האם הגיעה העת לשנות מדיניות כלפי הרשות הפלסטינית? שאיש לא ישלה את עצמו, בעתיד הקרוב מאוד יוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, וייגרם נזק אדיר להם ולמדינת ישראל. ההחלטה להוציא את צווי המעצר תהיה עדות לכישלון המתמשך של הטיפול המדיני והמשפטי בזירת המלחמה הזאת. אם לא נשנה כיוון, ובאופן דחוף, לא יהיה לנו על מי להתלונן, אלא על עצמנו.
התהליך עד להוצאת צווי המעצר לא היה קצר. הוא החל בשנת 2011-2012 כאשר אש"ף/הרש"פ ביקש מהאו"ם להכיר ב"מדינת פלסטין" מדינה שפשוט אינה קיימת. על אף העובדה שאין באמת מדינה כזאת, העצרת הכללית של האו"ם החליטה בכל זאת להעניק ל-"מדינת פלסטין" מעמד באו"ם של "מדינה משקיפה." עצם הבקשה הפלסטינית להכרה ב"מדינת פלסטין," הייתה הפרה מהותית ויסודית של הסכמי אוסלו. עם זאת, התבוננה מדינת ישראל במתרחש אך העדיפה להפנות את הטענות שלה להטיה האנטי-ישראלית של האו"ם. אך נגד הפלסטינים, נגד אש"ף והרש"פ, ישראל לא עשתה דבר.
אז, בשנת 2014, בעקבות חטיפת ורצח שלושת הנערים בגוש עציון ומבצע "צוק איתן", ביקשה "מדינת פלסטין" הלא קיימת להצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג במעמד של מדינה חברה. מזכ"ל האו"ם התייחס לבקשה בדומה לבקשה של כל מדינה אמיתית אחרת, ובתחילת 2015 הפכה "מדינת פלסטין" לחברה מן המניין בבית הדין הפלילי הבינלאומי. למותר לציין שבקשת "מדינת פלסטין," להצטרף לבית הדין הייתה הפרה מהותית ויסודית של הסכמי אוסלו. מדינת ישראל ראתה את המתרחש, אך נמנעה מלנקוט בצעדים המתבקשים מהפרות אלו ולהעניש את אש"ף/הרש"פ.
לאחר הגשת תלונות רבות נגד ישראל, ולאחר שהרש"פ התפארה בקיומם של למעלה משמונים מפגשים עם התובעת, ביקשה הרשות בשנת 2020 שתובעת בית הדין תפתח בחקירה רשמית. אבל הייתה לה בעיה. הואיל ו"מדינת פלסטין" לא מהווה מדינה קיימת, היא התקשתה להצביע את השטח ריבוני של אותה מדינה פיקטיבית, שעליה הוקנתה הסמכות לבית הדין. אחרי תהליך משפטי קצר, ותוך הסתמכות על החלטות האו"ם, קבע בית הדין ששטחה של "מדינת פלסטין" כולל את רצועת עזה, יהודה, שומרון ומזרח ירושלים. כלומר, בית הדין קבע והתווה, בפעם הראשונה, את גבולותיה של "פלסטין" תוך אימוץ עמדת האו"ם והפלסטינים, ולפיה קווי שביתת הנשק משנת 1949 בין ישראל ולבין מצרים (ביחס לרצועת עזה) ובין ישראל וירדן (ביחס לאיו"ש ומזרח ירושלים) הם למעשה הגבולות של "פלסטין". את בית הדין זה לא עניין, שהסכמי שביתת הנשק קבעו באופן מפורש, לבקשת הערבים, שקווי שביתת הנשק לעולם לא ייחשבו "גבולות" וגם לא עניין את בית הדין שהסכמי אוסלו, שהוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית, קבעו שסוגיית מעמד הקבע של השטחים תיקבע אך ורק במו"מ בין ישראל וההנהגה הפלסטינית
מיד לאחר שבית הדין המציא את "מדינת פלסטין" וקבע את גבולותיה, פתחה התובעת בחקירה פורמלית נגד גורמים ישראלים בגין עבירות שונות נגד דיני המלחמה והדין הבינלאומי ההומניטרי. לעומת זאת לא נפתחה כל חקירה נגד אף גורם פלסטיני כלשהו.
