המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון

תחזיותיו הכושלות של תומאס פרידמן משקפות את הניתוק של האליטה הפרוגרסיבית מהמציאות הגלובלית המורכבת, בעוד הוא ממשיך לשווק דעות שטחיות כתובנות עמוקות

מה עומד מאחורי תחזיותיו הכושלות של תומאס פרידמן? | המאמר הבא הוא תגובה ביקורתית של עודד עילם, חוקר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון וראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד, למאמרו של תומאס פרידמן שפורסם ב-New York Times בתאריך 9 במאי 2025, תחת הכותרת המתייחסת לממשל טראמפ, איראן וישראל. המאמר המקורי של פרידמן, כפי שניתן להבין מהתגובה שלפנינו, מציג את עמדותיו לגבי מדיניות ישראל הנוכחית והשלכותיה הבינלאומיות. התגובה המובאת כאן מציגה ביקורת נוקבת על סגנונו, תפיסת עולמו ומה שהכותב רואה ככשלים בתחזיותיו של פרידמן לאורך השנים.

תומאס פרידמן: הנביא הפסאודו-אינטלקטואלי של האליטה הפרוגרסיבית

במשך שנים, עקבתי מקרוב אחר התופעה הידועה כתומאס פרידמן. פרידמן אינו באמת עיתונאי או הוגה דעות במובן הקלאסי; הוא יותר מעין פוליטיקאי של רעיונות. הוא אורז דעות ומשווק אותן כפיתיון קליק נגיש לכל אחד, מסנאטורים ועד עקרות בית מוויסקונסין. גישתו היא לחזור על רעיונותיו שוב ושוב, משבץ אותם באמירות כביכול תובנתיות מה'אדם הממוצע' שהוא כביכול פוגש במסעותיו ברחבי העולם. תיאור מעוצב זה של אותנטיות דומה לזה של פוליטיקאי, המעמיד פנים שהוא מתעניין בנקודת המבט של האדם הפשוט. כפי שהגדיר זאת נכונה פרופסור רוברט ג'נסן, "פרידמן הוא מספר סיפורים לבעלי הפריבילגיות, או לאלה השואפים לפריבילגיה. הוא מספר להם את מה שהם רוצים לשמוע כדי להרגיש עליונות אינטלקטואלית."

פרידמן מגלם מודל של סיפור סיפורים המקדם את עושרה וכוחה של אמריקה באמצעות נרטיבים, רבים מהם חסרי מהות מוסרית, מרופדים בדברי הבל ובטענות יהירות. הוא מיצב את עצמו כנביא המושלם עבור תרבות פרוגרסיבית בעלת מודעות עצמית גבוהה, מדוללת ולא נלהבת להתמודד עם הסיבות המערכתיות והמבניות מאחורי קונפליקטים אזוריים. הקריירה של פרידמן רצופה בטעויות, סתירות, והצהרות מפוקפקות, סגנון הכתיבה שלו נראה כמו נוצר בנוחות של כורסאות אמריקאיות, פונה לאלה הנהנים ממחשבותיו הנראות לכאורה נועזות אך למעשה רדודות. למרות ההכרה והכנסתו הגבוהה, עיתונאים אמריקאים רציניים כבר לא מתייחסים אליו ברצינות.

מספר דוגמאות בולטות מדגישות את תחזיותיו השגויות:

1. קץ ההיסטוריה והגלובליזציה: פרידמן היה אחד הקולות הבולטים שטענו כי עידן שלאחר המלחמה הקרה יהיה עד להתפשטות הדמוקרטיה הליברלית והקפיטליזם הגלובלי, שיובילו לתקופה של שלום ושגשוג. ספריו "הלקסוס ועץ הזית" (1999) ו"העולם הוא שטוח" (2005) משקפים אופטימיות זו. עם זאת, אירועים כמו מתקפות ה-11 בספטמבר, המשבר הפיננסי של 2008, עליית הפופוליזם, והמתחים הגיאופוליטיים הנוכחיים (כמו מלחמת אוקראינה) הפריכו לחלוטין מושגים אלה של עולם 'שטוח' והרמוני.

2. האביב הערבי: פרידמן היה אחד התומכים האופטימיים ביותר בפוטנציאל הדמוקרטי של האביב הערבי. התוצאות, עם זאת, הוכחו כקטסטרופליות ברוב המקרים.

3. נסיגת ישראל מלבנון ועזה: פרידמן חזה שנסיגותיה של ישראל מדרום לבנון (2000) ומעזה (2005) יביאו לביטחון ואולי לשלום. במקום זאת, מהלכים אלה הובילו להתחזקות חיזבאללה וחמאס, ולסכסוכים עוקבים.

4. מלחמת עיראק: במהלך מלחמת עיראק, פרידמן טען שוב ושוב כי "ששת החודשים הבאים" יהיו מכריעים, דפוס שהפך כה שגרתי עד שהוליד את המונח "יחידת פרידמן" לתיאור תקופה בלתי מוגדרת.

5. רוסיה ופוטין: בשנת 2001, פרידמן עודד את קוראי הטיימס "לעודד את פוטין", בכנותו אותו רפורמיסט שיציל את רוסיה מעצמה. רק שלוש שנים מאוחר יותר, הוא כתב שפוטין הציב את רוסיה במסלול הנכון בנוגע לחופש הביטוי ושלטון החוק — תחזית שהוכחה כשגויה בבירור.

ביקורתו של פרידמן על ישראל היא לעתים קרובות חריפה, אך נבואותיו לגבי ישראל מחטיאות את המטרה שוב ושוב. לדוגמה, בשנת 2017, הוא חזה השלכות חמורות בעקבות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שבסופו של דבר לא התממשו.

במאמרו האחרון לניו יורק טיימס, פרידמן מבקר את ממשלת ישראל הנוכחית, וטוען שמדיניותה תוביל לבידוד בינלאומי נוסף ולשבירת קשרים עם יהדות התפוצות — טענה שהמציאות ממשיכה לאתגר לאור התרחבויות דיפלומטיות אחרונות, כגון הסכמי אברהם.

כפי שאמר פעם התיאורטיקן הפוליטי נסים ניקולאס טאלב, "פסאודו-אינטלקטואלים מפשטים מורכבויות לנרטיבים, יוצרים סיפורים שגורמים לבלתי מיודעים להרגיש חכמים." הנרטיבים של פרידמן מהדהדים עם רעיון זה, מציעים אשליה של עומק אינטלקטואלי תוך החמצת המורכבויות של המציאות הגלובלית.