בראיון ב-2001, אוסמה בן לאדן, הטרוריסט המתועב, אמר: "כשאנשים רואים סוס חזק וסוס חלש, מטבעם הם יאהבו את הסוס החזק", ובכך ביטא אקסיומה מזרח תיכונית שלא עורערה במשך אלפי שנים. בן לאדן התכוון להיסטוריון והתיאורטיקן הפוליטי הערבי-מוסלמי בן המאה הארבע-עשרה, אבן ח'לדון, שהעריך כי ההיסטוריה היא מעגל אלימות שבו סוסים חזקים – בערבית, "אל-פארס אל-אסיל" – מחליפים סוסים חלשים.
ספרו של לי סמית', פרשן לענייני המזרח התיכון משנת 2010, The Strong Horse: Power, Politics, and the Clash of Arab Civilizations, טוען כי כוח אלים הוא מרכזי בפוליטיקה, בחברה ובתרבות של המזרח התיכון.
הוא כותב: "בן לאדניזם אינו לקוח מהשוליים הקיצוניים אלא מייצג את הנורמה הפוליטית והחברתית". הסכסוך הפלסטיני-ישראלי אינו אלא הסחת דעת ממאבקי הכוח הגדולים, האנדמיים והמתמשכים במזרח התיכון בעל הרוב הערבי המוסלמי.
לאחר טבח חמאס ב-7 באוקטובר הפכה ישראל, בהכרח, לסוס החזק של המזרח התיכון במאבקה המתמשך נגד המשטר האיראני ושלוחי הטרור שלו – "הסוסים החלשים" הנוכחיים של האפוקליפסה שהוא יצר בעצמו – חמאס, חיזבאללה, החות'ים ומיליציות שונות בעיראק ובסוריה.
העולם הערבי יודע זאת. הם היו עדים להרס בזק של מבנה הפיקוד של חמאס וחיזבאללה על ידי צה"ל, לחיסול הנהגותיהם ולפיצוץ חלק ניכר ממצבורי האמל"ח והתחמושת שלהם. לאחר מכן הם צפו כיצד חיל האוויר הישראלי השמיד את כל מערכות הנ"מ של איראן, ושלט במרחב האווירי האיראני במשך שלוש שעות, כשהוא מבצע 20 תקיפות נפרדות ברחבי הרפובליקה האיסלאמית העצומה.
המתקפה זעזעה את המשטר האיראני עד עמקי נשמתו. מכון התרבות האיראני טביאן, בחסות המנהיג העליון, עלי חמינאי, הודה כי הוא תמה כיצד הצליחה ישראל לתקוף את מרכז ניסויי הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים של משמרות המהפכה בעיר שאהרוד שבצפון-מזרח המדינה, מאות קילומטרים מאתרים אחרים שהותקפו באיראן.
ייקח שנים עד שהמשטר יתאושש, אם בכלל. הפעילות הקרקעית ההתקפית המתמשכת של ישראל בלבנון ובעזה האיצה את נטישת האויב מאזור הלחימה. מעמדה המחודש של ישראל כסוס חזק עורר פחד ויראת כבוד ברחבי העולם הערבי. בה בעת, המעצמות הערביות סובלות מדיסוננס קוגניטיבי.
חברות הליגה הערבית גינו בהרחבה את מתקפת הנגד של ישראל נגד המשטר האיראני, הסותרת את האיבה בת עשרות השנים של הסעודים לשכניהם במשטר האיראני, למרות ההסכמים הדיפלומטיים האחרונים והדיווחים על שיתוף פעולה ביטחוני.
הדיסוננס הקוגניטיבי הזה מדגיש עיקרון חשוב בהבנת התרבות הפוליטית של המזרח התיכון, שניתן לסכם כך: "שימו לב מה אני עושה, לא מה אני אומר". הראיות הן מכריעות: דיפלומטים מהסכמי אברהם מבחריין, מרוקו ואיחוד האמירויות נשארו בתל אביב, וכך גם שגרירים מירדן וממצרים.
