תוכנית טראמפ אינה יכולה להתעלם מכוח התעמולה של קטאר | במשך שנים רבות ולפני הרבה לפני 7 באוקטובר 2023, עזה הייתה אחד המובלעות הבעייתיות ביותר בעולם: רצועת אדמה השוקעת בעוני, נשלטת על ידי חמאס, ומתפקדת הן כמגן אנושי והן ככלי תעמולה בידי כוחות אזוריים. לאחר הטבח של 7 באוקטובר ותוצאותיו, עזה נותרה לא יותר מערימת הריסות, ללא מדינה שמוכנה לסייע בפתרון המשבר.
כעת, הנשיא דונלד טראמפ הכריז על תוכנית נועזת—ויש שיאמרו אוטופית—"לקחת שליטה" על עזה, להפוך אותה ל"ריביירה האמריקאית של המזרח התיכון", ולספק לתושבי עזה חלופות מגורים במצרים ובירדן. מהלך זה, לכאורה, עשוי לטלטל את הקיפאון האזורי: הוא עלול לדחוף מדינות ערב או לקחת יוזמה עם פתרון ריאלי, או לוותר על השליטה לטובת מאמץ אמריקאי לשיקום ומודרניזציה.
אך מכשול בולט אחד עומד בדרך: קטאר. אם טראמפ באמת מצפה שמנהיגי ערב יסייעו בפתרון משבר עזה, או לפחות יאפשרו לו לפתור אותו, עליו גם ללחוץ על קטאר לרסן את מערכי התעמולה החזקים שלה ואת הברית המתמשכת שלה עם תנועת האחים המוסלמים. רשתות אלו, ובראשן אל-ג'זירה, ניצלו במשך שנים את משבר עזה כדי להצליף במשטרים ערביים אחרים, תוך הצגתן כמשתפות פעולה עם "המצור" הישראלי או כאדישות לסבל הפלסטינים. בכך הן מחלישות ממשלים יריבים שגם כך חוששים מהתקוממות עממית ומהרחוב הערבי בכללותו.
עמדתה של קטאר במזרח התיכון תמיד הייתה מאוזנת בקפידה. מצד אחד, דוחה מתהדרת בקשריה עם וושינגטון, מארחת בסיס צבאי אמריקאי מרכזי, וממצבת את עצמה כאמירות מודרנית וידידותית לעסקים. מצד שני, היא מממנת ומעניקה מקלט לארגונים אסלאמיים, החל מהאחים המוסלמים וחמאס ועד ג'יהאדיסטים קיצוניים יותר. הדואליות הזו ניכרת גם באימפריית התקשורת שלה. ערוץ אל-ג'זירה בערבית תוקף ללא הרף את המלוכות והמשטרים האזוריים על כך שאינם תומכים בפלסטינים, בעוד שהמשטר הקטארי עצמו מקיים קשרים הדוקים עם מעצמות המערב כמו ארצות הברית ומעסיק אלפי טכנוקרטים ופרופסורים אמריקאים במשכורות נדיבות. הצביעות הזו אינה נסתרת מעיני מנהיגי האזור; הם יודעים היטב שאם יביעו אפילו הסכמה חלקית לתוכנית אמריקאית לעזה, מצלמות אל-ג'זירה יבליטו כל "בגידה" או פשרה אפשרית, תוך הצגתם כבובות של ארה"ב וכמשתפי פעולה עם תכניות אימפריאליסטיות.
במציאות כה נפיצה, כל שליט ערבי שיתמוך ביוזמה של טראמפ לשינוי עתידה הפוליטי של עזה ימסור בידי התקשורת הקטארית נשק רטורי קטלני. אפילו הרעיון של הפיכת עזה לריביירה מזרח-תיכונית כבר מוצג כתוכנית ל"מכירת העניין הפלסטיני" או "השמדת הזהות הפלסטינית". התנגדויות פנימיות במצרים, ירדן או סעודיה, למשל, יכולות לנצל נרטיב זה – תוך חימוש סיקור אל-ג'זירה כדי לעורר זעם ציבורי. אף מלך או נשיא לא רוצה להתמודד עם גל הגינויים שיכול לנבוע ממחזור חדשות בלתי פוסק המציג אותם כאחראים לגירוש הסופי של הפלסטינים. זיכרון האביב הערבי וגלי המחאה שהפילו ממשלים עדיין טרי בזיכרונם. כל מה שנדרש זה סיפור אחד – "משטר X מוסר אדמה פלסטינית לבולדוזר האמריקאי" – כדי להצית התקוממות בקרב אוכלוסיות שגם כך מותשות ממשברים כלכליים ומטענים היסטוריים.
