ארה"ב חייבת להכיר במגבלות הדיפלומטיה עם איראן ולהתמקד באסטרטגיית הכלה ארוכת טווח | ממשל טראמפ נכנס למשא ומתן מתקדם עם הרפובליקה האסלאמית של איראן, המאותת על הסכם פוטנציאלי שיראה את טהראן מגבילה את העשרת האורניום שלה מתחת לרמות נשק, מתירה פיקוח מוגבר של סבא"א, ומקבלת הפחתות מדורגות של מלאי האורניום המועשר שלה. בתמורה, וושינגטון מוכנה לכאורה להסיר מערכת מכוילת של סנקציות כלכליות. תנאים אלה, כמעט נקודה אחר נקודה, משקפים את תוכנית הפעולה המשותפת (JCPOA) שהנשיא טראמפ בילה את רוב העשור האחרון בגינויה כניעה אסטרטגית.
רגע זה דורש בהירות אנליטית. מה שמתרחש אינו אסטרטגיה חדשה אלא חזרה לדפוס ישן: ארה"ב מתנודדת בין דיפלומטיה כוחנית לבין הסתגלות טקטית עם משטר שהאוריינטציה הבסיסית שלו נשארת מבנית בלתי תואמת לפתרון ארוך טווח. הרפובליקה האסלאמית אינה רק מדינה רציונלית עם אינטרסים הניתנים למשא ומתן; זהו משטר מהפכני, מחויב להתפשטות אידיאולוגית, לוחמה באמצעות שלוחים, והמרדף המנוהל אחר יכולת גרעינית חבויה. היא שרדה ארבעה עשורים של סנקציות, מתקפות ופסגות לא למרות חוסר הגמישות שלה, אלא בזכותו.
המציאות האסטרטגית, זו שהוסתרה שוב ושוב על ידי ממשלים אמריקאים עוקבים, כולל הנוכחי, היא שאין הסכם גרעיני קבוע אפשרי עם איראן בתנאים הנוכחיים. ניתן להגיע להסכמים, כן. הם יכולים להיות מועילים במונחים טקטיים, אפילו מייצבים בטווח הקצר. אבל הם לא יכולים להישמר. הם יופרו, יפורשו מחדש, או יקרסו ברגע שהמאזן הפנימי או האזורי ישתנה. ההיגיון אינו דיפלומטי, אלא מבני.
ארה"ב חייבת להפסיק לחפש לסגור דיל. לא יהיה הסכם סופי, לא נורמליזציה, לא שילוב מחדש של איראן ל"סדר מבוסס כללים". ישנו רק ניהול ארוך טווח של איום כרוני והכוונה מחדש של מדיניות ארה"ב-איראן: מפתרון להכלה, מאשליה אסטרטגית לעמידות אסטרטגית.
מאז 1979, הרפובליקה האסלאמית של איראן פעלה לא כשחקן סטטוס קוו אלא כמדינה מהפכנית. הלגיטימציה הפנימית שלה, הנובעת משילוב של סמכות דתית, מיתוס מהפכני, והתנגדות אנטי-מערבית, תלויה בביצוע המתמיד של עוינות אידיאולוגית. במובן זה, הרפובליקה האסלאמית אינה יכולה להרשות לעצמה נורמליזציה, כי נורמליזציה תשחק את המקורות עצמם של לכידותה הפנימית והשפעתה האזורית. זו אינה היפרבולה רטורית; זהו ההיגיון המבני של המשטר.
מנגנון מדיניות החוץ של איראן – ממשרד המנהיג העליון ועד לכוח קודס של משמרות המהפכה – פועל לא במסגרת וסטפלית של הכרה הדדית ושיווי משקל, אלא באמצעות אסטרטגיה של שיבוש א-סימטרי. זה כולל טיפוח של שלוחים חמושים שאינם מדינה (למשל, חיזבאללה, החות'ים, PMF בעיראק), מכשור של פוליטיקת זהות שיעית, וניצול של יכולת גרעינית חבויה הן כהרתעה והן כקלף מיקוח. אלה אינן עמדות משא ומתן להחלפה; אלה מנגנונים מוטמעים של הישרדות אסטרטגית.
לכן, הרעיון – שהוחייה באופן מדהים בממשל טראמפ השני – שאיראן יכולה להיות מושפעת לקבל מגבלות קבועות על יכולתה הגרעינית, או לוותר על רשת השלוחים האזורית שלה בתמורה להקלה בסנקציות ושילוב מחדש בינלאומי, משקף קריאה שגויה יסודית של התנהגות המדינה האיראנית. הסוגיה אינה רק עניין של העדפות המשטר אלא של זהות המשטר. מה שהמערב רואה כיציבות, טהראן לעתים קרובות רואה כפגיעות. מה שוושינגטון מבינה כציות, טהראן חווה כחשיפה אסטרטגית.
