
מנקודת מבט ערבית, אלו הסיבות למה לא צריכה להיות מדינה פלסטינית | לאחרונה, העולם צפה בזוועה כאשר מיליטנטים של חמאס בעזה הציגו בשמחה מה שהיו אמורים להיות גופותיהם של ארבעה אזרחים ישראלים—שלושה מהם אם ושני תינוקותיה. [הערת העורך: האם, שירי ביבס, לא נכללה בהעברה; גופתה הוחזרה לישראל ביום שלאחר מכן.]
במקום גינוי אוניברסלי, ראינו ילדים שמחים שעודדו להתענג על המחזה, ואווירה של ניצחון ששברה כל אשליה אחרונה שאולי עוד טיפחנו. הברבריות הותירה את הישראלים, יהדות העולם, ורבים אחרים שכבר הכירו את השפלות של הלאומנות הפלסטינית ברחבי העולם במצב של הלם מחודש. עם זאת, עבור רבים מאיתנו, זה צריך לאלץ מסקנה שהגיעה זמנה: המטרה הלאומית הפלסטינית, כפי שהיא נתפסה והתפתחה במהלך מחצית המאה האחרונה, הפכה לבלתי ניתנת לתיקון.
לפני שנה, הרשיתי לעצמי את המחשבה האופטימית שאולי זהות פלסטינית אחרת עוד יכולה להופיע: זהות המנותקת מהארס האנטישמי, מהקנאות המהפכנית של העולם השלישי, ומחוטי פולחן המוות הניהיליסטי שהוצגו בשנות ה-60 על ידי זרמים אינטלקטואליים שמאלניים גלובליים. ניסיתי, למרות ספקותי, לדמיין עתיד בו קהילות פלסטיניות יוכלו איכשהו למצוא זהות חדשה הבנויה על דו-קיום פרגמטי או אפילו ליצור אתוס אזרחי משלהם, משוחרר מהדחפים ההרסניים שהתבטאו שוב ושוב באלימות. היום, תקוות אלה מגיעות לסיומן.
הלגיטימיות המתפוררת של "פלסטין"
המושג של מדינה פלסטינית ריבונית היה, בראשיתו, שזור ברעיונות גדולים: שחרור אנטי-אימפריאליסטי, הרומנטיקה של המהפכה, אנטי-קפיטליזם גלובלי, והחיפוש אחר הגדרה עצמית לאומית. אבל העשורים הבאים הראו שהפלסטינים מעולם לא תפסו את הנתיב הפוליטי הישים. במקום זאת, טופחה זהות על מחזור אינסופי של תלונות, קורבנוּת, ולעתים קרובות מדי, טרור כשיטת ביטוי שזכתה לחגיגות והתאדות על ידי האינטלקטואלים המערביים המושחתים ביותר, כולל רדיקלים מערביים, ערבים ויהודים היושבים בפסגת התרבות והחינוך המערבי. אבל עכשיו צריך להיות ברור שכאשר המטבע העיקרי שלך הוא חטיפת אזרחים והצגת שרידיהם לעידוד ציבורי, אתה מוותר על כל ההון המוסרי שמאבק לאומי אולי נהנה ממנו פעם.
במשך עשורים, משקיפים מבחוץ האמינו שלאומיות היא התשובה ההכרחית לנישול שחוו הפלסטינים אחרי 1948. ליברלים החזיקו ב"פתרון שתי המדינות", כפי שאדם מחזיק בלחש מגן יותר מאשר בפתרון מוצע. עקרונית, לטיעון הזה הייתה איזו זכות קיום. אך הוא נכשל בפועל. המלחמות החוזרות, הסירוב להתנתק ממאבקי כוח אזוריים או מהפכות גלובליות, הסירוב לקבל הסכמי שלום שאולי היו מובילים לאוטונומיה מסודרת, וההאדרה התרבותית של קדושי מעונים יצרו מבנה אישיות רעיל שיש לו דגל. כל ניסיון לבניית מדינה בונה הפך לאבק על ידי שחיתות, פלגנות רצחנית, וסגידה חסרת בושה לאלימות.
