התקיפות האמריקאיות האחרונות בתימן לא רק פועלות נגד האיום החות'י, אלא גם מעניקות גיבוי משפטי לישראל | בעוד פרשנים רבים אולי התעלמו ממשמעותו, גל התקיפות האחרון של ארה"ב נגד החות'ים בתימן היה, למעשה, ביטוי לתמיכה אמריקאית ברורה בעמדה משפטית שישראל מחזיקה בה זמן רב. בתיאור התקיפות ציטטה אל-ג'זירה פרשן שאמר כי "התקיפות בצנעא כוונו לשכונת מגורים הידועה כמאכלסת מנהיגים חות'ים רבים".
אמירה זו מעלה את השאלה המשפטית מי יכול להיות המטרה, באילו נסיבות ובאיזה מקום.
דיני המלחמה, שנועדו בעיקר להתמודד עם מלחמות בין צבאות, מבחינים בדרך כלל בין שתי קטגוריות עיקריות: חיילים/לוחמים, אשר, אף שהם נהנים מההגנות של אמנת ג'נבה השלישית (GCIII), נחשבים בדרך כלל למטרות לגיטימיות; ואזרחים, הנהנים מההגנות של אמנת ג'נבה הרביעית (GCIV) ואינם יכולים להיות מטרה להתקפה ישירה. השאלה הנשאלת היא מה לעשות עם אזרחים המשתתפים בלחימה, כלומר אנשים המציגים עצמם חפים מפשע אך מהווים לוחמים.
דיני המלחמה מגדירים אנשים אלה, המנסים לנצל לרעה את מעמדם ה"אזרחי" כדי להסתיר את תפקידם האמיתי, כ"משתתפים ישירים במעשי האיבה" או כעקורים. על-פי דיני המלחמה, "משתתפים ישירים במעשי האיבה" הם מטרות לגיטימיות ואינם נהנים מההגנה של אמנות ג'נבה השלישית או הרביעית.
ישראל נאלצת להתמודד עם שאלת הפגיעה בעקורים כבר עשרות שנים.
כשיטה מכוונת של לוחמת טרור, המכונה לעתים קרובות לוחמה א-סימטרית, ניסו ארגוני הטרור הפלסטינים, הנתמכים על ידי מנגנוני האו"ם ושחקנים אחרים, לתמרן במכוון את דיני המלחמה כאמצעי להכפשת ישראל. תוך עיוות המציאות, הם מסרבים להכיר בחמאס ובמחבלים הפלסטינים האחרים כ"לוחמים" ופשוט מצהירים כי "ישראל פוגעת במכוון באזרחים".
הדוגמה הנוכחית העמומה ביותר לתופעה זו היא מניין ההרוגים של האו"ם במלחמה האחרונה בעזה. הנתונים הסטטיסטיים של האו"ם, הלקוחים ישירות ממנגנון התעמולה של חמאס, מתייחסים אך ורק לגברים, נשים, ילדים וזקנים הרוגים, מבלי לספק אפילו נתונים בסיסיים לגבי מספר המחבלים ההרוגים – האם מדובר בגברים, נשים, ילדים (שנפגעו במכוון על ידי המחבלים) או קשישים.
עמדת האו"ם אינה קיימת בחלל ריק. בשנת 2009 פרסם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) חוות דעת שהגבילה מאוד את הפגיעה הזמנית בעקורים. לדברי ה-ICRC, ניתן היה לתקוף "משתתפים ישירים במעשי האיבה" רק כאשר הם היו מעורבים באופן פעיל בפעילויות הטרור שלהם.
מה הכוונה? ה-ICRC מכיר בכך שמחבל מעזה המעורב, למשל, בירי רקטות כדי לפגוע ללא הבחנה באוכלוסייה האזרחית של ישראל, או כזה שהסתנן לישראל כדי להשתתף בטבח ב-7 באוקטובר 2023, יכול להיות מסווג כ"משתתפים ישירים במעשי האיבה". אולם, לפי ה-ICRC, סיווג זה מסתיים שנייה אחת לאחר שהמחבל מצית את מנגנון ירי הרקטות וחוזר ל"דיי ג'וב" שלו, או ברגע שהמחבל חדל להשתתף בטבח. במועד זה, לדברי הצלב האדום, הם חוזרים למעמדם ה"אזרחי" ואינם יכולים עוד להיות מושא להתקפה ישירה.
חוות הדעת של ה-ICRC, שהתעלמה ממעשיהם של טרוריסטים והייתה פגומה מבחינה משפטית, נדחתה כמעט על ידי כולם – למעט הטרוריסטים ותומכיהם השונים (כולל האו"ם).
בביקורת על הגישה הפגומה, כתב הפרקליט הכללי הקנדי לשעבר קנת ווטקין כי הגדרת ה-ICRC "לא הצליחה להשיג קונצנזוס אוניברסלי על מונחים שמטבעם הם גם אמורפיים וגם תלויי הקשר. ההתנגדות להנחיה הפרשנית נבעה בין היתר מכך שהיא נתפסת כמי שהגדירה את ה"משתתפים ישירים במעשי האיבה" בצורה צרה מדי והציעה ליישם אותה באופן מגביל מדי שאינו תואם את המציאות של סכסוך עכשווי (ראה המדריך לחוק המלחמה של משרד ההגנה האמריקאי, פסקה 5.8.3, עמ' 228-32, כמו גם ניתוח כאן, כאן, כאן וכאן)."
