מתי הפך חופש הביטוי באירופה לאנטישמיות מבוהקת? קל לזהות אנטישמיות כאשר קהל רב המחולק לגדודים, שהתארגנו ביד אמן, רודף אחרי אוהדים ישראלים וצועק "יהודי" ו"אללה הוא אכבר", דורס אותם במכוניות, מכה אפילו ילדים, מכריח קורבנות לקפוץ לתעלות או כורע ברך וחוזר על "תחי פלסטין".
כן, זה צריך להיות קל, כי הרשויות ההולנדיות התביישו והתנצלו. מצד שני, חלק מהעיתונים האירופיים, ביניהם העיתונות האיטלקית, בדיוק כמו אל-ג'זירה, מקשרים בין שנאה אנטי-יהודית לבין "פשעי הכוחות הישראליים" (גד לרנר ב"איל פאטו"), וב"קריאות מבישות" של האוהדים המגיעים בעקבות "טבח האזרחים הלא חמושים" (מניפסט). בעיתון האיטלקי ל'אוניטה, בנוסף לנקודת מבט זו, יש גם אחת מאותם תחקירים שבהן מוצהר כי ילדים מעונים בבתי כלא ישראליים, ולכן שונאים את ישראל.
הסוגיה (למי שלומד את הנושא כעת, בהתחשב בצונאמי הדוחה והבלתי צפוי של האנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר) היא שאלת הלגיטימיות של ביקורת, או ליתר דיוק מאבק בישראל, על ההבדל בין ביקורת לאנטישמיות. ישנם ספרים רבים בנושא זה מאז שמרטין לותר קינג אמר לאחד מבני שיחו: "אתה אומר ציונות, אחי, אבל במציאות אתה מתכוון ליהודים, וזו אנטישמיות". אבל חפיפת המונחים פוענחה בראש ובראשונה על ידי גילויו של ההיסטוריון הדגול ברנרד לואיס, בשנת 2005, עם הרעיון של "אנטישמיות פוליטית חדשה" ההופכת את הסטריאוטיפים הישנים של תאוות דם, אנוכיות, צרות אופקים, השתוקקות דומיננטית לקולוניאליזם, אימפריאליזם, נאציזם-פשיזם, סמכותנות, גזענות, פשעי מלחמה, רצח עם.
כאשר השנאה הדתית הרומית והנוצרית בימי הביניים מסתיימת, באה השנאה הנאצית הגזענית ואז הקומוניסטית, עד שאנחנו מגיעים לשנאה של היום. בדיוק כפי שפעם היהודים נרדפו בטענה שהם ערבבו מצות עם דם של ילדים נוצרים, מה שהניע עשרות פוגרומים עם אלפי קורבנות; השואה שהוסברה בספר מיין קאמפף כטיהור הכרחי של העולם; כך גם היום, כשלא ידוע דבר על איך מתנהלת המלחמה בעזה ומדוע, האשמות במעשי טבח ורצח עם מבוססות על נתונים לא מאומתים ומנופחים ממקורות עוינים לישראל.
האנטישמיות המתחזה לביקורת פוליטית במערב יצרה רשת צפופה של השמצות המוטמעות כעת בנרטיב הטלוויזיוני המשותף, בצמיחתה של תעמולה אסלאמיסטית, בבורות העטופה במשל ה-woke של מדכאים ומדוכאים. בתוך כך, ניתן למצוא גם את הכיבוש הקולוניאלי של מדינה פלסטינית שמעולם לא הייתה קיימת – המהווה את המיתוס הנפוץ והשקרי ביותר.
במהלך מאסר של 9 שנים בבתי הכלא הסובייטיים כמתנגד משטר, הסביר נתן שרנסקי טוב יותר מכל אחד אחר כי ישנם שלושה עקרונות המזוהים אנטישמיות: דמוניזציה, מוסר כפול ודה-לגיטימציה. דמוניזציה מתייחסת, למשל, לרגעים שבהם משווים את ישראל לנאצים או מאשימים אותה ברצח עם; כאשר היהודים הם מובילים של פרויקט רצח עם מלא שנוסה בין היתר ב-7 באוקטובר. מוסר כפול, למשל, כאשר האו"ם מגנה בקדחתנות את ישראל על הפרת זכויות אדם, ומתעלם מסין, רוסיה, סוריה, איראן; או כאשר ישראל אינה יכולה להיבחר לעמוד בראש ועדות רבות של האו"ם, או כאשר היא מדירה את עצמה מתערוכות, ספורט ואירועים מדעיים. ה-D האחרון מייצג דה-לגיטימציה: הילידים בארצו, נשללת מהעם היהודי זכות הקיום ולהגן על עצמו באמצעות היסטוריה מומצאת.
הצטברות הסטריאוטיפים, ההפצה הנרחבת שלהם, הפיכת הפלסטינים לנפגעי זכויות אדם, כל אלה יוצרים גלי סנטימנטים מלאי לעג של שנאה, אנטישמיות ואלימות באמסטרדם ובאירופה כולה. נראה כי אסלאמיזם קיצוני ורדיקליזם מחזירים את אירופה לשנות השלושים של המאה הקודמת.