מנקודת מבט זו, הרקורד של איראן בציות חלקי, הפרות מכוילות, וטקטיקות עיכוב במשא ומתן דיפלומטי אינו סטייה מהנורמות; זו הנורמה. הסכמים מטופלים לא כאמנות מחייבות אלא ככלים זמניים לניהול לחץ. ה-JCPOA היה מופתי בהקשר זה: הוא איפשר לאיראן להקל על הלחץ הכלכלי, להעמיק את טביעת הרגל האזורית שלה (במיוחד בסוריה ותימן), ולהמשיך במחקר ופיתוח של צנטריפוגות מתקדמות תחת מסווה של עמימות משפטית. ניסיון ממשל טראמפ הנוכחי לשכתב מחדש מסגרת דומה, עם מיתוג שונה, יפגוש באותו גורל אלא אם הוא ימוקם בתוך ארכיטקטורת הכלה יותר עמידה.
סבלנות אסטרטגית אינה מעלה בהקשר זה; זוהי פגיעות. כל עוד וושינגטון ממשיכה בגישתה לאיראן כשחקן רציונלי המחפש נורמליזציה, היא תישאר לכודה בהיגיון מעגלי של הסכמים קצרי טווח, קווים אדומים מופרים, והסלמות תקופתיות. העמדה היחידה הישימה היא זו שמתייחסת לאופי המהפכני של איראן כמתמשך, והתנהגות המשא ומתן שלה כאופורטוניסטית מטבעה ולא שיתופית.
במהלך השנה האחרונה, טרנספורמציות אזוריות רק חיזקו את המקרה נגד כל אנטנטה דיפלומטית מחודשת עם הרפובליקה האסלאמית. הארוזיה של העמדה הקדמית של איראן בסוריה, שהגיעה לשיאה בקריסת משטר אסד והופעת הנהגה חדשה המחפשת נורמליזציה עם המערב, צמצמה משמעותית את העומק האסטרטגי של טהראן בלבנט. הנסיגה הצבאית החלקית של חיזבאללה מדרום לבנון משקפת הן לחץ הרתעתי ישראלי והן כוח פוחת על השלוח המרכזי של איראן. בינתיים, החות'ים נשארים פעילים אך מבודדים יותר, אינם מסוגלים לתרגם יכולות א-סימטריות למינוף אזורי. באופן המעיד ביותר, מדינות המפרץ הערביות החלו בכיול אסטרטגי מחדש, מעבר מעימות לאנטנטה זהירה עם איראן – מונעות לא מאמון בכוונות איראן, אלא מעייפות ממחזורי הסלמה וגידור נגד תנודתיות אמריקאית. בנוף זה, הסכם חדש בסגנון JCPOA מסתכן בקריאה שגויה של מסלול האזור: הוא לא ייצב את המזרח התיכון אלא יעצים מחדש את איראן ברגע המדויק שבו הפרויקט האזורי שלה נחלש. גרוע מכך, הוא יאותת הן לבעלות ברית והן ליריבים שוושינגטון נשארת לכודה בדפוס של אמנזיה אסטרטגית, מטפלת בסימפטומים כפתירים תוך התעלמות מהפתולוגיה המבנית של משטר ששורד באמצעות משבר מתמיד.
השנה האחרונה הציעה את ההדגמה החד-משמעית ביותר בעשורים של היקף ומיידיות האיום האיראני. הטבח של ה-7 באוקטובר על ידי חמאס, שתואם עם טהראן ואופשר חומרית על ידה, לא היה התפרצות מבודדת של אלימות אלא חלק ממסע רחב יותר של התקפה אזורית על ארה"ב וישראל. בחודשים שלאחר מכן, ישראל הייתה נתונה להתקפה רב-חזיתית: חיזבאללה שיגר מאות רקטות וטילים נגד טנקים מעבר לגבול הצפוני; החות'ים כיוונו לאילת ולנתיבי שיט בים האדום עם רחפנים וטילי שיוט שסופקו על ידי איראן; ובהסלמה חסרת תקדים, איראן עצמה השיקה התקפות טילים ורחפנים ישירות על שטח ישראלי מאדמתה. למרות שהגנות האוויר של ישראל ובריתות המודיעין האזוריות נטרלו בהצלחה חלק גדול מההתקפה, האות היה ברור: הרפובליקה האסלאמית חצתה את הסף מלוחמה באמצעות שלוחים לעימות גלוי. שהסלמה זו התרחשה בדיוק כאשר וושינגטון מתקשרת מחדש עם טהראן דיפלומטית רק מחדדת את הסתירה בלב מדיניות ארה"ב הנוכחית.