כמו כן, שגרירי ישראל נותרו במדינות ערב הללו. מעבר לכך, ירדן, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין פתחו את המרחב האווירי שלהן ואף סייעו לישראל במהלך מתקפות הטילים והמל"טים הקטלניים של המשטר האיראני על ישראל באפריל ובאוקטובר 2024.
מעמדה של ישראל כסוס חזק הוא מפתח להשגת שלום ומתינות במזרח התיכון, אך במערב זה אינו מובן כהלכה. ממשל ביידן דחק ואף דרש מישראל להימנע מלתקוף את חמאס ברפיח, השולט על ציר פילדלפי, ולאחרונה גם בצפון הרצועה.
ישראל עשתה את ההפך, וביססה מחדש את מעמד הסוס החזק שלה מול יריב מדמם וכמעט מובס. התקיפות האחרונות של ישראל באיראן, תרחיש הבלהות של ארה"ב, שינו את המאזן האסטרטגי ושיפרו את הפרופיל של ישראל בקרב שכנותיה במזרח התיכון.
השיקוף המוטעה של ארה"ב את ישראל כגרסה קטנה של עצמה הגביל את המדינה היהודית והדמוקרטית מלהביס אויבים קיצוניים במזרח התיכון. לא ניתן להשיג ניצחון מול הטרור האסלאמי-רדיקלי באמצעות עקרונות ושיטות מערביות של פשרה, הפסקת אש, דיפלומטיה וויתור טריטוריאלי.
המזרח התיכון לא עובד ככה. חלים כללים שונים: פשרה מסמנת חולשה. הפסקת אש אינה אלא הפסקת מעשי האיבה כדי להתחמש מחדש ולספק מחדש. ויתור טריטוריאלי הוא גורלם של המנוצחים. מעמדה החזק של ישראל כסוס החזק הוא היפוך של טעויות העבר שהוכחו כקטלניות.
כאשר ישראל החילה כללים מערביים, כמו נסיגתה החד-צדדית מלבנון בשנת 2000, היא הזמינה ארבע שנים של פיגועי התאבדות, רצח ומהומה של אש"ף וחמאס, שגבו את חייהם של אלפי בני אדם. מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, כינה את ישראל "חלשה מקורי עכביש" בעקבות נסיגת ישראל מדרום לבנון במאי 2000.
ערפאת ועמיתיו בפת"ח ובאש"ף שאבו עידוד מהנסיגה הישראלית מלבנון במהלך הלילה, וראו כי עבור חיזבאללה והפלסטינים כאחד, "התנגדות", כלומר טרור, היא נשק יעיל נגד ישראל. הנסיגה הייתה הקדמה ל"אינתיפאדת אל-אקצא" הפלסטינית, שהביאה למותם של יותר מ-1,000 ישראלים ולפציעתם של אלפים נוספים.
הוויתור הטריטוריאלי החד-צדדי על עזה בשנת 2005 הוביל לחמש מלחמות חמאס, שהגיעו לשיאן ב"שיטפון אל-אקצא" של זוועות חמאס ב-7 באוקטובר. ה-7 באוקטובר הוכיח באופן חד-משמעי כי "דיפלומטיית רצון טוב" ופשרה טריטוריאלית מול הג'האד, כפי שדרשו ארה"ב ואירופה, הן אסון אסטרטגי ואיום קיומי על ישראל.
לאחר ששילמה מחיר אנושי כבד ביותר, ישראל גילמה את לקח הסוס החזק במזרח תיכון כאוטי, לא יציב ולא סלחני. המודעות העצמית המתפתחת בישראל כמיעוט אתני ילידי מבינה כיום, כפי שסמית מציין, "מי שמעניש אויבים ומתגמל חברים, אוסר על הרע ומצווה על הטוב, זכאי לשלוט. אין ברירה, עדיין לא, לסוס החזק".
פורסם לראשונה בג'רוזלם פוסט.