בהמשך, הוחלפה התובעת, שנתפסה כאנטי ישראלית, בתובע חדש, שנחשב לכאורה כ"שקול יותר" מקודמתה.
בעקבות טבח השבעה באוקטובר, ובמענה למלחמה, הפתיע התובע את כל המערכת, וביקש, במאי 2024, מבית הדין להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט בגין חשד לביצוע עבירות חמורות ביותר כולל הרעבת אוכלוסיית עזה. על מנת להציג מצג שווא של שוויוניות, ביקש התובע להוציא גם צווי מעצר נגד ראשי המחבלים סינוואר, מוחמד דף, ואיסמעיל הניה.
ממשלת בריטניה התערבה לרגע, וביקשה מבית הדין לבחון שוב את שאלת סמכותו, וזאת לנוכח המגבלות שנקבעו בהסכמי אוסלו, ביחס לסמכות הרש"פ על ישראלים.
הטענה פשוטה. בית הדין פועל על בסיס העיקרון של סמכות שיפוט מועברת. כאשר מדינה מצטרפת לבית הדין, היא למעשה מאצילה לבית הדין חלק מהסמכות השיפוט הפלילית שלה. בהסכמי אוסלו, נקבע באופן חוזר ונשנה, שלרש"פ לא תהיה סמכות פלילית כלשהיא ביחס לישראלים. לכן, הואיל ש"מדינת פלסטין" – קרי – הרשות הפלסטינית – אינה אלא תולדה מהסכמי אוסלו, כאשר היא הצטרפה לבית הדין, לא היה בסמכותה כל זכות להעניק לבית הדין סמכות שיפוט שלא הייתה לה מעולם.
בימים האחרונים השיב התובע של בית הדין להשגות רבות שהוגשו בהקשר הזה. בתשובתו, קבע שהסכמי אוסלו אינם רלוונטיים להליך שמתנהל בהאג, והלכה למעשה הם בטלים ומבוטלים. מה שקובע, לגישת התובע, היא הסמכות הטבעית שבה מחזיק כל עם הטוען לזכות להגדרה עצמית, גם אם מדובר בעם חדש שמעולם לא היה לו מדינה.
הכישלון המדיני
למרות שהבקשות של אש"ף/הרש"פ לשדרוג מעמד באו"ם ולהצטרף לבית הדין היו הפרות מהותיות ויסודיות של הסכמי אוסלו, החליטה מדינת ישראל כאמור להעלים עין ולהמשיך בכל זאת בקיום חד צדדי של ההסכמים.
בכלל זה, המשיכה מדינת ישראל להעביר לרש"פ את המיסים שישראל גובה עבורה, בהתאם לנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו. על פי נתונים של משרד האוצר שהתקבלו במענה לבקשה לפי חוק חופש מידע, בתקופה שבין ראשית 2010 ועד אוגוסט 2023, גבתה מדינת ישראל עבור הרש"פ למעלה מ- 107 מיליארד ₪. על פי דוחות תקציביים של הרש"פ, סך כספי המיסים שהיא מקבלת מישראל מהוות 65% מכלל הכנסותיה.
כלומר, מתוך כל 100 ₪ שהרש"פ מוציאה כדי לרדוף את ישראל בבתי הדין בהאג, תורמת מדינת ישראל, הלכה למעשה, סך של 65 ₪. כך, באופן מודע, ומתוך החלטה פוזיטיבית, המדינה מממנת בעצמה את הרדיפה שלה עצמה על ידי אש"ף/הרש"פ.
