האם האסטרטגיה של החות'ים כלפי ישראל וארה"ב נועדה למצב את המעמד הבינלאומי שלהם? | במערבולת של הגיאופוליטיקה המזרח תיכונית, שבה אידיאולוגיה ופרגמטיזם מיטשטשים לעתים קרובות לקליידוסקופ של סתירות, התוקפנות האחרונה של החות'ים כלפי ישראל דורשת בחינה מעמיקה יותר. במבט ראשון, התקפותיהם נגד המדינה היהודית נראות כעוד אקט של קנאות מיליטנטית, מחווה צייתנית של נאמנות לפטרוניהם האיראנים. ובכל זאת, אם נחפור מתחת לפני השטח, נגלה משחק מסקרן הרבה יותר, אני מעזה לומר בסגנון מקיאוולי יותר – ניסיון הישרדות מחושב בזמן שהמשטר האיראני מתנדנד על רגליים לא יציבות.
כדי להבין את האסטרטגיה המוזרה של החות'ים, יש להיכנס למבוך הפוליטיקה השבטית השולטת ברוב תימן ולמעשה באזור כולו. בחברות כאלה, כוח אינו רק נשק; זה מטבע של אמינות. מפגני כוח, פזיזים ככל שיהיו, הם חלק ממופע גדול יותר – הקדמה למשא ומתן. החות'ים, הניצבים על פיגומים לא ברורים של תמיכה איראנית, אינם רק משתלחים בישראל ובארצות הברית; הם יוצרים מחזה של החוסן שלהם, הצהרה חצופה לעולם כי הם כוח ששווה להתחשב בו.
אבל הנה האמת: הם אינם, כפי שיש מי שיחששו, מזמנים מלחמה כוללת. במקום זאת, זהו ריקוד מחושב על סף קטסטרופה, גמביט שנועד להבטיח מקום ליד השולחן לפני שהמוזיקה מפסיקה. בתקיפת אויבים רחוקים גיאוגרפית כמו ישראל וארצות הברית, החות'ים מפגינים בו זמנית את השפעתם ומתחמקים מסוג התגובה המיידית שעשויה לבוא בעקבות מתקפה על מעצמות אזוריות קרובות ומושקעות יותר כמו סעודיה או איחוד האמירויות.
אין זה סוד שהחות'ים חבים חלק ניכר מעלייתם לחסותה של טהראן. נשק, אימונים והכוונה אידיאולוגית איראניים היו הכרחיים למאמץ המלחמתי שלהם. עם זאת, כמו כל הבריתות הללו באזור השברירי הזה, מערכת היחסים היא עסקית בבסיסה. למרות הצהרות הסולידריות הקולניות שלהם, החות'ים אינם אידיאולוגים עיוורים. נאמנותם לאיראן משתרעת רק על האינטרסים שלהם.
והאינטרסים האלה, יש לומר, מתחילים להתפצל. המשטר האיראני הוא לא מה שהיה פעם. בצל סנקציות משתקות, תסיסה פנימית וקמפיין בלתי פוסק של בידוד בינלאומי, יכולתה של טהראן לשמר את שלוחיה הולכת ודועכת. עבור החות'ים מדובר בהתפתחות מטרידה ביותר. לאבד את חסותה של הרפובליקה האסלאמית יהיה כמו אריה שמאבד את שיניו: שאגה גאה אולי תישאר, אבל הנשיכה נעלמה.
ההיסטוריה הקרובה משמשת תזכורת עגומה למה שצפוי להם. הם צפו בבשאר אל-אסד נאחז בשלטון בסוריה, בובה מוחלשת שהישרדותה תלויה בחסדיהם של פטרונים חיצוניים וששטחה נותר הרוס בעקבות התקוממויות של ארגונים כמו חייאת תחריר א-שאם (HTS). החות'ים, שאינם זרים לאמביציה, נחושים להימנע מגורל דומה. האסטרטגיה שלהם? לעשות הצגה נועזת עכשיו, כשאור הזרקורים עדיין בידיהם.
מנקודת מבט מערבית, הפגיעה של החות'ים בישראל עשויה להיראות כשיא האיוולת. מדוע להתגרות באומה בעלת עוצמה צבאית כה אדירה, במיוחד כזו שאין לה מעורבות ישירה במלחמת האזרחים הסבוכה בתימן? עם זאת, במבט דרך עדשת ההיגיון השבטי, המהלך מתחיל להיות הגיוני למדי.
