מהי המשמעות של הכרה אירופית במדינה פלסטינית?
"הנה עמדתה של צרפת, היא ברורה: כן, לשלום. כן, לביטחון ישראל. כן, למדינה פלסטינית ללא חמאס." —נשיא צרפת עמנואל מקרון, אפריל 2025
ציוץ תמציתי זה מסווה מדיניות—או באופן רחב יותר, בעיה הולכת וגדלה באירופה עצמה. המדינות המובילות כעת את המהלך להכרה במדינה פלסטינית—צרפת, ספרד, אירלנד, נורבגיה—אינן עושות זאת בתהליך פוליטי רציונלי, אלא בשל לחץ פוליטי פנימי: הפגנות סוערות, זירה ציבורית בשליטת קולות מוסלמיים, וקמפוסים מיליטנטיים.
הכרה אירופית חד-צדדית במדינה פלסטינית הפכה למעשה של פיוס פנימי—ודווקא בשל כך, היא מהווה מעידה אסטרטגית מסוכנת.
היא נולדה מתוך תגובתיות, לא אחריות. היא מונעת מהצורך להיראות מוסרי, אך מתעלמת מההשלכות ההרסניות—לביטחון ישראל, ליציבות האזורית, ולעתיד הפלסטינים עצמם.
הכרה אירופית: "לוקליזציה" של המדינה הפלסטינית
צרפת: פוליטיקה תחת איום
בצרפת, בה חיים כ-6.8 מיליון מוסלמים (כ-10% מהאוכלוסייה), הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לסוגיה פנימית מרכזית. לאחר התקפת חמאס באוקטובר 2023, מקרון תחילה הביע תמיכה בישראל—אך במהירות שינה כיוון. ההצהרה על תמיכה במדינה פלסטינית, בעיצומם של הקרבות, כוונה לא פחות לאוזניים פנימיות מאשר לחיצוניות.
ברקע הייתה עלייה של 400% במקרי אנטישמיות; הפגנות שנאסרו אך בכל זאת התקיימו ברחובות פריז; ודחיפה חסרת תקדים למפלגה הרדיקלית LFI בהנהגת ז'אן-לוק מלנשון, שגרפה 62% תמיכה בקרב מוסלמים לעומת רק 8% מהציבור בכללותו. מקרון הבין: אם לא יאותת לרחוב שהוא מקשיב—המרכז הפוליטי יאבד את אחיזתו.
ספרד: ממשלה המתיישרת עם המחאות
גם בספרד, בה חיים 2.5-3 מיליון מוסלמים, השיח הפך לפנימי. ממשלת סאנצ'ז, המורכבת מהסוציאליסטים ושותפיהם מהשמאל הרדיקלי (סומאר), הכריזה על הכרתה הרשמית בפלסטין באפריל 2024. הצהרה זו לא נבעה רק ממחויבות אידיאולוגית; היא הייתה גם תגובה ישירה ללחץ ציבורי גובר.
ביותר מ-50 ערים, התקיימו הפגנות המוניות תחת הכותרת "עצרו את רצח העם". שביתות הוכרזו באוניברסיטאות, ואיגודים אקדמיים דרשו לנתק קשרים עם מוסדות ישראליים. סגנית ראש הממשלה יולנדה דיאז אף הכריזה "מהנהר ועד הים"—מה שעורר גינוי בינלאומי אך חיזק את מעמדה בקרב האוכלוסייה המוסלמית. גם כאן, ההכרה בפלסטין הייתה בעיקר תמרון פוליטי פנימי.
גרמניה: לחצים גוברים
אף שגרמניה אולי לא הצטרפה רשמית למגמה זו, הלחצים הפנימיים גוברים גם שם. האוכלוסייה המוסלמית בגרמניה מגיעה לכ-5.5 מיליון תושבים, והפגנות סוערות התקיימו בערים גדולות, מקרי אנטישמיות התרבו ב-320%, ומוסדות יהודיים הותקפו.
גם הסערה הזו הובילה לתגובה פוליטית, אם כי מהוססת יותר. קנצלר אולף שולץ דיבר על הצורך במדינה פלסטינית, גינה תרחישים של גירוש מעזה, ובמקביל הגדיל את הסיוע לעזה. מפלגות חדשות כמו BSW ו-DAVA מתחילות למשוך אהדה מוסלמית, מזכירות לגרמנים את המחיר ששולם ב-2016 כאשר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכירה ברצח העם הארמני ואיבדה כמאה אלף מצביעים ממוצא טורקי.