מדוע לפרק את הפרויקט לחלוטין?
יש שיאמרו שזה דרסטי, אפילו אכזרי, להכריז ששאיפת עם למדינה צריכה להינטש. אבל האירועים שראינו זה עתה—ילדים המוצגים סביב גופות לאור היום—אינם זוועה מבודדת אלא פסגה של מצעד הרס ארוך. הם משקפים התמוטטות מוסרית ותרבותית עמוקה יותר: נראה שלא קיימת מנהיגות משמעותית המסוגלת להוביל את הפלסטינים לקראת חברה הומנית וסובלנית. אכן, המנהיגות העקבית היחידה הנראית ממשיכה לחזור להסתה, לאשליות של כיבוש, ולגאווה במעשים הנוגדים את ההגינות האנושית הבסיסית.
לטעון שפלסטינים צריכים להיספג במדינות קיימות אין פירושו להסיר את זהותם הקהילתית; זו הכרה בכך שהמבנה הפורמלי הנקרא "פלסטין" הפך, למעשה, למקור של הרס עבורם ועבור האזור. אם החלום של ריבונות פלסטינית יציבה המבוססת על זכויות היה בהישג יד, הוא היה מופיע לפחות באחד מהחלונות הדיפלומטיים במהלך העשורים האחרונים. במקום זאת, ניסיונות חוזרים ונשנים קרסו לשפיכות דמים.
הקלת הנטל על הדורות
הרעיון של "פלסטין" הפך, באופן טרגי, למלכודת אידיאולוגית הלוכדת כל דור חדש מלידה, זורעת בהם את ההבטחה ל"שחרור" שנראה כי מייצרת רק סבל נוסף. במדינות ערביות רבות, פלסטינים חיו כפליטים מדרגה שנייה במשך עשרות שנים, כאשר נדחתה מהם אינטגרציה משמעותית או אזרחות על ידי אותן ממשלות המכריזות על סולידריות. העולם העשיר בטכנולוגיה והמקושר גלובלית של היום מציע נתיבים אחרים לשגשוג אישי וקהילתי. עם זאת, אלה נשארים חסומים כל עוד המנהיגות הפלסטינית ותומכים מבחוץ ממשיכים להצית את אש ה"התנגדות" בעודם ממומנים ומעודדים על ידי אליטות ליברליות נרקיסיסטיות מערביות וקושרים קטרים, מגזירים לנצח על ילדים פלסטינים למחזור של אלימות ועקירה נצחית.
על ידי שילוב אוכלוסיות פלסטיניות במדינות לאום מבוססות—בין אם זה ירדן, מצרים, או מדינות אחרות בהן רבים כבר מתגוררים—משפחות יוכלו סוף סוף להשתחרר מהכלוב של תלונות נצחיות. הם יוכלו להשיג זכויות חוקיות יציבות, לגשת להזדמנויות כלכליות אמיתיות, ולבחור לבנות עתיד משוחרר מדוֹגמות צבאיות. במקום להמשיך ככלי משחק בחלום גווע, הם יכולים להפוך לאזרחים של מדינות אמיתיות, עם כל האחריות והזכויות שמעמד זה מעניק.
חלק מהסיבה שאנחנו לא רואים דרך קדימה היא האנטישמיות המושרשת החודרת לליבת הזהות הפלסטינית. בעוד שנכון שהשנאה כלפי ישראלים—במיוחד באזור קונפליקט מושרש—יכולה להיות מורכבת ולא ניתן לצמצמה לביגוטיות פשוטה, בלתי אפשרי להתעלם מההסתה האינסופית המתייחסת לחיים יהודיים כבני זריקה. זוהי הלוגיקה הפאנונית המעוותת, זו שבה שימוש בכספים שנחסכו כדי שילדיו של אדם ילמדו בבית ספר: המנושלים נוקמים באלימות במתיישב ללא ריסון מוסרי או מטרה בונה. רצח למען הרצח. השקפת עולם זו הייתה האם של מציאות קטסטרופלית. אחרי כל כך הרבה מבצעי "קדושי מעונים" וחטיפות, ברור כואב שהמעיין האידיאולוגי מורעל מעבר לתקווה.
