הגיע הזמן להודות בכישלון הסכמי אוסלו, שתוכננו להשיג שלום בר-קיימא בין ישראל לפלסטינים. בבגידה במטרה אצילית זו, ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) השתמש ברשות הפלסטינית (רש"פ) כדי לטפח שנאה פלסטינית הולכת ומעמיקה כלפי ישראל ולקדם טרור. כתוצאה מכך, נתיב אוסלו היה הרסני הן לישראל והן לפלסטינים.
האם ההסכמים נכשלו סופית?
כדי להעריך את השאלה האם הגיע הזמן להכריז סופית על כישלון הסכמי אוסלו, להלן כמה מהשיקולים הרלוונטיים.
הסכמי אוסלו נכשלו: הסכמי אוסלו, שסיפקו שלטון עצמי לפלסטינים המתגוררים ביהודה, שומרון ועזה, התבססו על ההנחה שאש"ף הכיר בזכות קיומה של ישראל ונטש את האלימות והטרור כאמצעי להשגת השאיפות הפלסטיניות. בעוד שאש"ף התחייב להנחות אלה, בפועל, אש"ף והרש"פ הפרו באופן יסודי התחייבויות אלה.
אש"ף והרש"פ סירבו באופן עקבי להכיר בישראל כמדינה לגיטימית והנציחו נרטיב, הן בתוך החברה הפלסטינית והן בארגונים ופורומים בינלאומיים, של דה-לגיטימציה של ישראל. בעוד שהם מציגים את עצמם לקהילה הבינלאומית כישויות פוליטיות רציונליות, אש"ף והרש"פ שמרו על מדיניות ורטוריקה המערערות אמון ומלבות עוינות. מדיניות זו כוללת, בין היתר, את הרדיקליזציה המתמדת של תכנית הלימודים הפלסטינית, ובכך שטיפת מוח והרעלת דעתם של דורות של פלסטינים, ואימוץ ויישום תכנית "שלם-לרצח" בשווי מיליארדי דולרים המקדמת, מתמרצת ומתגמלת טרור. הסתה לאלימות וטרור נגד ישראל וישראלים, והאדרת מחבלים ופעולות טרור, הם חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה של אש"ף/רש"פ, המיושמת על בסיס יומיומי.
אש"ף אינו שונה מחמאס: בעוד שיש נטייה לסווג את אש"ף (הנשלט על ידי תנועת פתח) כארגון מתון בהשוואה לחמאס, העובדה היא ששני הארגונים שואפים להשמיד את ישראל, ונבדלים רק, מדי פעם, בטקטיקות המשמשות להשגת מטרה זו. בעוד שחמאס מקדם שימוש בלעדי באלימות כאמצעי להשגת ההרס המיידי של ישראל, אש"ף משתמש בדיפלומטיה לסירוגין, הנתמכת באלימות כאשר דרישותיו הבלתי סבירות אינן מתקבלות. עבור אש"ף, הסכמי אוסלו לא היו אלא סוס טרויאני, שאומץ בהתאם ל"תכנית השלבים" של הארגון משנת 1974 להשמדת ישראל.
אימוץ טבח 7 באוקטובר: טבח 7 באוקטובר מעולם לא גונה על ידי הנהגת אש"ף-רש"פ. להיפך, הוא אומץ כביטוי לגיטימי של "התנגדות פלסטינית".
הסכמי אוסלו ופעולות אש"ף הובילו ליותר אלימות: כתוצאה מהסכמי אוסלו, אש"ף/רש"פ קיבלו שלטון אוטונומי על שטחים נרחבים ביהודה, שומרון ועזה. במקום לבנות חברה מתפקדת, דמוקרטית ומשגשגת, אזורים אלה הפכו למקלט בטוח לטרור ואינקובטור לקבוצות טרור פלסטיניות. בעוד שתוכננו כבסיס לסיום הסכסוך הפלסטיני עם ישראל, כתוצאה מהונאת אש"ף, בשלושת העשורים האחרונים מאז אימוץ הסכמי אוסלו, נהרגו יותר ישראלים ופלסטינים מאשר אי פעם.