"מדינה ללא חמאס"? כשאירופה לא מבינה את השפה
הניסיון המערבי להבחין בין ה"טרוריסט הג'יהאדיסטי" לבין ה"לוחם הלאומני" מסוג אש"ף משקף כישלון יסודי בהבנת הסכסוך. למעשה, אין הבדל בין דוקטרינת ההודנה של חמאס לבין תוכנית השלבים של פתח. שניהם נובעים מאותה אסטרטגיה בסיסית: מאבק מתמשך, מכויל בקפידה, הדרגתי, שמטרתו הסופית אינה הסכם אלא הרס האויב הציוני.
בלב השקפתו של חמאס נמצא מושג ההודנה: הפסקת אש זמנית כשמתמודדים עם אויב חזק המאפשרת להתארגן מחדש ולהתכונן לשלב הבא של המאבק. שייח' אחמד יאסין, מייסד הארגון, דיבר על כך כבר בשנות ה-90. בכירים כמו חאלד משעל, איסמעיל הנייה ויחיא סינוואר חזרו על הרעיון פעמים רבות.
ההודנה אינה לעולם סוף הסכסוך, אלא רק הפסקה טקטית בדרך לג'יהאד הבא—הפסקה שנועדה להטעות את ישראל ולהרוויח זמן.
המציאות בשטח מוכיחה זאת היטב. גם אם חמאס זמנית יתפרק מנשקו, יגלה, או "ירוחק מהזירה", האתוס שלו ימשיך לשגשג: במסגדים, בספרי הלימוד, בכוח המשטרה המקומי, בשיח הרחוב. המאבק לא יסתיים; הוא רק יעבור שלב.
פתח ואש"ף, המוצגים על ידי אירופה כשותף מתון, מחזיקים כמעט באותו מושג. החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית מ-1974 כבר מדברת על "תוכנית השלבים": אם בכל צומת פוליטי מושג דריסת רגל בכל שטח, היא תשמש כאמצעי להמשיך במאבק עד שישראל תימחק.
יאסר ערפאת לא הסתיר שאיפה זו. ב-1994 הוא השווה את הסכמי אוסלו לאמנת חודייביה—פסק זמן אסטרטגי שמוחמד לקח כשעמד מול אויב חזק יותר, בכוונה מלאה להפר אותו בעתיד. פייסל חוסייני כינה את ההסכמים "סוס טרויאני" והודה במפורש שהמטרה לא הייתה להתקיים לצד ישראל אלא במקומה.
אכן, בעקבות הסכמי אוסלו נרצחו למעלה מ-1,400 ישראלים בפיגועי טרור—פי שמונה יותר מאשר בעשור שקדם להסכמים. לא רק שהרשות הפלסטינית לא גינתה זאת; היא פיארה זאת. מאות מיליוני שקלים חולקו כ"משכורות" למחבלים; אפילו תחת לחץ אמריקאי ב-2025 להפסיק את התשלומים למשפחות מחבלים ו"שהידים", הרשות הפלסטינית לא שמה קץ לנוהג, אלא פשוט העבירה אותו למשרד הנשיא. התשלומים ממשיכים בצורה אחרת, ומחמוד עבאס עצמו הבהיר: "גם אם יישאר לנו רק פני אחד—נמשיך לספק אותו למשפחות השהידים."
תכני חינוך: אנטישמיות מערכתית
מערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, הממומנת בחלקה הגדול על ידי האיחוד האירופי, ממשיכה לחזק מסרים של דה-לגיטימציה של ישראל, האדרת שהידים, ודמוניזציה של יהודים.
דו"ח מעודכן של IMPACT-se (מרץ 2025) מצביע על מאפיינים מטרידים כגון מפות ללא ישראל, שירי הלל למוות למען פלסטין, תרגילי מתמטיקה בהם שהידים הם יחידת החישוב, ותיאורים של יהודים כשקרנים ואויבי האסלאם.
גם בזירה הציבורית, לא רק שהרשות הפלסטינית נכשלת בקידום שיח מתון; היא לעתים מעודדת ישירות פיגועי טרור. בינואר 2023, לאחר הטבח בבית כנסת בירושלים, עבאס—תחת לחץ אמריקאי לגנות אותו—סירב לעשות זאת מחשש שזה יפגע בו פוליטית. ב-7 באוקטובר עצמו, ערוצי פתח הראו סרטונים בהם פעילי התנועה התפארו בהשתתפותם: "אנשי פתח השתתפו בטבח—הרגנו אותם ודרכנו על ראשיהם", "שחטנו כל ישראלי", "הכו את בני הקופים והחזירים".
