זו השיטה של איראן לגייס עשרות מרגלים ישראלים בשירות משמרות המהפכה | דמיינו ערב רוגע בנמל התעופה בן גוריון. מטוס נוחת, ומן המדרגות יורד אזרח ישראלי בן 71. הוא לא שב מחופשה אקזוטית, כי אם ממסע לאיראן, שם נועד בחשאי עם מפעיליו האיראניים. משימתו: לצלול אל תוך קרביה של ישראל ולאסוף מודיעין על אישים בכירים.
לרגע קט, עם מעצרו בידי השב"כ, רעדה הארץ. אך כשהונחת פטיש גזר הדין, הרעידה הפכה ללא יותר מרחש חלוש: עשר שנות מאסר למוטי ממן. ללא קנס. קרוב לוודאי ישוחרר כעבור שלוש שנים על סעיפים מקילים כאלה ואחרים, ללא צל של הרתעה. בגידה חמורה שנענתה בכמעט כלום. כאילו נתפס פורץ על חם, אך שוחרר עם אזהרה חברית.
הטקטיקה האיראנית: מסע דייג המוני ברשתות החברתיות – זול, בזבזני, וקטלני באפקטיביות שלו
משמרות המהפכה של איראן זנחו את תורת הריגול הקלאסית. אין עוד השקעה מתישה בגיוס איכותי, הכשרה מפרכת, ביטחון מבצעים ומקורות או התחזות בזהויות בדויות. הם אימצו אסטרטגיה חדשה: ישירה, גולמית, כמעט בזויה ביעילותה הפרועה. איראן מנהלת קמפיין גיוס המונים אגרסיבי, הפונה לאלפי אזרחים ישראלים – בפייסבוק, באינסטגרם, בטלגרם. מסרים פשוטים, נוסח "משימה קלה תמורת תשלום נאה?", מציפים את הרשת. אין סינון קפדני, אין מיון מקדים רק הודעת טלגרם או דוא"ל שמציע תשלום עבור "משימה קלה". עקוב אחרי בכיר מתעד כניסות לבסיס אם אתה מוכן – אתה בפנים.
המודל האיראני הוא מודל "שיווק דיגיטלי" של ריגול: הקמפיין רחב- טירגוט המוני, בלי סינון. וכמו בכל קמפיין, רק אחוז קטן ממי שנחשף – מגיב. אבל עבור איראן, אחוז הצלחה בודד מתוך אלף פניה שווה זהב . על בסיס הנחה סטטיסטית קרה: הכמות תצמיח בסופו של דבר את ה"איכות" הרצויה להם. ולמרבה הצער, זה עובד. תמיד יימצא מי שיתפתה ללחוץ 'כן".
"אם יישבר, נשליך ונביא חדש": תפיסת ה"השתמש וזרוק" של הריגול האיראני
היחס האיראני למגויסים הישראלים הוא תעשייתי, כמעט נבזי. הם אינם "נכסים" יקרי ערך,מה שמכונה בטרמינולוגיה המודיענית asset אלא כלים חד-פעמיים במערכה. שימוש קצר, השלכה מהירה, ושכחה מוחלטת. ביטחונם האישי או גורלם של המקורות הזוטרים הללו כלל אינו עומד על הפרק. רק התועלת המיידית, הנקודתית. כפי שאומר הפתגם הפרסי העתיק: "האויב בעל הסבלנות יגבר על זה המזיע והנחפז". הם אינם ממהרים, אינם משקיעים משאבים רבים בפרט הבודד. הם פשוט פורסים רשת רחבה, בידיעה שגם אם רק אחוז זעיר יילכד בה ויספק את הסחורה – הדבר ישתלם. "עלות רכישת לקוח" אפסית, פוטנציאל נזק אדיר. זוהי שיטת שיווק דיגיטלי שאינה מבריקה במיוחד, אך מנצחת בכוח ההתמדה העיקשת שלה. כמו מותג שממשיך לפרסם מוצר פגום, בידיעה שלבסוף, מישהו יקנה.
כשהענישה מאבדת את שיניה, החוק הופך להמלצה
יש להודות: השב"כ עושה עבודה מרשימה בסיכול ניסיונות הריגול, פעם אחר פעם. אך כאשר התיקים מגיעים למסננת של מערכת המשפט, והחורים בה רחבים מדי – המים העכורים של הריגול ממשיכים לזרום דרכה כמעט ללא הפרעה.
הנה כמה דוגמאות כואבות:
מוטי ממן (אפריל 2025): הורשע במגע עם סוכן איראני ובכניסה למדינת אויב. העונש: 10 שנות מאסר בלבד. סביר שישוחרר לפני.קנס כספי? לא הוזכר, אף שהודה כי פעל ממניעים כלכליים טהורים.