בדיון מקיף דומה בנושא הסביר פרופ' מיכאל נ' שמיט כיצד ניתן לראות בדיני המלחמה ארגוני טרור, כגון המחבלים העזתיים הרצחניים שביצעו את הטבח ב-7 באוקטובר, כ"קבוצות חמושות מאורגנות" (OAGs), וצוין כי ארצות הברית נוקטת עמדה רחבה יותר לפיה ניתן לפגוע בחברי הארגון רק כל עוד הם נשארים חברים בארגון, ללא קשר למעשיהם הזמניים. כתמיכה לעמדתו, ציטט שמיט את המדריך למפקד צבא ארה"ב/חיל הנחתים על חוק לוחמת היבשה, אשר מספק:
חברות בכוחות המזוינים או השתייכות לארגונים חמושים, כלומר השתייכות לארגונים אלה, הופכת אדם למטרה להתקפה, בין אם הוא נוטל חלק ישיר במעשי האיבה, ובין אם לאו. יתר על כן, הפרט, כסוכן של הקבוצה העוינת, עשוי להיות מוקצה תפקיד לחימה בכל עת, גם אם הפרט בדרך כלל מבצע תפקידים אחרים עבור הקבוצה. לפיכך, למעט חריגים מוגבלים, ניתן להפוך לוחמים למטרה להתקפה בכל עת, ללא קשר לפעילויות שבהן הם מעורבים.
כאן טמון הקונפליקט היסודי בין הכוחות הנלחמים בטרור הבינלאומי לבין הטרוריסטים לבין אלה המגנים על הטרוריסטים.
תוך שימוש בהגדרה המקובלת של "משתתפים ישירים במעשי האיבה" וחברות ב"קבוצות חמושות מאורגנות", ישראל שמה לה למטרה מאות טרוריסטים מחמאס וארגוני טרור אחרים בעזה. רבים מהטרוריסטים הללו הותקפו, בדומה לתקיפות האמריקאיות נגד החות'ים, בבתיהם. אף שהתקפות אלה גרמו לעתים גם למותם של אזרחים, הן נותרו חוקיות ולגיטימיות על-פי דיני המלחמה ועקרון ה"מידתיות".
בניגוד לתפיסה השגויה הרווחת, עקרון ה"מידתיות" אינו מתייחס למצב של נקמה כנגד נקמה שבו המחבלים יורים X רקטות, והצד השני מוגבל לתגובה דומה תוך שימוש באותו מספר X של תחמושת. באופן דומה, העיקרון אינו דורש ממדינה מותקפת להגביל את תגובתה להרג מספר דומה של לוחמים בצד השני כמו אותו צד שנהרג בהתקפה הראשונה.
במקום זאת, דיני המלחמה ו"המידתיות" מקבלים את הטענה כי נזק מקרי או אגבי עלול להיגרם בעת התקפה על מטרה צבאית. התקפות מסוג זה הן לגיטימיות כל עוד אובדן החיים והנזק לרכוש הנלווים להתקפה אינם מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי להשיג. ככל שערכה של המטרה הצבאית גדל, כך גדל גם היקף הנזק הנלווה המותר. העיקרון אינו מגביל את היקף התגובה או את מספר הנפגעים בצד שכנגד.
בתקיפתה בתימן, ארה"ב יישמה את אותה עמדה של ישראל. החות'ים הם טרוריסטים, שאינם שונים משותפיהם לחמאס בציר הטרור האיראני. ככאלה, חבריה והנהגתה הם מטרות לגיטימיות גם כשהם ישנים במיטותיהם.
כאשר ארה"ב תקפה את המנהיגים החות'ים בבתיהם, הם לא רק כיוונו את הטרוריסטים, אלא גם, אולי בשוגג, סיפקו תמיכה משמעותית לגישתה של ישראל כלפי הטרוריסטים העזתיים.
לא ניתן להמעיט במשמעות של תמיכה זו. אם גורמים עוינים כמו האו"ם ובית הדין הפלילי הבינלאומי היו פוסקים שפעולותיה של ישראל אינן לגיטימיות, בפועל הם היו מגנים גם את הגישה האמריקאית הדומה. מאחר שהכפשת ישראל לבדה, או אפילו העמדה לדין של בכירים ישראלים בגין פעולתם בהתאם לדיני המלחמה המקובלים על מדינות המערב, היא אפליה, התמיכה שניתנה לישראל על ידי המתקפה האמריקאית האחרונה אינה מוגבלת להגנה על ישראל מפני התוקפנות החות'ית הישירה הנתמכת על ידי איראן, אלא גם מעניקה לישראל שמיכת ביטחון משפטית רחבה בהרבה.