רק לאחר חמישה ימים, תחת לחץ עצום מוושינגטון, יצאה הודעה מעורפלת על "התנגדות לפגיעה באזרחים משני הצדדים"—ללא אזכור חמאס או הטבח, וללא מילה על ילדים.
לא תשתית—לא מדינה
מצב הרוח של האוכלוסייה הפלסטינית, ומה זה אומר לעתיד
כיום, המציאות הפוליטית הפלסטינית אינה עומדת בתנאים לבניית מדינה מתונה או שוחרת שלום. סקרי דעת קהל מוצאים באופן עקבי תמיכה נרחבת בתנועות רדיקליות ובמאבק מזוין.
לדוגמה, בסקר שפורסם מספר חודשים לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023:
• 72% מהפלסטינים תמכו בהתקפה. • 70% אמרו שמאבק אלים הוא הדרך היעילה ביותר להשיג מטרות לאומיות. • רק 34% תמכו בפתרון שתי המדינות. • אם היו נערכות בחירות כלליות, חמאס היה מנצח בשוליים ניכרים הן בעזה והן בגדה המערבית.
הציבור הפלסטיני לא רק מאוכזב מהנהגתו, הוא גם מגדיר מחדש את המושגים "איתנות" ו"נחישות". הדמויות המעוררות אמון הן בעיקר אלה המזוהות עם מאבק מזוין—כמו מרואן ברגותי, המרצה חמישה מאסרי עולם על רצח, בעוד דמויות פרגמטיות כמו סלאם פיאד נחשבות חלשות או אפילו "משתפות פעולה".
יש לציין, עם זאת, שלצד הרוב הרדיקלי, קיים מיעוט שקט, אזרחי ומתון. ישנם מחנכים, סטודנטים, יזמים, אקדמאים ואנשי עסקים המאמינים בגישה שונה המבוססת על בניית מוסדות, דיאלוג ושיפור החברה מבפנים. הם אינם הרוב ואין להם כוח פוליטי—אבל הם שם, ומתמודדים עם לחצים מחמאס ולעתים מהרשות הפלסטינית.
זו אינה, לעת עתה, אופוזיציה מתפקדת—אלא גרעין פוטנציאלי ממנו ניתן לבנות הנהגה, חברה ותקווה.
גם אם נתעלם לרגע מהשיח הציבורי ומהאידיאולוגיה הרדיקלית, נשארת השאלה המעשית: האם קיימת כיום ישות פלסטינית המסוגלת לקיים מדינה? התשובה—לפי כל קריטריון פוליטי, מוסדי וכלכלי—שלילית.
קרע עמוק—ללא סיכוי לאיחוד
מאז 2007 עזה והגדה המערבית נשלטות על ידי שתי ישויות יריבות: חמאס—השולט בעזה כגוף אסלאמיסטי עצמאי וחמוש; והרשות הפלסטינית—השולטת חלקית בגדה המערבית, עם סמכויות מוגבלות ויציבות שברירית. ניסיונות הפיוס של שתי קבוצות אלה—הסכמי קהיר, ממשלות אחדות זמניות, הכרזות על הסדר—כולם נכשלו שוב ושוב.
אין סמכות אחת, מדיניות אחת או מערכת משפטית אחת—ובוודאי לא שליטה ביטחונית משותפת בשטח, כתובת ממשלתית אחת, או סיכוי ריאלי לאיחוד.
תלות כלכלית ותשתיתית—לא ריבונות
תקציבי הרשות הפלסטינית וחמאס מבוססים בעיקר על סיוע חיצוני—מהאיחוד האירופי, ממדינות ערב, ולעתים גם מארגונים פרטיים. אין מיסוי יעיל, בנק מרכזי עצמאי, או מדיניות כלכלית מסודרת. כאשר רוב התקציב הציבורי מסתמך על תרומות, בהיעדר סיוע שתי הישויות היו קורסות.
מדינה שתוקם במצב כזה תהיה ישות תלויה לחלוטין—לא ישות עצמאית וריבונית.
גם אם נניח קיומם של מבנים ממשלתיים, תוכן המוסדות עצמם פגום עמוקות. מערכת המשפט אינה עצמאית אלא כפופה ללחצים פוליטיים ולכוחות הביטחון; מוסדות הממשל סובלים משחיתות, בירוקרטיה מנופחת, מינויים פוליטיים וחוסר שקיפות; מערכת החינוך אינה מכוונת לפיוס אלא מקדמת סכסוך ונרטיב אולטרה-לאומני; התקשורת והממסד הדתי אינם משרתים את הציבור אלא את המפלגות השולטות.
הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, ועוד יותר בעזה, נסמכת כמעט לחלוטין על ישראל לצרכי תשתית בסיסיים: מים, חשמל ודלק. בגדה המערבית, ישראל מספקת כ-40% מצריכת המים וכמעט את כל החשמל. בעזה, כ-50% מהחשמל ו-10% מהמים מגיעים מישראל—אף שברוב המקרים, המים המקומיים אינם ראויים לשתייה.
כך הפער בין השיח על ריבונות לבין חוסר מוחלט בעצמאות תשתיתית בסיסית בולט במיוחד. במצב כזה, גם אם מדינה תוכר, היא לא תתפקד כמדינה. היא תהיה גם מדינת טרור וגם מדינה כושלת מוסדית שבמהרה תהפוך למשחק בידי כוחות חיצוניים או פנימיים.
במקום הכרזה על מדינה—תוכנית לבניית חברה
אם אירופה באמת רוצה לעזור בבניית מדינה פלסטינית, עליה להכיר בכך שבעת הזו, הכרזה חד-צדדית לא תקדם אלא תסכל פתרון. המצב הנוכחי אינו מספק בסיס למדינה ריבונית, וכל הכרה חפוזה רק תחמיר את הכאוס. במקום זאת, אירופה—כביכול הצד שיוביל את המאמץ—חייבת, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, ליצור את התנאים בשטח לבנייה הדרגתית של תשתית מדינית.
הלקח מלבנון ברור: מדינה אינה יכולה לקום כל עוד ארגוני טרור חמושים פועלים לצדה. לכן, דרישה בסיסית היא פירוק מלא מנשק של כל הארגונים הפלסטיניים—הן בעזה והן בגדה המערבית. צעד זה, שכנראה ידרוש תפקיד לכוח בינלאומי-מקומי ייעודי, חייב להיות מיושם תחת פיקוח הדוק, בתיאום עם ישראל, ובמסגרת מוסכמת לפירוז ריבוני.
בהתאם, בהתאם לתוכנית ביטחונית שתוסכם מראש, שתאושר על ידי ישראל והמסגרת האזורית, נשק חייב להישאר רק בידי גורמים מוניציפליים שתפקידם לשמור על סדר אזרחי. כל תהליך אחר—בהיעדר פירוז וגורמים האחראים לביטחון—יהפוך את ההצהרות האירופיות לאות מתה.
דרישה נוספת נוגעת לאנשים. כבר עשרים שנה, אי אפשר לצמוח הנהגה פלסטינית חדשה. דור שלם של אנשי מקצוע, אקדמאים, יזמים ומחנכים הודר מהמסגרת הפוליטית. ממשלה מאובנת ומבנה מושחת חסמו כל דינמיקה של התחדשות.
ההנהגה האמיתית, עם זאת, לא תצמח ממשרדי הרשות הפלסטינית אלא משכבה אזרחית עמוקה: אנשי מקצוע, יזמים, אקדמאים, צעירים ונשים המחזיקים בהשקפת עולם פרגמטית וישימה. הנהגה כזו לא תעסוק תחילה בסכסוך עם ישראל, אלא בבנייה פנימית של חברה אזרחית, שוק עבודה יציב, וחינוך, תקשורת ושירותי בריאות.
דו-קיום עתידי לא יצמח מהצהרות אלא מפרקטיקה: שיתופי פעולה טכנולוגיים, תעסוקתיים וסביבתיים. כבר קיימות יוזמות כאלה, אך הן נשארות שוליות ומוגבלות לספירה האזרחית בגלל המסגרת הפוליטית המגבילה. הפוטנציאל גדול הרבה יותר.
פוטנציאל זה יכול להיות מקודם על ידי עבודה למען עצמאות תשתיתית וכלכלית. אחד הפגמים העיקריים במבנה הפלסטיני הקיים הוא התלות הכמעט מוחלטת בישראל למים, חשמל, דלק ותשתית בסיסית. כדי שריבונות אמיתית—לא רק סמלית—תתפתח, יש לבנות עצמאות תשתיתית הדרגתית, השקעות אירופיות צריכות להיות מותנות ברגולציה, תיאום ופיקוח עם ישראל, כולל פיתוח מקורות מים, תחנות כוח, והרחבת הייצור המקומי הן בגדה המערבית והן בעזה.