ההחלטה להעלים עין מהפרות אש"ף והרש"פ את הסכמי אוסלו הייתה החלטה מודעת של הדרג המדיני, בהובלת מערכת הביטחון. במשך שנים, טענה מערכת הביטחון שעם כל חסרונותיה, קיומה של הרש"פ עדיפה על פני שיבה למצב שהיה קודם הקמתה, ובו מדינת ישראל נאלצה לדואג לצרכיהם של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. כך, במהלך השנים, מערכת הביטחון העלתה טענות שונות כמו שקריסת הרש"פ – שנשלטה מאז הקמתה על ידי פת"ח בראשות יאסר ערפאת ומחמוד עבאס – תביא לעליית חמאס. עוד הוסיפו גורמי הביטחון שהתיאום הביטחוני מול הרש"פ מסייע למערכת הביטחון בהתמודדותה מול איום הטרור.
טענות אלה, התבררו כבעייתיות מאוד. מצד אחד, במקום להילחם נגד גורמי טרור הפלסטינים, ובראשם חמאס, מטעמים שלה, הרש"פ בראשות עבאס, דרשה לאפשר לחמאס וגם לחזית העממית, ליטול חלק ולהשתתף בבחירות ברש"פ. מהלך זה הסתיים בניצחון מוחץ של חמאס, והוליד בהמשך את הפילוג בין השליטה של פת"ח-הרש"פ על שטחי הרש"פ באיו"ש, ולשלטון חמאס בעזה. הטענה עוד התעלמה מהלך הרוח ברחוב הפלסטיני שמתבטא בתיעוב כלפי פת"ח-הרש"פ, כגורם שלטוני, והעדפה ברורה לחמאס. הטענה עוד התעלמה מהעובדה, שהלכה למעשה, אין הבדלים אידיאולוגיים מהותיים בין פת"ח לבין חמאס. שניהם נחושים להביא להשמדת מדינת ישראל, והפער ביניהם מצומצם לדרך להשגת היעד. בעוד שחמאס דוגל, באופן עקרוני בביצוע פעולות טרור וברצח ישראלים, פת"ח מוכנה לשלב, לצד פעולות הטרור, גם מהלכים מדיניים בפורומים בינלאומיים, כמו שידרוג מעמד הייצוג הפלסטיני באו"ם, והצטרפות למוסדות בינלואמיים כמו בית הדין הפלילי בהאג ואחרים. עוד התעלמה מערכת הביטחון מ"הכשרת הלבבות" של הרחוב הפלסטיני, דווקא על ידי הרש"פ ללחימה בישראל. מתחת לאפם של גורמי הביטחון, הרש"פ הכניסה יותר ויותר תכני הסתה ושינאה כלפי יהודים וישראל לתוך מערכת החינוך שלה. כיום, על פי פרסומי הרש"פ, למעלה משישים וחמישה אחוז של האוכלוסייה הפלסטינית שמתגוררת באיו"ש וברצועת עזה הם מתחת לגיל 30. כלומר, כיום מרבית האוכלוסייה הפלסטינית התחנכו על שטיפת המוח והשינאה היוקדת של אש"ף-פת"ח-הרש"פ נגד ישראל.
מהצד השני, גם טענות מערכת הביטחון ביחס לתיאום הביטחוני אינן מחזיקות מים. הלכה למעשה, התיאום הביטחוני מול הרש"פ התמקדה בניטרול מחבלים מחמאס. למערכת הביטחון היה אינטרס בכך, ולרש"פ גם היה אינטרס להיפטר מהאופוזיציה הפוליטית שלה, מבלי להתלכלך. ההתמקדות בחמאס אף סייע לפת"ח-רש"פ להתבסס יותר, וכך נוצרו קיני טרור באיו"ש, שהפכו במהרה לתשתיות טרור מסועפות, שבהם הרש"פ לא טיפלה.
ההתנגדות של מערכת הביטחון לאימוץ צעדי עשינה כלפי הרש"פ הייתה כה עזה, עד כדי כך שהיא אפילו התנגדה לקידום "חוק הקיזוז." מדובר בחוק שנחקק בשנת 2018 שמעניש את רש"פ בגין מדיניותה לשלם תגמולי ענק למחבלים. למרות שמדובר במדיניות שבאופן ברור מזין ומתמרץ טרור, מערכת הביטחון הייתה מוכנה לשכב על הגדר עבור הרש"פ, ובתנאי שלא יינקטו נגדה סנקציות. וכך, בדיונים בכנסת, מערכת הביטחון התנגדה נחרצות לקידום החוק, שהתקבל למרות ההתנגדות. גם בהקשר הזה טענות מערכת הביטחון בדבר קריסת הרש"פ התבדו.