אש"ף והרש"פ אפשרו לחמאס להשתלט: בעוד שאש"ף והרש"פ התחייבו בהסכמי אוסלו להילחם בטרור, בפועל הם רואים בחמאס ובארגוני טרור פלסטיניים אחרים המוגדרים בינלאומית כפלגים פלסטיניים לגיטימיים. מסיבה זו, הם דרשו לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות לרש"פ ב-2006, בהן חמאס ניצח ברוב מוחץ. בחירות אלה סיפקו את הבסיס להשתלטות חמאס על כל הרש"פ, שלאחר מכן הוגבלה לרצועת עזה. חמאס אז השתמש ברצועת עזה כבסיס לבניית יכולות הטרור שלו ולתקיפת ישראל, ששיאן בטבח 7 באוקטובר – הטבח הגרוע ביותר של העם היהודי מאז השואה. גישה זו חשפה, באופן הקטסטרופלי ביותר את הסכנה הנשקפת לישראל, כתוצאה מיצירת אזורים פלסטיניים בשלטון עצמי בהם שגשג הטרור.
פתרון שתי המדינות מהווה איום קיומי על ישראל: הרעיון של מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה אינו נתיב לשלום אלא דווקא זרז לערעור היציבות האזורית. הקמת מדינה שנייה ממערב לנהר הירדן לא תקדם שלום, אלא תספק לארגוני הטרור הפלסטיניים אזור ריבוני שישמש לקידום השמדת ישראל ותעניק להנהגה הפלסטינית לגיטימציה בינלאומית להמשיך בדמוניזציה של ישראל.
הרשות הפלסטינית מכשול לשלום: מבחינה פנימית, המשילות והשחיתות הרווחת של הרש"פ מחמירות את הפילוגים הפנימיים בחברה הפלסטינית, ומערערות כל אפשרות למעמד ביניים משמעותי ומתון שיכול לשמש ככוח מייצב או אולי כלובי כלכלי לעומת מדיניות הרש"פ. למרות שניתנו להם המימון, ההזדמנויות והיכולות להקים כלכלה פלסטינית מתפקדת ומשגשגת, אש"ף, הרש"פ וההנהגה הפלסטינית ניצלו לרעה סיוע בינלאומי, כולל סיוע משמעותי מארה"ב והאיחוד האירופי, אך ורק כדי לקדם את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות להשמיד את ישראל.
מיקוד שגוי של הקהילה הבינלאומית: מאז אימוץ הסכמי אוסלו, הקהילה הבינלאומית מניפולה לראות באש"ף וברש"פ שותפים לגיטימיים לשלום תוך התעלמות מתפקידם המכשיל והדוחה במניעת התרחשותו.
הסוגיה הפלסטינית כמכשול לפיוס אזורי: מאז הקמת ישראל, ההנהגה הפלסטינית הצליחה להחזיק כבני ערובה את שאר מדינות ערב באזור. בעוד שהסכסוך הערבי-ישראלי המקורי הצטמצם בהדרגה באמצעות הסכמי שלום עם מצרים (1978), ירדן (1995) והסכמי אברהם בהובלת ארה"ב (2020), ההנהגה הפלסטינית עשתה כל שביכולתה למנוע את ההרחבה הנוספת של הסכמים אזוריים, תוך דחיית הצעות חוזרות ונשנות למציאת פתרון קבע.
רצועת עזה: לאחר שהשתלט על רצועת עזה, חמאס הפך את כל האזור לבסיס טרור. במקום להשקיע בפיתוח עזה, חמאס חפר מאות קילומטרים של מנהרות טרור וייבא, פיתח וייצר יכולות תקיפה שכללו רקטות, טילים ופצצות מרגמה ובנה צבא טרור שעלה על 40,000 איש. מאז ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה והשתלטות חמאס, המחבלים העזתים ירו מעל 20,000 רקטות, טילים ופצצות מרגמה שכוונו ללא הבחנה לעבר האוכלוסייה האזרחית בישראל. המחבלים העזתים ביצעו גם מאות ניסיונות, חלקם מוצלחים, לחדור לישראל ולרצוח ישראלים.