מאי מסארוה (דצמבר 2021): הורשעה בקשר עם סוכן חוץ (מטעם חזבאללה, זרוע ביצוע איראנית). גזר הדין: 30 חודשי מאסר בלבד. קנס? הצחקתם אותה.
המסר ברור: כשאין תג מחיר אמיתי לפשע, המוצר – הבגידה – הופך לאטרקטיבי עבור מי ששוקל אותו.
ההיסטוריה כהד: כישלון גיוסי ההמונים האמריקאי לעומת האסטרטגיה האיראנית
מעצמות ניסו את התפיסה הזאת ולמדו בדרך הקשה. במלחמה הקרה, ניסתה ארה"ב לגייס המוני אזרחים במזרח אירופה, בעיקר בצ'כוסלובקיה, למבצעי תעמולה וריגול זוטרים. התוצאה הייתה הרת אסון: כמעט כולם נלכדו, הושפלו בפומבי, והמבצעים סוכלו בקול רעש גדול. ארה"ב הפיקה לקחים: גיוס המונים שכזה אינו שווה את מחיר הכישלון והמבוכה. הסובייטים ניסו בשנות החמישים בארצות הברית מרבית הסוכנים נלכדו על ידי ה-FBI.
אך לאיראן, בניגוד מוחלט, אין כמעט מה להפסיד. היא פועלת על פי עיקרון עתיק יומין: "מתוך אלף ניסיונות, אם אחד יצליח – דיינו." והיא צודקת. במיוחד כאשר בישראל, נראה שהכישלון של המגויס אינו כרוך במחיר אמיתי מצד המדינה המגייסת, וגם לא בעונש מרתיע מספיק עבור המגויס עצמו.
שורש הבעיה: הפרקליטות ובתי המשפט – חומת המגן שהפכה לשער פרוץ
השב"כ חוקר, עוצר, מסכל ומתריע. אך מרגע שהתיק חוצה את סף דלתה של הפרקליטות, מתחיל הריטואל הידוע של" קשיים בראיות" ודימום ההרתעה.,ברוטינה קבועה נמנעת הפרקליטות מלדרוש עונשי מקסימום, ובתי המשפט, מצדם, מחילים סולמות ענישה המבוססים על תפיסות משפטיות שנותרו מאחור, ולא מותאמים לטרור המודיעיני המבוזר, המתנהל כיום דרך הפייסבוק והטלגרם תמורת חופן דולרים.
הניסיון האחרון של המודיעין האיראני לגייס ולהפעיל צעירים במטרה לפגוע בשר הביטחון כ"ץ הנו חמור ומעיד על ריכוז מאמץ איראני לפגיעה בסמלי שלטון ישראלים. מטרתם לייצר משוואה חדשה ולהטיל אימה על מקבלי החלטות בישראל. השעה דוחקת. הגיעה העת לדרוש שינוי רדיקלי.
- עונשי מינימום קבועים בחוק לעבירות ריגול, ללא מקום לשיקול דעת מקל.
- קנסות כספיים מחייבים וכבדים – פי כמה וכמה מהתגמול הכספי שקיבל המרגל.
- החרמת רכוש נרחבת – כדי שהפשע פשוט לא ישתלם, כלכלית.
- בחינה רצינית של שלילת אזרחות במקרים קיצוניים של בגידה.
כמו בעולם העסקים: כאשר העלות אפסית או זניחה, גם כישלון יכול להפוך, בראייה מעוותת, להשקעה "משתלמת". ואם המרגל יוצא במהרה מבית הכלא ללא חוב כספי, ללא אות קין חברתי משמעותי, וללא אובדן נכסים – המסר הוא: "לא נורא, נסו גם אתם. מקסימום תקבלו נזיפה ותקופת צינון קצרה.
כשהמשפט חונק את הביטחון
הפרקליטות ובתי המשפט הפכו, בין אם בעל כורחם ובין אם באוזלת ידם, לצוואר הבקבוק החונק את ההרתעה הישראלית מול איום הריגול האיראני. המסקנה כואבת, אך בלתי נמנעת: מדינת ישראל אינה כושלת בסיכול המודיעיני ברמת השטח, אלא בהעמדה לדין ובמערכת המשפט, שאינן מייצרות את חומת האש ההרתעתית הנדרשת.
אם לא נשנה בדחיפות את עקרונות הענישה, הריגול האיראני הזול ימשיך להיות לא רק סיכון ביטחוני מתמשך, אלא גם מודל עסקי מפתה ומצליח עבור בני שוליים, צעירים אבודים, וכל מי שמוכן למכור את ביטחון מדינתו תמורת בצע כסף קל, כמעט ללא סיכון אמיתי
מאמר זה פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ב-21 במאי 2025.
