האם ניפול בפח של איראן לפני הדד-ליין הגרעיני? | באחד מערבי קיץ 1993, בעיירה קטנה בכרמאן שבאיראן, התקיימה פגישה מתוחה בין שני שבטים יריבים על זכויות מים. שייח' מוסא אל-חוסייני, המתווך, ישב שעות ארוכות בשקט, לגם תה וצפה בעימות שהלך והסלים. רק לפנות בוקר, לאחר קללות, השפלות וסיבובי תה בלתי נגמרים, נחתם הסכם. שייח' מוסא חייך ואמר פתגם פרסי ידוע: "תערפל את המים – וכך תוכל לדוג את הדג".
הפתגם הזה, השגור בפי איראנים רבים, מאפיין היטב את שיטת המשא ומתן האיראנית: לא למהר להסכם, אלא להתיש, לטשטש, להוליך סחור-סחור, ובסוף – לדוג את הדג. בניגוד לאותו שייח', ההנהגה האיראנית של היום מתמודדת עם שוקת שבורה – כלכלית, גיאופוליטית וחברתית – אך עדיין נאחזת באידיאולוגיה ג'יהאדיסטית נוקשה שמכתיבה את סדר יומה, גם אם תובעת מחיר כבד.
המשטר מקבל לגיטימציה מהמשך המאבק
מבחינה כלכלית, איראן סובלת מבצורת קשה, התמוטטות ענף החקלאות, אינפלציה גבוהה ושער ריאל בשפל. כ-85% מיצוא הנפט שלה, העומד בסך הכול על כ-1.8 מיליון חביות נפט שנמכרות ביום, מועברים לסין במחירים מוזלים, כשחלק גדול מההכנסות מוזרם למשמרות המהפכה. בעשור האחרון השקיעה איראן עשרות מיליארדי דולרים בבעלות בריתה האזוריות – סוריה (50-30 מיליארד), תימן (3-1 מיליארד) וחיזבאללה (12-7 מיליארד) – חרף המצב הפנימי הקשה.
שורש ההתעקשות האיראנית נעוץ בזהות האידיאולוגית של המשטר, הרואה עימות עם המערב וישראל כלגיטימציה לשליטתו. נכון שגם בתוך ההנהגה קיימים קווי שבר: הגנרלים הקשוחים, מפקד משמרות המהפכה והרמטכ"ל, תומכים במדיניות בלתי מתפשרת, בעוד הנשיא פזשכיאן ואנשיו מנסים לקדם פרגמטיות. אך גם המתונים פועלים מתוך מסגרת אידיאולוגית-דתית שאוסרת להיראות חלשים מול המערב.
העיקרון השיעי של תַקִּיַּה – הרעיון שמותר למאמין להסתיר את אמונתו האמיתית או לפעול בניגוד לה לצורך הישרדות או תועלת עתידית לאומה המוסלמית – מאפשר לאיראן לשחק משחק כפול: להציג עצמה כמשתפת פעולה, תוך המשך קידום מטרות אסטרטגיות נסתרות. על כן, החזרה האפשרית לשולחן המשא ומתן עם ארצות הברית לא בהכרח מסמלת שינוי – אלא טקטיקה זמנית.
איראן תמשוך זמן – עד לדד-ליין החשוב מבחינתה
בעוד השיח הפוליטי עסוק בשאלה אם איראן תחזור להסכם הגרעין מ-2015, נקודת המפנה הקרובה היא אוקטובר 2025, אז יפקעו סעיפים מרכזיים בהחלטת מועצת הביטחון 2231. סיום ההגבלות על תוכנית הטילים הבליסטיים, סיום האיסור לפיתוח, רכישה ובדיקה של טכנולוגיות מתקדמות להעשרת אורניום, וסיום המגבלות על עסקאות בתחום הגרעין האזרחי. איראן תוכל, לפחות על הנייר, לחזור ולהשתלב בשוק הגרעין הבין-לאומי – לרכוש ציוד, לייצא ידע, ולפתח "גרעין אזרחי" בהיקפים נרחבים – עם מעט מאוד יכולת פיקוח מציאותית.
כבר כיום מחזיקה איראן כ-270 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%, מרחק של פחות משבועיים מיכולת פיתוח נשק גרעיני. הפקיעה הקרובה עלולה ליצור אפקט דומינו אזורי: סעודיה, איחוד האמירויות, טורקיה ואולי אף מצרים עשויות לחדש תוכניות גרעין עצמאיות, מה שיהפוך את המזרח התיכון לזירה רועשת ומסוכנת במיוחד.
בהכירנו את דפוס הפעולה האיראני, ניתן להעריך שהיא צפויה להציג כל התקדמות כ"לגיטימית", אך בפועל תמשיך בפיתוח נסתר של צנטריפוגות, העלאת קצב ההעשרה ושיפור יכולות בליסטיות שיאפשרו שילוב ראשי נפץ. התחושה בטהראן היא שניתן להחזיר את הסכם הגרעין עם שינויים קלים, ולהציג זאת כהישג אמריקני.
כדי למנוע זאת, על ישראל לפעול מול ארצות הברית – במיוחד מול יועציו הקרובים של טראמפ ורפובליקנים בכירים – להשגת הסכם מחמיר עד אוקטובר 2025, כולל פיקוח מלא ובלתי מתפשר. עלינו להבהיר לאיראן שכל עיכוב במשא ומתן יגרור תקיפה ישירה של תשתיות. בסופו של דבר, אסור למערב להילכד שוב במלכודת הסבלנות הפרסית. הדג כבר באגם – והשאלה היא אם נצליח לדוג אותו בזמן.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12.