אש"ף כמכשול לשלום: אש"ף וההנהגה הפלסטינית פעלו באופן עקבי כמכשול להשגת מטרות ואינטרסים בינלאומיים במזרח התיכון ובעולם הערבי. במקום לקדם שלום, אש"ף ממשיך לחסום נורמליזציה אזורית עם ישראל. מחזורים חוזרים של אלימות ומלחמה ביוזמה פלסטינית דרשו מהקהילה הבינלאומית להקדיש תשומת לב ומשאבים משמעותיים כדי למנוע מלחמה אזורית. מאמצים אלה הסתבכו עוד יותר בשל התמיכה האיראנית בטרור ויצירת "מעגל האש" סביב ישראל.
הבטחות אש"ף-רש"פ לעם הפלסטיני שלעולם לא יתממשו: על ידי הבטחה לפלסטינים שישראל תושמד, שירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית, שיהודים יימנעו מלעלות להר הבית, ושכל 6 מיליון "הפליטים הפלסטינים" יורשו לחזור לישראל, אש"ף וההנהגה הפלסטינית השרישו תקוות שווא ובפועל מנעו יצירת הנהגה פלסטינית פרגמטית כלשהי. לאחר שנתנו את ההבטחות הגרנדיוזיות והבלתי מציאותיות, אש"ף והרש"פ הציבו יעדים בלתי ניתנים להשגה כאבני יסוד. חוסר היכולת של ההנהגה הפלסטינית להשיג את המטרות הללו טיפח אז התאכזבות פלסטינית נוספת.
דרכי פעולה אפשריות
הכרה בכישלון הסכמי אוסלו: על ידי הכפפה מתמדת של פיתוח מדיניות להסכמי אוסלו ולפרדיגמת "שטחים תמורת שלום", ישראל, ארה"ב ומדינות אחרות התעלמו מהמציאות בשטח. הכרה וקבלה של הכישלון המוחלט של הסכמי אוסלו תאפשר לכל השחקנים הרלוונטיים להעריך מחדש ולפתח פתרונות חלופיים.
נטישת מדיניות העיוורון המכוון: בניסיון כמעט נואש להפיח חיים בהסכמי אוסלו, ישראל, ארה"ב ושחקנים אחרים אימצו ויישמו מדיניות של עיוורון מכוון לפעולות אש"ף, הרש"פ וההנהגה הפלסטינית. גישה זו ערערה את יסודות ההסכמים והעצימה את השחקנים הפלסטיניים, שדחפו ועברו באופן מתמיד את כל המגבלות. כדי לטפח שלום פלסטיני-ישראלי, כל הנהגה פלסטינית עתידית צריכה להיות מחויבת להיצמדות קפדנית ולהתאמה לנורמות מקובלות ולהיות אחראית באופן ישיר ומיידי לכל סטייה.
דרישה לביטול מיידי של מדיניות "שלם-לרצח" של אש"ף-רש"פ: בטווח הקצר, יש לדרוש מאש"ף-רש"פ לבטל מיידית את כל ביטויי מדיניות "שלם-לרצח". להשגת מטרה זו, יש לתת לאש"ף-רש"פ אולטימטום ברור הקובע מועד אחרון קצר לציות. אי-ביטול מוחלט של המדיניות חייב להוביל להגדרת אש"ף-רש"פ כמממן טרור בינלאומי, וכל הפלסטינים ואחרים שימשיכו להשתתף ביישום המדיניות צריכים להיות מוטלים עליהם סנקציות ובמידת הצורך להיות נושאים באחריות פלילית ולהיענש בהתאם.
פירוק הרש"פ: הרש"פ נכשלה בקיום התחייבויותיה ודחתה באופן עקבי רפורמה יסודית. תחת הדגל של "כוחות הביטחון של הרש"פ," בפועל, אש"ף-רש"פ הקימה צבא, שאומן ומומן הן על ידי ארה"ב והן על ידי האיחוד האירופי. צבא זה צריך להיות מפורק מיידית.
מציאות חדשה: במקום רש"פ עוינת ודוחה, הקהילה הבינלאומית וישראל צריכות לאמץ מדיניות לקידום אוטונומיה אזרחית מקומית. על בסיס בחירות מוניציפליות, הפלסטינים יבחרו את הנהגתם המקומית. לעיריות אלה יהיו סמכות וסמכות שיפוט לחוקק חוקי עזר ולספק שירותים. הישות החדשה תהיה נטולת כל מאפיינים ומטרות לאומניים, ותעבוד, תחת פיקוח בינלאומי, לספק שירותים והזדמנויות חיוניים לפלסטינים.
