עלי חמינאי מאמין שכדי להציל את עצמו ואת המשטר, עליו להתקדם לקראת הסכם עם ארה"ב. ביום רביעי, 18 ביוני 2025, שידרה הטלוויזיה הממלכתית האיראנית מסר מוקלט של האייתוללה עלי חמינאי – המסר השני בלבד מאז תחילת העימות הישיר בין איראן לישראל. החידוש לא היה בתוכן דבריו, אלא בצורת הנאום: זו לא הייתה הופעה חיה, לא נאום בפני קהל, אפילו לא שידור בזמן אמת.
ראשית, פורסם תמליל של דבריו. רק כחצי שעה לאחר מכן הגיעה הקלטת הווידיאו – כשהיא חסרת ליטוש המאפיין את מכונת התעמולה האיראנית הנשלטת היטב. ההפקה חרגה באופן חד מהפרוטוקולים הנוקשים של המשטר, המבטיחים בדרך כלל שליטה נרטיבית וויזואלית מלאה.
על המסך הופיעה דמות עייפה, לבושה בפשטות, עם שפת גוף מתוחה. נראה שעצם נוכחותו נועדה לשלוח מסר אחד: אני עדיין חי. המילים עצמן היו שורה מוכרת של איומים ריקים. ואולם, מהות דבריו – טענות על "חולשת המשטר הציוני" המחייבת תמיכה אמריקאית, וקריאות למחאות הזדהות עולמיות עם איראן (אולי עבור סטודנטים בארה"ב) – רק הדגישה את הנתק הבולט בין הרטוריקה שלו למציאות.
זה לא היה נאום שנועד להקרין כוח, אלא להסתיר פגיעות. הוא לא הציג שום מסר חדש, רק ניסיון לשמר את אשליית היציבות לאור התדמית שנסדקה. נראה כי חמינאי מציג חזות של "עסקים כרגיל" בתקופה שבה הכוחות הישראליים לא רק תוקפים תשתיות קריטיות ומרכזי פיקוד, אלא גם קוראים בגלוי לקריסת המשטר. דובר צה"ל אף הפנה מתנדבים לאתר המוסד כדי לתמוך במשימה זו ולקדם מטרות נוספות.
בינתיים, הנסיך רזא פהלווי "מתחמם בצד". למרות מסע התעמולה ארוך השנים של המשטר נגדו, סביר להניח שחמינאי רואה בו איום גובר. פהלווי ממשיך לצבור אחיזה בתוך איראן ומחוצה לה – במיוחד כשהמשטר מתנדנד, וחמינאי מוצא את עצמו מבודד יותר ויותר, ללא יועציו הנאמנים או מבנה הכוח הוותיק שתמך בו בעבר.
חמינאי: עוצמה מול בושה
בפעם הראשונה, חמינאי מוצא את עצמו בצד הנמען של המניפולציה – תמונת ראי לטקטיקה שבה השתמש בעבר – על ידי הצבת תנאים מוקדמים בלתי אפשריים במשא ומתן. בשיחות הגרעין הקודמות היו אלה האיראנים שהתעקשו לשמור על אורניום מועשר, לשמר מתקנים רגישים ולהסיר סנקציות. כעת, טראמפ הוא זה שנותן את הטון בדרישה ל"כניעה ללא תנאי", ומכריז: "אין לי מצב רוח לנהל משא ומתן".
בעוד חמינאי מכיר בכך כטקטיקת משא ומתן, הוא אינו בטוח בגבולותיה. אבל מה שברור לו הוא שבינתיים הוא איבד שליטה על תוכנית הגרעין. בין אם האמריקאים יפציצו את פורדו ובין אם יביסו אותו באמצעות הסכם חדש, התוצאה זהה. מטרתו העליונה היא לשמר את שלטונו בכל מחיר. האתגר שמטריד אותו הוא כיצד לחזור לשולחן המשא ומתן לפני שיהיה מאוחר מדי – לפני שיאבד את השלטון – וכיצד לעשות זאת תוך פגיעה מינימלית בתדמיתו, בסמכותו, ובאופן אידיאלי, כשחלק מתוכנית הגרעין עדיין שלמה.
התרבות הפרסית מייחסת חשיבות רבה לכבוד האישי והמשפחתי, שבו השפלה פומבית נתפסת כאחת ההשפלות החמורות ביותר. הזיכרון ההיסטורי של הבושה הקשור לכיבוש הערבי נותר חרוט בנפש הקולקטיבית הפרסית. לכן, כשטראמפ טוען בבוז שחמינאי עצמו הוא מטרה – וכותב ב-Truth Social, "אנחנו יודעים בדיוק היכן מסתתר מה שמכונה 'המנהיג העליון'", ודורש "כניעה ללא תנאי" – הוא תוקף את העצב הרגיש ביותר של הזהות האיראנית: הכבוד הקולקטיבי. הסכמה לתנאים אלה, גם אם היא מבטיחה את הישרדות המשטר, תיתפס כהשפלה מוחלטת.