אירופה יכולה—וחייבת—לממן ולעזור להנחות תהליך כזה, ולהתנות סיוע בהתקדמותו. המטרה לא צריכה להיות להתנתק מישראל, אלא לפתח יכולת אמיתית לעצמאות כלכלית-מנהלית.
בתחום המעשי, ממשל תקין וכלכלה מקומית הם חיוניים. כיום, אין מוסדות פלסטיניים המסוגלים לתפקד ברמה ריבונית. אין פיקוח תקציבי יעיל, אין עצמאות כלכלית, אין מנהל מקצועי. השיקום חייב להתחיל מלמטה—לא בסמכות המרכזית אלא ברמה המוניציפלית. עיריות, מועצות מקומיות, אזורים כלכליים—כולם יכולים להפוך למעבדות של ממשל טוב, ניהול אחראי ופיתוח מקומי.
אחרון אך לא פחות חשוב הוא תחום התודעה. כל עוד מערכות החינוך, הדתיות והתקשורת הפלסטיניות מפיצות שיח של שנאה, עליונות וקורבניות, לא תוכל להתפתח תודעה אזרחית. בתי הספר חייבים לעבור רפורמה עמוקה: בתכנים, בערכים ובהוראה. המסגדים חייבים להיות תחת פיקוח. התקשורת חייבת להיפתח לקולות חדשים.
חברה אינה יכולה להיבנות כאשר שפתה היא שפה של סכסוך מתמיד. רק אם יתרחש שינוי מערכתי בשיח הציבורי ניתן יהיה לשקול טרנספורמציה פוליטית עתידית.
כאמור, שום תהליך לא יכול להצליח ללא תמיכה מתמשכת של מדינות ערב המתונות. ירדן, מצרים, מרוקו ואיחוד האמירויות יכולות לספק מסגרת מלווה הכוללת גיבוי פוליטי, הנחיה כלכלית וקשרים אסטרטגיים לעולם הערבי.
מעורבות אירופית תידרש לא רק כדי להתמודד עם לחצים ולהבטיח פירוק נשק, אלא גם כדי להעניק לגיטימציה להנהגה החדשה, המתהווה.
רק לאחר שכל זה יושג, יהיה זה הזמן הנכון להתחיל לחשוב על הסדר מדיני. לא בהתחלה—אלא לאחר שנוצרה תשתית מוסרית, מנהלית וציבורית המסוגלת לקיים את עצמה.
האפשרויות כוללות: אוטונומיה ריבונית תחת פיקוח, פדרציה אזורית, או צורה של קונפדרציה. מה שחשוב הוא שההחלטות לא מתקבלות כדי להקל על לחץ פוליטי, אלא כחלק מנכונות אמיתית לשינוי, התנגדות לטרור, פירוז, ורצון ליחסי שכנות טובים ושלום.
אירופה: העיוורון מתחיל מבפנים
ההצהרות האחרונות של ממשלות אירופה על הכרה במדינה פלסטינית אינן תוצאה של פריצת דרך דיפלומטית, אלא תגובה פוליטית ללחץ פוליטי פנימי הולך וגובר. הבעיה היא שלחץ זה—הנובע מקהילות מוסלמיות, מהרחוב, מהקמפוסים ומהאינטרנט—אינו דורש פתרון רציונלי אלא מחווה רגשית. ואירופה, פעם אחר פעם, נכנעת לכך.
אך אירופה, כיום, סובלת לא רק ממדיניות חוץ שגויה אלא גם מעיוורון פנימי חמור. במקום להתמודד באומץ עם תהליך של רדיקליזציה פנימית—שכונות סגורות, מסגדים רדיקליים, אנטישמיות במסווה של מטרות מוסריות, עלייתן של מפלגות פרו-חמאס—אירופה בוחרת לייצא את הבעיה. והיא עושה זאת עם הכרזות כמו "מדינה פלסטינית עכשיו"—שאולי נשמעות יפה אך משקפות אובדן שליטה פנימי.
זו כבר לא רק שאלה לישראל או לפלסטינים. זו שאלה אירופאית: האם הדמוקרטיה הליברלית יכולה לשרוד כאשר היא מוותרת על הבנת המציאות, על המוסר הפוליטי, על הצבת גבולות ברורים?
אם אירופה רוצה לתרום לפתרון, עליה להתחיל בחיזוק הכוחות המתונים, הן בקרב הפלסטינים והן בתוך אירופה עצמה. היא חייבת לא להיכנע לשיח של כוח, אלא לזכות מחדש בשיח של אחריות.