פיתוח חברתי-כלכלי במקום שאיפות לאומיות: ישראל והקהילה הבינלאומית צריכות לעבוד לטיפוח פיתוח כלכלי בתוך החברה הפלסטינית כחלופה לשאיפות לאומיות בלתי ניתנות להשגה. במסגרת מטרה זו, כל השחקנים צריכים להידרש לפעול למיגור השחיתות הפלסטינית ולפיתוח מעמד ביניים פלסטיני שיתמוך בשגשוג כלכלי, יציבות חברתית ושלום. מאמצים אלה יושלמו ויתבססו על העקרונות שנדונו והוצעו בדיאלוג מנאמה בהובלת ארה"ב ב-2019.
דה-רדיקליזציה של תכנית הלימודים והמערכת הפלסטינית: תכנית הלימודים והמערכת הרדיקלית של הרש"פ תוחלף בתוכן התומך ומקדם שלום ודו-קיום. אימוץ, לדוגמה, תכנית לימודים דומה לזו של איחוד האמירויות הערביות, יספק את הבסיס לדה-רדיקליזציה ארוכת טווח של הפלסטינים. בעוד שתהליך זה עשוי לקחת שנים רבות, זהו תנאי יסוד למניעת עוינות נוספת.
עזה אחרי המלחמה: מתן אפשרות לרש"פ לקבל תפקיד שלטוני עתידי כלשהו ברצועת עזה רק יבטיח אלימות נוספת. לכן, כפי שכבר הוצע על ידי ה-JCFA, עזה לאחר המלחמה תהיה תחת שליטה ביטחונית ישראלית בלעדית. יחד עם ישראל, קואליציה בינלאומית של מדינות מערביות וערביות-סוניות מתונות תעבוד לשיקום ושיקום האזור באופן שיתמוך בשלום ופיתוח כלכלי. במקום מבנה שלטון מרכזי, הרצועה תחולק למחוזות מנהליים המנוהלים על ידי פלסטינים שאינם מזוהים עם פתח או חמאס. תכנית לימודים ומערכת חינוך חדשה תבטיח את הדה-רדיקליזציה ארוכת הטווח של אוכלוסיית עזה.
"הפליטים הפלסטינים": במקום להסתמך על הבטחות שווא ובלתי ניתנות להשגה, שהחזיקו את "הפליטים הפלסטינים" בלימבו מתמשך במשך 76 השנים האחרונות, אונר"א הבלתי בר-קיימא יפורק. "הפליטים הפלסטינים" שחיים במדינות המארחות שלהם כמעט שמונה עשורים צריכים להיות משולבים באותן מדינות.
עבאס החליף את הרש"פ באש"ף: מאז הקמתה, הרש"פ נשלטה על ידי פתח, תחילה תחת שלטונו של יאסר ערפאת ואחר כך תחת שלטונו של מחמוד עבאס. בשנותיו האחרונות, עבאס, כיום בן 89, החליף באופן יעיל את הרש"פ שנצפתה בהסכמי אוסלו במנגנוני אש"ף. החלטותיו ומהלכיו נועדו להסתיר את המציאות החדשה מהשיח הציבורי והביקורת, ולהבטיח את המשך ההגמוניה והשחיתות של פתח.
אותו גוף, רק בלבוש חדש: כאשר עבאס לא יהיה מסוגל עוד למלא את תפקידיו, אש"ף-רש"פ יציג את הנהגת אש"ף החדשה שלא נבחרה כ"פרגמטית" ו"פנים חדשות", באופן דומה למעבר הכוח מערפאת לעבאס. בעוד שטקטיקה זו תשרת ליצירת תקוות שווא לשינוי יסודי, במציאות, ההנהגה החדשה לא תהיה שונה מההנהגה הקיימת.
תפיסת ההזדמנות: ההזדמנות לפרק את הרש"פ מוגבלת בזמן ותיסגר באופן יעיל, לעתיד הנראה לעין, עם העברת הכוח מעבאס למנהיג פלסטיני כלשהו שמשתמש בכמות האלימות הרבה ביותר כדי להשתלט על הישות הפלסטינית. בהתאם לכך, ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות שהוצגה בעקבות טבח 7 באוקטובר יחד עם הזדקנותו של עבאס כדי להכריז על השינוי היסודי.