אם טראמפ רציני לגבי מציאת פתרון לעזה, עליו להתמודד עם הסתירות ביחסים בין וושינגטון לקטאר. לאורך השנים, ארצות הברית נקטה בגישה מרוככת כלפי דוחה. קטאר השקיעה הון עתק בנדל"ן אמריקאי, במיזמים עסקיים, באוניברסיטאות, ולא פחות מכך – בקמפיינים אגרסיביים של לובינג בבירת ארה"ב. במשך השנים, אנשי הממסד הפוליטי בוושינגטון, מכוני מחקר ומשפיענים רבים מצאו את עצמם על משכורות קטאריות, כשהם נהנים מחוזי ייעוץ רווחיים שמגבילים כל ביקורת אמיתית על המשחק הכפול של דוחה.
אותו תרחיש מתעתע מרחף גם מעל ממשלו של טראמפ. מצד אחד, הוא מקדם סדר חדש במזרח התיכון – מלחמה בקיצוניות וסיום הטרגדיות המתמשכות. מצד שני, קטאר נשארת בת ברית לכאורה, בלי שתידרש באמת לרסן את התעמולה של אל-ג'זירה או לנתק את קשריה עם האחים המוסלמים. להציע חזון מהפכני לעתיד עזה ובו בזמן לחבק את האמיר של קטאר, תמים בן חמד אאל ת'אני, משמעו להנציח צביעות אמריקאית מרכזית. אם וושינגטון לא תלחץ על דוחה בתחום התקשורתי, כל סיכום עתידי לגבי עזה עלול לקרוס תחת מתקפה של תעמולה קטארית שתצית את הרחוב הערבי ותטרפד כל הסכמה מצד מדינות ערב.
בירות ערביות רבות, מריאד ועד קהיר, מודעות היטב לעוצמה התקשורתית של קטאר ולתכסיסיה האידיאולוגיים. הזהירות שלהן בכל הנוגע לתמיכה בשינויים דרמטיים בעתידה של עזה נובעת לא רק מחשש מתגובת הציבור אלא גם מדאגה רחבה יותר שמא כל הזדהות עם מדיניות אמריקאית תספק תחמושת קלה לחדרי החדשות של אל-ג'זירה. בינתיים, קטאר ממשיכה להציג תדמית של דיפלומטיה פרוגרסיבית ונדיבות פילנתרופית כלפי הפלסטינים – תוך שהיא למעשה שולטת בנרטיב שמכתיב כיצד נשפטות שאר מדינות ערב בנושא זה.
אם טראמפ באמת רוצה לשחרר את עזה מאחיזת חמאס ולסלול דרך לתנאי חיים טובים יותר – "הריביירה האמריקאית של המזרח התיכון", כלשונו – הוא לא יכול להתעלם מההיבט הקטארי. כל עוד האחיזה של דוחה על התקשורת האזורית ובריתה עם האיסלאמיסטים נותרת ללא שינוי, היוזמות השאפתניות של הממשל צפויות להפוך לעוד הצגה חולפת באזור שמורגל בהבטחות גרנדיוזיות שנשכחות במהרה.
בסופו של דבר, הדיסוננס טמון בכך שארה"ב רוצה לייצב את האזור ולהיאבק בנרטיבים קיצוניים, ובאותה נשימה מסרבת להתעמת עם בעלת ברית שמשחקת משחק כפול. על הכף מוטל לא רק עתידה של "ריביירת עזה", אלא גם השאלה האם הבריתות במזרח התיכון – ולמעשה הדיפלומטיה האמריקאית כולה – מסוגלות להשתחרר מהתסבוכת שמייצרת אמירות זעירה אך בעלת השפעה עצומה. אם טראמפ יתקדם מבלי לטפל בכוחה התעמולתי של דוחה, הוא למעשה יזמין סבב חדש של גינויים נגד כל מדינה ערבית שתעז לקחת חלק ביוזמתו.
חזונו השאפתני של טראמפ לשינוי עזה עשוי להישמע כחלום באספמיה או כמהלך מחושב שנועד להביך מנהיגים ערבים. כך או כך, נדבך חיוני אחד נותר חסר: הנכונות להעמיד את קטאר במקומה. אם הנדבך הזה ייעדר, כל דיבור על שינוי רדיקלי בעזה ימשיך להנציח את מעגל הקסמים של האזור, שבו מנהיגים זורקים רעיונות מהפכניים, התקשורת הקטארית מחסלת אותם, והפלסטינים נותרים בין הפטיש לסדן.
