?
מלחמה היא מטבעה בלתי צפויה, ולכן איש אינו יכול לחזות בוודאות מה יקרה בהמשך בעזה. התוצאה תלויה באופן מלא בהחלטות של ישראל ושל החברה הישראלית. מלחמה זו אינה מתרחשת בוואקום. היא מתגלגלת ברגע היסטורי מורכב שכולל שינויים אסטרטגיים, עלויות והשלכות גיאופוליטיות על ישראל, ארצות הברית ומדינות נוספות.
אם אתם מחפשים ביטוי ברור וישיר של עמדת ישראל לגבי המלחמה נגד חמאס בעזה, אני ממליץ בחום להאזין לפרק זה של הפודקאסט One Jewish State, שבו שגריר ארה"ב לשעבר בישראל דיוויד פרידמן משוחח עם רון דרמר, השר לנושאים אסטרטגיים בישראל. ובכל זאת, הנה כמה ממחשבותיי, המבוססות על עקרונות מלחמה, תקדימים בינלאומיים, הקשר נדרש, ומה שראיתי באופן אישי בשטח.
לקבוע את קו הבסיס: הכרה במטרות הצודקות של ישראל במלחמה
נקודת הפתיחה חייבת להיות הכרה עולמית במטרות הלגיטימיות והצודקות של ישראל. קולות רבים הקוראים להפסקת אש מיידית מניחים, במפורש או לא במפורש, שניתן לסיים את המלחמה מבלי להסיר את היכולות הצבאיות או את הכוח הפוליטי של חמאס. יש אף הסבורים שאם חמאס יחזיר את החטופים, ככל הנראה בתמורה למאות אסירים, יש להפסיק את הלחימה.
הגישה הזו שגויה מהיסוד. כל פתרון שיאפשר לחמאס לשמר ולו חלק מהכוח שלו יבטיח שהארגון יתאושש ויחזור למחזור האלימות. רק הסרה מלאה, צבאית ופוליטית, של חמאס מהשלטון בעזה תאפשר שלום בר קיימא.
— John Spencer (@SpencerGuard) June 1, 2025
הצפת סיוע הומניטרי לעזה – תוך עקיפת שליטת חמאס
אסור שהסיוע ההומניטרי לעזה יאריך את שלטון חמאס. המשמעות היא שהסיוע חייב להינתן באמצעות מנגנונים שאינם נשענים על חמאס ואינם מחזקים אותו. יוזמה משותפת אמריקאית–ישראלית בשם Gaza Humanitarian Foundation (GHF), שהושקה במאי האחרון, הציגה מודל מוצלח. בתוך חמישה שבועות, היוזמה סיפקה כמעט 100 מיליון ארוחות ישירות לאזרחים, והאכילה בין מיליון לשני מיליון עזתים ביום. המפתח הוא עקיפת חמאס והוצאת המזון ממערכת השליטה והכפייה שלו.
התמודדות עם התקפות חמאס על סיוע ותקשורת
בתגובה לכך שהסיוע עוקף אותו, חמאס השיב באלימות ובכאוס: שיבוש קווי הפצה, ירי על אזרחים בדרכם לקבלת סיוע, וייזום עימותים ליד אזורי ביטחון של צה"ל. כל זאת תוך הפצת קמפיינים של דיסאינפורמציה בתקשורת הבינלאומית. לעיתים קרובות, הדיווחים הללו השמיטו את תפקידו של חמאס ביצירת האלימות, והתעלמו ממאמצי היוזמה וצה"ל להגן על אזרחים ולשמור על הסדר.
שבירת צוואר הבקבוק של חוסר המעש של האו"ם
במקביל למתקפות אלה, האו"ם עצר משלוחי סיוע לעזה, בטענה לחשש ביטחוני. באותו זמן, סירב האו"ם לאפשר לישראל לאבטח את השיירות או ליוזמת הסיוע לסייע בחלוקת המזון באופן ישיר. כתוצאה מכך, כמעט 1,000 משאיות נתקעו בתוך עזה. רק לאחר לחץ בינלאומי משמעותי הסכים האו"ם לחדש את הפצת הסיוע ההומניטרי.
הצגת התקדמות: הסיוע זורם שוב
על אף שברוב הדיווחים הפוקוס הוא על הכאוס שחמאס יוצר ועל אזהרות מפני רעב, המציאות מתחילה להשתנות. יותר מזון זורם לתוך עזה, מאות משאיות סיוע של האו"ם מחלקות מזון מדי יום. היוזמה האמריקאית–ישראלית ממשיכה לספק עד שני מיליון מנות ביום בארבעה אתרים שונים.