הכרח קודר
אין בכל זה תמיכה בסיפוחים או הרחבות על חשבון הפלסטינים. זו גם לא קריאה להתעלם מהסבל של פלסטינים יומיומיים, רבים מהם היו בעצמם קורבנות של שליטים מקומיים מושחתים ומיליציות קנאיות. אלא זו השתקפות של המציאות ש"פלסטין" כפרויקט פוליטי הוביל רק לעוד טרגדיה. אם האזור רוצה שלום, אם העם הפלסטיני רוצה סיכוי לחיים נורמליים, אולי המסלול הטוב ביותר כעת הוא לסיים את האשליה ההרסנית.
אנחנו יכולים לחשוב על זה כסוג של ניתוח לאחר המוות: ל"פלסטין" היה הסיכוי שלה, שוב ושוב, והיא התדרדרה למחזה המקאברי שאנו עדים לו עכשיו. העלויות—הן לפלסטינים עצמם והן לשכניהם—הפכו לגבוהות מדי. קריאה מפוכחת של האירועים מציעה לנו להניח לאשליות האחרונות ליפול ולהמשיך הלאה.
להדגיש שוב, ביטול החלום של מדינה פלסטינית אינו שווה לשלילת כבודם של אנשים. להיפך, הדרך הנכונה קדימה—אם הרצינות המוסרית גוברת—היא לשמור על זכותם של הפלסטינים להיטמעות ואזרחות בכל מקום בו הם יכולים להתקבל תחת מדינות ערביות יציבות ומוכנות. הדורות הצעירים, משוחררים ממשימה חסרת תקווה וניהיליסטית, יכולים להשקיע בחינוך, משפחות, עסקים, וחיי תרבות מבלי להיות כבולים לאשליות השמאלניות, הליברליות והאסלאמיסטיות השנואות של "שחרור לאומי" השומרות אותם כלואים בקונפליקט אינסופי.
רחוק מצו ניצחון, זו קינה למה שיכול היה להיות חלום חיובי אך התדרדר לסיוט מעבר להצלה. צפייה בחמאס מציג את גופותיהם של אם ותינוקותיה מדגישה עד כמה המצב הפך להיות מפלצתי. האשליות של לאומיות פלסטינית מתוקנת, חופשית מאנטישמיות והאדרת האלימות, נסוגו. מה שנותר הוא אסון מוסרי ופוליטי.
אולי הדרך הרחומה והאחראית ביותר היא שהזהות הפלסטינית—כשאיפה קשורה למדינה—תונח בעדינות למנוחה. בו זמנית, משפחות מוצאות מקלט במבנים המוחשיים יותר סביבן. המחיר של הנצחת חזון שיורד שוב ושוב לאכזריות הוא גבוה מדי. נניח שאנחנו באמת דואגים לחייהם של פלסטינים, ישראלים, ושכניהם. במקרה כזה, אולי הגיע הזמן להתרחק מהפנטזיה של "פלסטין" ולהציע כל הזדמנות אמיתית להכללה ועתיד מכובד במקום אחר.
זו אינה מסקנה מרגשת או רגשנית. במקום זאת, זוהי הצהרה מפוכחת על מה שכעת נראה בלתי נמנע. אירועי הימים האחרונים דחפו טיעון זה מספקולציה נואשת לטענה מוסרית דחופה: לא צריכה להיות יותר פלסטין נפרדת. בואו נספוג אוכלוסיות אלה למסגרות לאומיות בנות-קיימא, נפסיק להזין את המחזור, ובואו, סוף סוף, נתקדם.