ועדיין, באופן פרדוקסלי, זו אולי הדרך היחידה לשבור את חמינאי. השפלה היא הדרך היחידה לפעול נגד מי שחושש מהשפלה. טראמפ, בסגנונו ובמזגו האופייניים, מבין זאת ופועל בהתאם. בעוד שחמינאי עשוי למצוא דרך להצדיק כל ויתור אפשרי באמצעות התקשורת הנאמנה שלו – "החצוצרנים" שלו – ההשפלה נותרה טקטיקת הלחץ המרכזית.
חמינאי יודע שבסופו של דבר עליו להשלים עם טראמפ – אבל לא נראה שהוא מתחנן. על פי הדיווחים, הוא כבר ניסה לעשות זאת בדיסקרטיות. הנשיא פזשקיאן העביר מסר דרך קטאר לארה"ב והביע עניין בחידוש השיחות. אבל טראמפ, נאמן לצורתו, חשף בפומבי את ההסברה: "הם אפילו הציעו לבוא לבית הלבן", מה שמציב את חמינאי בעמדה מביכה ופשרה. התקשורת הרשמית בטהראן מיהרה להכחיש זאת, ואמרה כי "אף בכיר איראני מעולם לא ביקש לזחול בשערי הבית הלבן". זה רק העמיק את המלכודת: אם איראן תסכים להסכם, זה ייראה ככניעה. אם לא, ההסלמה הופכת לבלתי נמנעת.
עם זאת, ההערכה האסטרטגית של חמינאי היא שכדי להציל את עצמו – וחשוב מכך, את המשטר – עליו לשאת את הבושה שבהסכם. ייתכן שהוא אפילו יצטרך לסייע לטראמפ להיראות כמנהיג הדומיננטי במזרח התיכון, לא באמצעות כניעה מילולית, אלא באמצעות ויתורים מעשיים גלויים.
ראשית, הוא מאמין באמת ובתמים שהאיום על חייו הוא אמיתי – אם כי הוא עדיין תלוי באישור הסופי של טראמפ. בתגובה, ביקש ח'אמנהאי למצב את עצמו באמצעות שליחים שונים, בעיקר בלבנון ובעיראק, לא רק כמנהיג פוליטי אלא כדמות דתית, הפונה לקדושת מנהיגי הדת וקורא לאיסור על פגיעה בהם.
שנית, הוא פועל – במישרין ובעקיפין – ליצירת התנאים הנוחים ביותר למשא ומתן. זה כולל את דיוני הגרעין הקרובים בין שר החוץ האיראני לעמיתיו מצרפת, גרמניה ובריטניה בז'נבה. כל עוד הדיאלוג נמשך, המשטר שומר על מעטה של לגיטימציה באמצעות ייצוג רשמי. על ידי איתות על פתיחות לשיחות, חמינאי מקווה שעראקצ'י, מנהל המשא ומתן המנוסה של איראן, ישכנע את האירופים ללחוץ על ארה"ב להשהות את המתקפות ולנהל מגעים דיפלומטיים – תוך התחשבות במחיר ברור: תוכנית הגרעין בתמורה להישרדות המשטר.
הוא גם מבין את הצורך להשיג תמיכה מרוסיה או מסין. אם אחת המעצמות תבקש הסכם, היא תוכל לספק לו את הכיסוי הפוליטי הדרוש כדי לשמר את שלטונו – ובמקביל לאפשר לטראמפ להיות ממוסגר כמנהיג שעומד איתן ומחייב ויתורים מאיראן, גם אם באמצעות לחץ רב-צדדי.
אבל מעל לכל, חמינאי יודע זאת: טראמפ הוא מקבל ההחלטות היחיד, והוא משתוקק לדימוי של ניצחון חד-צדדי. הדרך הטובה ביותר עבור איראן, אם כן, היא לתת לטראמפ לנצח – להנדס תוצאה שבה טראמפ יוכל לטעון לניצחון על איראן מבלי לירות ירייה אחת. הלחץ, הרטוריקה והאיומים כבר עשו את העבודה.
זהו הישג גדול עבור טראמפ: שילוב נדיר של כוח ודיפלומטיה. מכה קשה הונחתה לא רק על איראן אלא גם על בעלות בריתה האסטרטגיות, רוסיה וסין. בה בעת, ארה"ב מציעה לחמינאי דרך לשמר את משטרו. היא תימנע מלפגוע בו באופן אישי ותמנע מישראל לתקוף את המשטר בתקופת המשא ומתן.
ישראל, מצידה, חייבת לפעול במהירות כל עוד נותר זמן, ולהאיץ את התקיפות על מטרות גרעין וטילים לפני שהחלון ייסגר והלחץ האמריקאי יעצור אותן. גם אם בסופו של דבר ייחתם הסכם חדש, וקרוב לוודאי שכך יהיה, על ישראל להתייחס אליו כהמשך ההונאה האיראנית. בתפיסה האיראנית, הונאה של כופרים כדי לקדם את האסלאם, היא אסטרטגיה לגיטימית. המטרה הסופית נותרה ללא שינוי: השמדת ישראל. לכן, איראן לעולם לא תנטוש באמת את שאיפותיה הגרעיניות. היא רק תעכב, תסוות או תמקם אותן מחדש.
