ההתנקשות הפוליטית בצ'רלי קירק אינה אירוע בודד. זהו הסימפטום האחרון של איום עמוק יותר שגדל מיום ליום. איום המשלב את הדוגמות של אידיאולוגיית ה"התעוררות" עם תרבות הג'יהאד האלימה והרעל העתיק של האנטישמיות. איום שכבר ניסה לגבות את חייהם של מנהיגים כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
זה לא רעיון מופשט. זה ברור ונוכח במציאות חיינו. תשאלו כל יהודי או כל מי שלומד את המזרח התיכון ללא דעות קדומות: הם יגידו לכם שבאקלים של היום, אתם חייבים לשמור על הגב שלכם.
בתקופה שבה חייתי באיטליה, הסתובבתי עם שומרי ראש במשך שנים רבות. אני בהחלט לא העיתונאית היחידה – ולא היהודייה היחידה שהסתובבה עם אבטחה. הדאגה לביטחונו האישי של האדם הפכה למציאות יומיומית קונקרטית. איומים אינם עוד תקריות נדירות, אלא אירועים שגרתיים. אלה החיים שאני מתמודדת איתם בכל פעם שאני חוזרת מישראל לביתי המקורי.
ההגמוניה התרבותית כיום
הרצח של קירק, שעל פי הדיווחים בוצע על ידי סטודנט שמאלני באוניברסיטת יוטה ואלי, היה יותר ממעשה אלימות. זו הייתה אזהרה. מטרת הפעולה הזו הייתה לכפות טרור תרבותי על הקמפוסים בארה"ב – שם כל מי שאינו תואם את האידיאולוגיה ה"אדומה-ירוקה" מתויג כ"פשיסט" או "טראמפיסט" וחייב לדעת שהוא מאוים.
התגובה של הניו יורק טיימס אמרה הכל: "צ'רלי קירק, פעיל ימני ובעל ברית קרוב של טראמפ, מת בגיל 31". מת, לא נרצח, לא נורה, אלא מת. כאילו השתקה אלימה בשל דעותיו הפוליטיות היא טבעית, ואפילו ראויה.
כך נראית ההגמוניה התרבותית כיום. פסלים של קולומבוס מופלים ברחובות; צ'רצ'יל ואייזנהאואר נצבעים מחדש כנבלים; שייקספיר ודאנטה מתויגים כ"גזענים".
בינתיים, האידיאולוגיות של עליונות לבנה, פמיניזם רדיקלי, "אינטרסקציונליות", תיאוריית גזע ביקורתית והאדרת הטרנסג'נדריזם שולטות באקדמיה. אלה שמתנגדים אינם יכולים בכלל להיחשב כחלק מהוויכוח; הם מבוטלים לחלוטין.
צ'רלי קירק שחה נגד הזרם הזה. הוא התנגד להפלות, דגל בערכי משפחה מסורתיים ובפטריוטיות, דיבר נגד הגירה בלתי חוקית, וכן, עמד בגאווה למען ישראל. בגלל זה, הוא היה על הכוונת. האם היה צריך לרצוח אותו בשל כך?
הצביעות המוסרית מדהימה. תנועות פמיניסטיות לא הזילו דמעה על הנערות הישראליות שנאנסו ונטבחו ב-7 באוקטובר 2023. סטודנטים המפגינים בקמפוסים בארה"ב מתעלמים משני הישראלים שנרצחו מחוץ לשגרירות שלהם בוושינגטון. אבל אותם קולות מצדיקים את ההתנקשות בקירק, ופעילים צעירים אפילו חוגגים, כאילו הם מחלקים ממתקים ברמאללה אחרי פיגוע.
המסר שכולנו צריכים להבין
זה מה שקורה כאשר כוונות זדון מתחזות ל"זכויות אדם". מה שמתחיל בסיסמאות וסטריאוטיפים מסתיים בשפיכות דמים. והאלימות שהשתיקה את קירק מאיימת לא רק על השמרנים, לא רק על היהודים, לא רק על הנוצרים – אלא על כל קול חופשי שמוכן להתנגד לאורתודוקסיה החדשה.
רוחו החופשית ואומץ ליבו של צ'רלי קירק היו הפשע האמיתי שלו בעיני אויביו. אבל הרצח שלו הוא לא הסוף. זוהי תזכורת מצמררת: המאבק בטרור האידיאולוגי – אדום, ירוק או ג'יהאדיסטי – רק החל.