העמדה של ממשל טראמפ כלפי איראן עברה טרנספורמציה בולטת, מעבר מדוקטרינה של "לחץ מקסימלי" לגישה יותר עמומה, ואולי לא עקבית, המשלבת הסתגלות טקטית עם הרתעה רטורית. במהלך הקדנציה הראשונה שלו, הנשיא טראמפ פרש באופן מפורסם מה-JCPOA, הטיל מחדש סנקציות גורפות, ואישר את החיסול הממוקד של קאסם סולימאני, ממסגר את איראן לא כשותפה למשא ומתן אלא כאיום מערכתי לסדר האזורי. אך בקדנציה השנייה שלו, הבית הלבן של טראמפ נטה לצורה של עמימות מנוהלת המאפשרת מעורבות דיפלומטית תחת מסווה של ריאליזם טקטי, אפילו כאשר מבנה המשטר הבסיסי נשאר ללא שינוי.
עם זאת, המשא ומתן הנוכחי, הכולל, ניתן לשער על סמך הצהרות רשמיות איראניות אחרונות, הקלת סנקציות מדורגת, מגבלות על העשרת אורניום, ופיקוח מורחב, משחזר, במהות, את ההיגיון הבסיסי של ה-JCPOA: דחייה זמנית של הסלמה גרעינית בתמורה לנורמליזציה כלכלית. זו אינה חדשנות אסטרטגית אלא חזרה לדיפלומטיה עסקתית, מונעת פחות מחזון אזורי קוהרנטי ויותר מרצון להימנע ממעורבות צבאית לפני בחירות האמצע של 2026 ולנטרל את איראן כנטל פוליטי פנימי נוכח הרגשות האנטי-ישראליים והבדלניים העולים בקואליציית MAGA. בניגוד להסכם של 2015, עם זאת, המסגרת החדשה הזו חסרה אפילו את הבדיה של קונצנזוס רב-צדדי; היא מיושמת באופן חד-צדדי, עם מעט קלט אירופי ובבידוד מבעלות ברית אזוריות.
כדי להבין לחלוטין את הפיווט של ממשל טראמפ לכיוון מסגרת בסגנון JCPOA, יש צורך לשקול את האילוצים הפוליטיים הפנימיים המעצבים מחדש את מדיניות החוץ האמריקאית. ראשית, יש את העדיפות המתחרה של התמודדות עם סין והתאמת עמדת הסחר של ארה"ב באופן גלובלי. שנית, הקואליציה הרפובליקנית העכשווית, במיוחד האגף הפופוליסטי-לאומני שלה, הפכה עוינת יותר למה שהיא רואה כהתחייבויות ביטחוניות "ניאו-שמרניות" מרחיבות של ארה"ב בחו"ל, במיוחד במזרח התיכון. בעוד שהתמיכה בישראל נשארת חזקה בקרב שמרנים מסורתיים ואוונגליסטים, יש זרם עולה של רגשות אנטי-התערבותיים, ולעתים אנטי-ישראליים באופן מפורש, בתוך מקטעים של בסיס ה-MAGA והפופולריזציה על ידי פרשנים ומשפיענים בולטים שונים. התפתחות זו מסבכת את החישוב האסטרטגי של הממשל: שימור הרתעה נגד איראן כעת דורש ניווט בסביבה פנימית עוינת יותר למעורבויות נתפסות ו"מלחמות למען ישראל". לכן, אימוץ "הסכם" אינו משום שהוא משרת מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח אלא משום שהוא מסיט ביקורת, נמנע מהסלמה, ומנטרל את איראן כנטל אלקטורלי. במובן זה, המעבר של טראמפ הוא פחות כישלון מדיניות ויותר סימפטום של סחף מבני עמוק באסטרטגיה הגדולה האמריקאית, שבה תשישות פוליטית פנימית מכתיבה הסתגלות גיאופוליטית.