נוסף על כך, היוזמה האמריקאית–ישראלית יצרה מנגנון שמאפשר לקבוצות מאושרות לאסוף סיוע ולחלק אותו לאזורים הפגיעים ביותר ברצועה. ישראל גם הודיעה שתחדש את ההפוגות ההומניטריות והטלות הסיוע האוויריות כדי להבטיח הגעה לאזורים שלא קיבלו סיוע.
הקמת אזור הומניטרי בטוח בסיני
הצעד המכריע ביותר להאצת תבוסת חמאס הוא הקמת אזור הומניטרי בטוח בתוך חצי האי סיני שבמצרים. אין הכוונה לומר "להעביר אזרחים למצרים", אלא להקים אזור מוגן זמני, כמה קילומטרים בתוך הגבול המצרי, שיאפשר לאו"ם ולגופים הומניטריים לספק אוכל, מים, טיפול רפואי ושירותים נוספים בבטחה.
השר רון דרמר אף הציע שמועצת הביטחון של האו"ם תעביר החלטה שתקנה לאזרחים המועברים את הזכות לחזור לאחר סיום הלחימה, כך שהפינוי יהיה חוקי, מוסרי והפיך, ולא גירוש בכפייה.
המשך התרעות ופינוי אזרחים
גם ללא אזור הומניטרי בסיני, צה"ל ימשיך וצריך להמשיך להוציא התרעות ולבצע פינוי אזרחים מאזורי לחימה מרכזיים. זוהי פרקטיקה חיונית להפחתת פגיעות באוכלוסייה אזרחית בשטח צפוף ורווי לחימה.
מיקוד שיטתי בחמאס ובתשתיות שלו
מלחמה היא שימוש בכוח כדי לכפות על האויב למלא את רצונך. במקרה הזה – להחזיר חטופים, לוותר על שליטה, ולהודות בתבוסה.
צה"ל ימשיך להיכנס מחדש לאזורים מוכרים כדי לתקוף מחבלי חמאס, לאסוף מודיעין על מיקום החטופים, לפרק תשתיות ולהסיר את הנוכחות הצבאית של הארגון בשטח.
זהו תהליך איטי, מכוון ומסוכן. אין פתרונות קסם נגד אויב שמושרש עמוק בתווך אורבני צפוף. מדובר במבנים מבוצרים, בתי ספר ממולכדים, ומערכת מנהרות תת קרקעית מתחת לבתים אזרחיים. פינוי שכונה אחת יכול להימשך חודשים. חמאס השקיע יותר מ-20 שנה בביצור רצועת עזה – אי אפשר לפרק זאת בן לילה.
זו איננה קריאה להמשך "מלחמה לנצח" בעזה, אלא הכרה מציאותית במה שנדרש כדי להשלים את השלב הראשון במודל "נקה, החזק, בנה". לא ניתן להחזיק או לבנות דבר כל עוד חמאס חמוש ושולט ברצועה.
תמיכה בקבוצות שאינן חמאס – לבניית חלופות שלטוניות
שיטה מוכחת במלחמות היא לתמוך בקבוצות המתנגדות לאויב. בעזה, פירוש הדבר הוא לזהות, לעודד ולהעצים שחקנים שאינם משתייכים לחמאס ושפועלים באופן אקטיבי לאתגר את שליטתו או לבנות אזורים שמחוץ לטווח שלו.
גישה זו אינה סותרת את היעד הסופי של פירוז מלא של עזה לאחר חמאס. להפך, היא מסייעת להחליש את בסיס הכוח של חמאס במהירות, ומכינה את הקרקע לממשל ולשיקום עתידי.
כבר עתה ניכרים סימנים מוקדמים לכך שזה מתרחש. בשבוע שעבר פורסם בוול סטריט ג'ורנל מאמר דעה בשם “העזתים גמרו עם חמאס” מאת מפקד של קבוצה פלסטינית מקומית בשם הכוחות העממיים.
במאמר כותב המפקד:
"הכוחות העממיים, קבוצה פלסטינית עצמאית תחת הנהגתי, אבטחו כמה קילומטרים רבועים של אדמה שהיא בית לשבט הבדואי שלי, אל-טרבין, מזה דורות. במשך שבעת השבועות האחרונים, השכונה שלנו הייתה לאזור היחיד בעזה שמנוהל על ידי ממשל פלסטיני שאינו מזוהה עם חמאס מאז 2007. התוצאה הייתה אדירה: אין עוד נפגעים מתקיפות אוויר, אין תורים כאוטיים לסיוע, אין פקודות פינוי, ואין פחד מבתים ממולכדים או מילדים שמשמשים כמגנים אנושיים על ידי חמאס".