נראה שהכישלון המדיני בלגבות מחיר מאש"ף/הרש"פ בגין הפרותיה את הסכמי אוסלו, והעיוורון המודע שהוליך את המדיניות הישראלית שולל, הולך להתפוצץ לנו בפרצוף. לו לא התעלמה ישראל מהפרות אש"ף/רש"פ את הסכמי אוסלו, ולו הייתה דורשת קיום ההסכמים או מציבה מחיר מדיני וכלכלי בגין ההפרות, ייתכן והיינו יכולים למנוע את המצב אליו נקלענו בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
ברם, למרבה הצער, לא רק שמדינת ישראל העלימה עין מהפרות אש"ף/הרש"פ, כאמור לעיל, המדינה אף מימנה את ההפרות, באופן מודע ובאופן פעיל.
הכישלון המשפטי
מעבר לנדרש, הוסיף התובע בנייר העמדה שהגיש לאחרונה לבית הדין, שגם הטענות של מדינת ישראל ביחס לעיקרון המשלימות, אינן רלוונטיות. על פי עיקרון המשלימות, בית הדין אינו רשאי להפעיל את סמכות השיפוט שלו אלא אם הוכח שהמדינה נשואת החקירה אינה רוצה או אינה מסוגלת לחקור ולהעמיד לדין את האנשים שחשודים בביצוע עבירות.
במשך שנים, הממסד המשפטי בישראל – ובין היתר, היועצים המשפטיים לממשלה, היועצים המשפטיים של משרד החוץ, והפרקליטות הצבאית – טענה שקיומם של מוסדות חקירה עצמאיים כמו משטרת ישראל, מצ"ח, מגנוני תחקור למיניהם, ואפילו פניות יזומות של צה"ל אל מחבלים על מנת לברר חשדות, וקיומה של מערכת תביעתית עצמאית, וכמובן קיומו של בית משפט עליון, שלו נתונה הסמכויות לבקר ולהגביל את הרשות המבצעת, כמו גם את הרשות המחוקקת, יגנו על המדינה, וחייליה מפני הליכים בבית הדין.
על אף המערכת המשפטית הישראלית המסודרת והמוכרת בעולם, טוען התובע בבית הדין, בנייר העמדה שלו שהופנה לבית הדין, שכל טענה לקיום מערכת משפטית מסודרת אינה מחזיקה מים. לגישת התובע, קיומן של מערכות חקירה רבות ככל שיהיו, וקיומה של גוף תביעתי עצמאית, וקיומה של מערכת שפיטה עצמאית אינה רלוונטית בכלל, כל עוד לא הוגש כתב אישום ממש, נגד אותם האנשים שנגדם פועל התובע בהאג. את עמדתו הוא מבסס על החלטות של בית הדין שהתקבלו ביחס למערכות אכיפת הדין בקניה ובברונדי. כלומר, לשיטת התובע, כך עולה מעמדתו, אין כל הבדל בין מערכת אכיפת החוק העצמאית בישראל, לבין מערכות אכיפת החוק פחות עצמאית במדינות אחרות.
הצעה לשנות את המדיניות כלפי הרשות הפלסטינית
בהציגו כך את עמדתו, נראה שהתובע מסלף את המציאות. לא קיימת ומעולם לא הייתה קיימת "מדינת פלסטין". טענת התובע כאילו הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים חובקת בחובה גם סמכות שיפוט פלילית, מקום שלא הייתה מעולם מדינה ושמה פלסטין, היא מופרכת. הלכה למעשה, משמעותה האמיתית של טענה זו של התובע היא, שכל קבוצה שטוענת לזכות להגדרה עצמית – כמו הקטלונים בספרד – נושאים בסמכות אינהרנטית להעמדה לדין, זאת שעה שסמכות כזאת אינה ניתנת לקבוצות שונות אלא מסורה רק למדינות.