מדאיג יותר הוא הצגה מחודשת של מה שניתן לכנות "הרתעה מבוססת אופטיקה", אסטרטגיה המסתמכת על הצגת חוזק ללא האמינות המוסדית לגיבוי. הנשיא טראמפ הציף בפומבי איומים של תגובה צבאית במקרה שאיראן תפר את תנאי ההסכם המתהווה, בזמן שמאפשר ליועציו לדבר על זכותה של איראן להעשרה ברמה נמוכה. סתירות כאלה אינן רק גידורים טקטיים; הן מאותתות לטהראן שהקווים האדומים של וושינגטון ניתנים למשא ומתן, ההרתעה שלה תגובתית, ואופק האסטרטגי שלה מוגבל על ידי מסגרות זמן אלקטורליות.
התפתחות זו משקפת לא הבשלה של מדיניות איראן של ארה"ב אלא חזרה לפתולוגיות עצמן שממשל טראמפ גינה פעם: טווח קצר, העדפה להישגים סמליים על פני מבניים, וכישלון ליישר אמצעים עם מטרות מוצהרות. בהקשר זה, המרדף אחרי JCPOA-לייט לא רק מפרש שגוי את טבע המשטר האיראני אלא מזמין חזרה על המחזור עצמו שהפרישה המקורית ביקשה לשבור.
אם העשור האחרון הוכיח משהו, זה שאין "פתרון" לרפובליקה האסלאמית של איראן, רק השאלה כיצד הכי טוב להכיל, להגביל, ולשחק את יכולתה להקרין כוח. כל מאמץ לפתור את התיק הגרעיני האיראני באמצעות הסדר דיפלומטי קבוע נכשל לא רק בגלל הכפילות של איראן, אלא כי מסגרת כזו מפרשת שגוי את טבע האיום. איראן אינה מדינה הזקוקה לשילוב מחדש; זהו משטר המשגשג בעמימות ממושכת, נתמך על ידי משבר וגיוס אידיאולוגי. ארצות הברית חייבת לכן לנטוש את הפיתוי התקופתי של עסקאות גדולות ולעבור לדוקטרינה של עמידות אסטרטגית.
דוקטרינה כזו מתחילה בהכרה שמדיניות איראן חייבת להיות מנותקת מאשליות של טרנספורמציה. הסכמים, אם ננקטים, חייבים להיות כלים טקטיים של ניהול לחץ, לא כלי רכב לייצוב אזורי או מיתון משטר. ציות חייב להיות מוודא באמצעות פיקוח כוחני, לא אמון הדדי. סעיפי שקיעה, סנקציות הפיכות, והיתרי העשרה צריכים להידחות כמבנים לא יציבים מטבעם המתמרצים את איראן לחכות שהאילוצים יחלפו במקום לפרק אותם.
שנית, וושינגטון חייבת למסד ארכיטקטורת לחץ קבועה: כלכלית, צבאית, סייבר, ומידע. סנקציות לא צריכות עוד להיות מטופלות כמינוף להחלפה, אלא ככלים של שחיקה, המיועדים לא רק לעכב יכולת גרעינית אלא להגביל את המכונה הרחבה יותר של השפעה איראנית, מרשתות המימון של משמרות המהפכה ועד לנכסי עוצמה רכה המוטמעים בארגונים לא ממשלתיים, מוסדות דת, וערוצי מדיה. מבצעי מודיעין צריכים לתת עדיפות לשיבוש תשתית הפיקוד והשליטה של איראן ברחבי האזור והעולם.
שלישית, ארה"ב חייבת לאשר מחדש את מחויבותה להרתעה אזורית של בעלות ברית, במיוחד עם ישראל, איחוד האמירויות, וערב הסעודית, באמצעות מערכות הגנה נגד טילים משולבות, מסגרות מודיעין משותפות, וקווים אדומים מוסכמים בנוגע להסלמה איראנית. הכלה חייבת להיות אזורית, לא רטורית.
לבסוף, וושינגטון חייבת לאמץ אסטרטגיית מידע ארוכת טווח המכוונת לערער את הלגיטימציה הפנימית של המשטר. הרפובליקה האסלאמית אינה בלתי פגיעה; היא שבירה אידיאולוגית, מעורערת מבפנים, ושבירה כלכלית. מדיניות ארה"ב חייבת לתמוך בכוחות המחאה.
עמידות אסטרטגית אינה דוקטרינה פסיבית; זהו סירוב מכוון להתפתות למחזורים של תקווה והתפכחות. אסטרטגיית פוסט-הסכם עם איראן חייבת להתחיל בריאליזם זה: אין סוף למשחק. יש רק הארכיטקטורה הסבלנית של שלילה, שיבוש, והרתעה, עד שהמשטר, על ידי הסתירות שלו עצמו, יקרוס תחת משקל שאיפותיו.