הוא המשיך ותיאר את האובדן האישי שהוביל אותו לפעולה:
"כשחמאס הרג את אחי, פאתחי אבו שבאב, ואת בן-דודי, איברהים אבו שבאב, שניסו להשיג סיוע למשפחתנו – וכש-52 אזרחים תחת אחריותנו נטבחו בבתיהם – הבנתי ששתיקה כבר איננה אפשרות. אם נשתוק עכשיו, לעולם לא נהיה חופשיים, בין אם תהיה הפסקת אש ובין אם לא".
באמצעות שלטון מקומי והגנה קהילתית, קבוצות כמו הכוחות העממיים מציעות הצצה לעתיד אפשרי של עזה ללא חמאס. המחבר מציין שמשפחות רבות כבר ביקשו לעבור לאזור שבשליטתם במזרח רפיח. לדבריו, הם מוכנים לקחת אחריות גם על יתר רפיח.
בתוך חודשים, כך מעריכים, יוכלו מעל 600,000 איש – כמעט שליש מתושבי עזה – לחיות מחוץ למעגל המלחמה.
זה אינו רעיון תיאורטי. זה מתרחש בשטח, ממש עכשיו. וזהו אחד מסימני התקווה המבטיחים ביותר שנולדו מהעימות הנוכחי.
גיוס נגד מלחמת המידע
ישראל צריכה להיערך למערכות דיסאינפורמציה שילכו ויתגברו ככל שהמלחמה תימשך. על טענות שקריות על מבצעים צבאיים, הפצת סיוע הומניטרי והאשמות בג'נוסייד, יש להשיב בתגובה ברורה, ישירה ועקבית.
אחת הדרכים היעילות ביותר לכך היא תקשורת שוטפת. ישראל צריכה לקיים תדרוכים יומיים לתקשורת על התפתחויות צבאיות, הומניטריות ופוליטיות. יש להגיב באופן מיידי לטענות שקריות, ולא להניח להן להתפשט.
לדוגמה, הדחיפה הגלובלית לאחרונה להאשים את ישראל בג'נוסייד הייתה צריכה להיתקל מיידית בעובדות מאומתות ובבהירות משפטית. כאשר נרטיבים כוזבים לא נענים, הם מתפשטים במהירות והופכים לאמיתות מקובלות במרחב התודעתי.
לחשוף את הסטנדרטים הכפולים
כל שלב במלחמתה של ישראל נגד חמאס לווה בסטנדרטים כפולים בוטים. כללי המלחמה שחלים לאחר שמדינה מותקפת עוותו או הושמטו לחלוטין. נתוני נפגעים שמקורם בחמאס התקבלו ופורסמו כאילו היו אמת לאמיתה.
ישראל ניצבת בפני דרישות ששום דמוקרטיה אחרת לא הייתה מקבלת, לרבות קריאות להפסיק מלחמה שלא היא פתחה. דוגמה מובהקת לכך היא האובססיה של התקשורת הבינלאומית ליחס בין לוחמים לאזרחים הרוגים. שאלה כזו לא נשאלת לגבי אף מדינה אחרת במצב מלחמה. במקרה של ישראל, המספרים נמסרים על ידי חמאס – ארגון טרור מוכר גם בזירה הבינלאומית.
חמאס יוצר יתרון תודעתי בכך שהוא מסווג כמעט כל הרוג כאזרח, וכל לוחם בן 14–18 כילד. זו חלק ממדיניות כוללת לנצח במלחמה התקשורתית ולשלול מישראל את זכותה להגנה עצמית.
לעודד פתרונות – לא רק ביקורת
רבים ניסו לקדם פתרונות. טראמפ, היוזמה האמריקאית-ישראלית לחלוקת סיוע, ואחרים שהציעו צעדים מעשיים וממשיים. הם זכו לא פעם לביקורת, אך אם מקבלים את יעדי הבסיס של המלחמה הזו (קרי, הסרת שליטת חמאס הצבאית והפוליטית), אז יש לעודד את מי שפועל בדרכים יצירתיות להשגת יעד זה.
יחידים, ארגונים ומדינות – לכולם יש תפקיד בסיום נכון של המלחמה.
סיכום
"לסיים את העבודה" איננה רק סיסמה פוליטית. זהו הכרח אסטרטגי.
המשמעות היא הסרת חמאס ככוח צבאי ופוליטי, הבטחת הגנה ותזונה לאזרחים באמצעות מערכות שלא מעצימות טרוריסטים, ויצירת תנאים שבהם ניתן לבנות מחדש את עזה – בלי לסכן את ביטחון ישראל. רק כך אפשר להתחיל לבנות שלום בר קיימא.