כך גם, עמדת התובע ביחס לעיקרון המשלימות היא מרחיקת לכת והלכה למעשה, פרשנותו מרוקנת מכל תוכן את ההוראות הרלוונטיות בחוקת בית הדין. עם זאת, עמדותיו של התובע מוכיחות את אשר כבר ידוע זמן רב: בית הדין מוטה באופן כה קיצוני נגד מדינה ישראל, שהוא מוכן להמציא ולהכיר במדינה שאינה קיימת, לקחת לעצמו סמכויות שאין לו ולקבוע את גבולותיה של המדינה הלא קיימת, ולקבוע שהסם שנחתם בין מדינת ישראל לבין אש"ף, עם עדים בינלאומיים, אינה רלוונטית.
בנסיבות אלה, ברור שהמאבק בהאג אינה משפטי אלא מדיני. לכן הפתרון המוצע הוא קודם כל פתרון מדיני. על מנת לגבש את הפתרון, נדרש לבדוק מה שורשי המאבק, ולקטוע אותם ביסודותיהם. אז כאמור לעיל, החטא הקדמון בהקשר זה הוא בקשת אש"ף/רש"פ מהאו"ם להכיר ב"מדינת פלסטין" והצטרפות "מדינת פלסטין" לבית הדין בהאג. שתי הפעולות האלה היוו הפרה מהותית ויסודית של הסכמי אוסלו. לכן מוצא שמדינת ישראל תפסיק להעלים עין מהפרות אש"ף/ הרש"פ את הסכמי אוסלו ותתחיל בגביית מחיר בגין ההפרות. צעדים אלו נועדו הן לענישת אש"ף-הרש"פ והבכירים הפלסטינים בגין הפרותיהם של הסכמי אוסלו והן לשקם, ולו במקצת, את ההרתעה הישראלית שנפגעה באופן ממשי ומהותי.
לפיכך מוצע לפעול כדלהלן. הואיל ורש"פ מפרה את הסכמי אוסלו, והואיל והתובע הכריז, הלכה למעשה, על בטלות ההסכמים, מוצע שמדינת ישראל תודיע, ובאופן מיידי, שבמידה ותתקבל החלטה על ידי בית הדין להוציא צווי מעצר, יהיו לכך השלכות מיידיות. השלכות אלה צריכות לכלול, לכל הפחות, את הצעדים הבאים: ראשית, השהייה מוחלטת של העברות כספי המיסים מישראל לרש"פ. מדינת ישראל לא תממן את הרדיפה שלה עצמה. שנית, השהייה של כל הפריווילגיות שניתנו לאש"ף/הרש"פ ולמנהיגים הפלסטינים מכוח הסכמי אוסלו. זאת במיוחד כולל הפסקת מתן אישורים לטיסות מסוק לחו"ל של מחמוד עבאס, כראש מדינה עם מפריווילגיות של אח"מ, כדי ללכלך על מדינת ישראל בניו יורק, בתורכיה ובאירופה. שאר המנהיגים הפלסטינים, כמו המחבל ג'יבריל רג'וב, לא יוכלו עוד ליהנות ממעמד האח"מ ולהסתובב בעולם, ובמיוחד בפיפ"א, כדי להעליל עלילות דם על מדינת ישראל וחיילי צה"ל. ראשי ממשלה הפלסטינית, לא יורשו להסתובב בליווי מאבטחים נושאי נשק. שלישית ואחרונה, קידום פעולה ממוקדת לפירוק הרש"פ, זאת היות שהרש"פ הוקמה מכוח הסכמי אוסלו והיות שהפלסטינים הפרו, הפרה יסודית את הסכמי אוסלו, והיות שהתובע בהאג, בעידוד הפלסטינים, הכריז על כך שהסכמי אוסלו הם, הלכה למעשה, בטלים ומבוטלים. לכן, מבחינה הגיונית, אין כל מקור סמכות להמשך קיומו של הרש"פ.