בתרבות השבטית של תימן הכוח לא מופגן בשקט. מחוות גדולות – בין אם הן נועזות או פזיזות לכאורה – הן נשמת אפו של ההון הפוליטי. באמצעות פגיעה בישראל ושיגור איומים על ארה"ב, החות'ים משחקים ביציע, מגמישים את שריריהם באופן שיהדהד לקהל המקומי והאזורי שלהם. זהו מהלך שנועד לצרוב את המוניטין שלהם כלוחמים תוך הימנעות מהאיום הקיומי המיידי הנשקף מאויב קרוב יותר.
עבור החות'ים, ישראל וארה"ב משמשות יריבות אידיאליות: חזקות אך רחוקות, סמליות אך מנותקות. הפגיעה בהן מאפשרת לחות'ים להקרין עוצמה מבלי להזמין פעולות תגמול הרסניות מהסוג שעלול לבוא בעקבות מתקפה על סעודיה, שהאינטרסים שלה בתימן עמוקים הרבה יותר.
סוף המשחק: הישרדות באמצעות משא ומתן
מהי, אם כן, מטרתם הסופית של החות'ים? בוודאי לא השמדת ישראל, מפני שזהו רעיון דמיוני אפילו ברטוריקה המנופחת שלהם. זו גם לא נאמנות עיוורת לטהרן, שמעמדה עלול להתערער בקרוב. לא, השאיפה של החות'ים הרבה יותר פרגמטית: להבטיח את הישרדותם, ואם המזל נוטה לטובתם, לזכות בהכרה בינלאומית ובלגיטימציה.
האסטרטגיה שלהם היא אסטרטגיה של חוצפה מחושבת. על ידי הפגנת יכולתם לאתגר אפילו את האויבים החזקים ביותר, הם מקווים לכפות את ידם של בני שיח פוטנציאליים. המסר ברור: החות'ים אינם רק חבורת מורדים; הם כוח שיש להתחשב בו, וכל ניסיון לדחוק אותם הצידה יעלה במחיר עבור הצד שני.
בכך הם מעוררים מסורת עתיקת יומין של משא ומתן שבטי. כוח, כפי שיודע כל מנהיג שבט מנוסה, אינו רק ניצחון בקרבות; מדובר בציווי על כבוד, שברגע שמרוויחים, פותח את הדלת לדיאלוג. בכך שהם מכוונים נגד ישראל וארה"ב, החות'ים לא רק מזמינים עימות; הם מכינים את הקרקע למושב ליד שולחן המשא ומתן.
כמובן, גם ההימורים הנועזים ביותר נושאים סיכון. ישראל, כפי שההיסטוריה הוכיחה, אינה נוטה לסבול איומים בקלות ראש. תקיפותיה נגד סוריה הן עדות לנכונותה לפעול בנחישות וללא היסוס. אם החות'ים יהמרו בתגובותיהם יתר על המידה, הם עלולים למצוא את עצמם סופגים תגובה צבאית שהם אינם ערוכים לעמוד בה.
יתר על כן, פעולותיהם של החות'ים עלולות להרחיק בעלי ברית פוטנציאליים. אם יישרו קו קרוב מדי עם האג'נדה של טהראן – או ייראו פזיזים מדי בתוקפנותם – הם עלולים למצוא את עצמם מבודדים עוד יותר בזירה העולמית.
עם זאת, בעיניהם, התגמולים עולים בהרבה על הסיכונים. הכרה, אוטונומיה ושימור מנהיגותם הם פרסים שראוי לרדוף אחריהם, גם אם הדרך רצופה סכנות.
עבור קובעי המדיניות במערב, פעולות החות'ים מהוות חידה. פירוש שגוי של תוקפנותם כקנאות גרידא עלול להסלים מצב נפיץ ממילא. במקום זאת, חיוני להבין את הפרגמטיות העומדת בבסיס מהלכיהם. החות'ים אינם מיליציה הנחושה להשמדה חסרת דעת, אלא שחקן פוליטי המנווט את העתיד הלא ברור בכלים העומדים לרשותו.
התוקפנות שלהם כלפי ישראל קשורה פחות לאידיאולוגיה ויותר למיצוב מעמדם – מופע מורכב שנועד להבטיח הישרדות בנוף גיאופוליטי משתנה. זוהי, למעשה, דרכם של החות'ים לומר: "אנחנו כאן, ואנחנו חשובים". להתייחס לכך כאיוולת יהיה להחמיץ את הנקודה לחלוטין. במזרח התיכון, כמו בדרמות הטובות ביותר, הגבולות בין שיגעון לשיטה מחושבת מטושטשים להפליא לעתים קרובות. והחות'ים, עם כל הברק שלהם, ממלאים את תפקידם בעין מופתית אל העתיד.
