הגלייתם של הטרוריסטים לחו"ל רק מסייעת להם להתעצם | הגלייתם של פעילי טרור נתפסת לכאורה כמהלך אסטרטגי אפקטיבי: היא מרחיקה אותם מהזירה המוכרת, מערערת את אחיזתם בארגון, ומשמשת כלי הרתעתי רב-עוצמה. בתרבות הפלסטינית, הקשר לאדמה נתפס כקדוש – "קח את בנותיי, קח את ביתי, אך אל תיקח את אדמתי" – ולפיכך ההגליה מהאדמה נתפסת כעונש צורב במיוחד. אולם, במבחן המציאות, לא אחת מתגלה שזוהי חרב פיפיות המסכנת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. במקום לנטרל את הטרוריסטים, הגלייתם דווקא מסייעת להם להתעצם.
הסטטיסטיקה חד-משמעית: 82% מהאסירים הביטחוניים המשוחררים שבים למעגל הטרור, בין אם ביהודה ושומרון ובין אם מחוץ לישראל. הפעילים שמגורשים לחו"ל לא נעלמים מהמשוואה; נהפוך הוא, הם מוצאים מקלט במדינות עוינות המספקות להם אמפתיה, תשתית תומכת ויכולת תנועה בלתי מוגבלת. כאשר הם מתבססים שם, הם מפתחים קשרים עם גורמים כמו איראן, הרואים בהם נכס אסטרטגי לשיקום תשתיות טרור הרוסות ולביסוס השפעה אזורית.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהאיום הזה. מרכז הכובד המבצעי של חמאס ואיראן מופנה כיום אל יהודה ושומרון, ועל כן אותם משוחררים שיצאו לחו"ל יהפכו במהרה לכתובת מרכזית לפעילות חבלנית מחודשת. רבים מהם יגיעו למדינות כגון קטאר, טורקיה, אלג'יריה ותוניסיה, בהן יתקבלו בזרועות פתוחות, יחברו לרשתות טרור קיימות, ויציאתם ממעגל הנרדפות תאפשר להם לפתח תובנות, אסטרטגיות ובריתות חדשות. איסמעיל הנייה, לדוגמה, שגורש למרג' א-זוהור ב-1992 – שב בהמשך כמנהיג בכיר; גירושם של איימן אל-זוואהירי ואוסאמה בן לאדן רק הוביל לצמיחת אל-קאעידה. גם סלאח עארורי, שפעל מלבנון וטורקיה, הצליח להנהיג את הטרור ביהודה ושומרון משלט רחוק.
במציאות הגיאופוליטית הנוכחית, לישראל נפתח חלון הזדמנויות משמעותי בהתמודדות עם הטרור. עלייתו המחודשת של דונלד טראמפ בארצות הברית, המעניק גיבוי לישראל, לצד הירידה בקשב האירופי לענייני המזרח התיכון בשל התכנסות פנימית לנוכח האיומים הנשקפים מרוסיה של פוטין, מאפשרים את החרפת המדיניות נגד הטרור מבלי לספוג גינויים חריפים בזירה הבינלאומית. כאשר אירופה עסוקה בהגנה עצמית ובמשבריה הפנימיים, היכולת של ישראל לפעול במנעד גבוה ושונה גוברת, ומאפשרת לה לשדרג את מדיניות הסיכול שלה לרמות חדשות.
מההיבט המשפטי, לעומת זאת, הגליית טרוריסטים מציבה אתגרים משמעותיים. אמנת ג'נבה הרביעית אוסרת על טרנספר כפוי של אוכלוסייה, לרבות גירוש אסירים. מדינות רבות רואות בכך הפרה של החוק הבינלאומי, ובתי דין בינלאומיים דנו בעבר במקרים בהם מדינות גירשו פעילים מסיבות פוליטיות או ביטחוניות. כך, למשל, ארה"ב נקטה בגישה של העברת אסירים ממחנה המעצר בגואנטנמו למדינות שלישיות, אך חלקם חזרו לעסוק בטרור. בריטניה ניסתה לגרש את המטיף הטרוריסטי אבו קאטאדה לירדן, אך בית הדין האירופי לזכויות אדם מנע זאת מחשש לעינויים. גם צרפת, אשר גירשה פעילים אסלאמיים לצפון אפריקה, גילתה שחלקם המשיכו לנהל רשתות טרור משם. המסקנה היא שהגליית טרוריסטים אינה מעלימה את הבעיה – אלא רק משנה את מיקומה.
הבעיה מחריפה נוכח העובדה שהמדינות הקולטות את הטרוריסטים מצויות באזורים שבהם יכולת הפעולה הישראלית מוגבלת – אם בשל מרחק מגבלות מדיניות ואם בשל קשיים מבצעיים. מנגד, אסירים המשוחררים ליהודה ושומרון נותרים תחת פיקוח הדוק, וישראל יכולה לנטר את פעילותם, לגייס משתפי פעולה מקרבם ולבצע מעצרים מידיים במידת הצורך. נוכחותם הקרובה בשטח מאפשרת גם סיכול ממוקד במקרה של חזרה לטרור, מה שמהווה אתגר משמעותי כשהם נמצאים במדינה זרה.
ישראל חייבת להפסיק את גישת הדלת המסתובבת של מעצר–שחרור–מעצר, ולעבור ממדיניות של המנעה למדיניות של סיכול מניעתי. כל אסיר ביטחוני ששב למעגל הטרור חייב להיות מסומן כמטרה לחיסול. מעבר לכך, יש להוריד חסמים ומגבלות בכל הנוגע למי נחשב ליעד איכותי, כך שגם פעילים זוטרים השבים לפעילות חבלנית ייחשבו כמטרות לגיטימיות. המסר צריך להיות חד ונחרץ: שחרור מהכלא אינו מעניק תעודת ביטוח להמשך עיסוק בטרור. יישום גישה אגרסיבית יותר, הנשענת על פעילות נמרצת ממוקדת, מודיעין מדויק, והפעלת כוח צבאי בלתי מתפשר, תוכל למנוע את חזרת המחבלים לפעילות חבלנית בעתיד ולהבטיח רמת ביטחון גבוהה יותר לאזרחי ישראל.
