בעולם של כאוס, נוצרת הזדמנות חד פעמית | קראתי בעניין רב את מאמרו של עבד אל-קאדר זאווי שכותרתו "הטלטלה העולמית וכיצד הערבים צריכים להתמודד איתה" באל-סחיפה. זוהי השתקפות חדה וכנה של תחושת החרדה הגוברת, הבלבול המוסרי, קריסת הנורמות והיעדר כיוון ברור במערכת הבינלאומית של ימינו – תחושות המשותפות לרבים ברחבי העולם.
אך לצד האבחנה המדויקת של הכאוס, ברצוני להציע נקודת מבט נוספת: דווקא בתוך הכאוס הזה טמונה האפשרות האמיתית. כאשר מבנים ישנים נחלשים, השחקנים החכמים והמוכשרים הם אלה שיכולים לקום ולתבוע תפקיד חדש.
העולם לא קורס – הוא משתנה
כן, המערכת הגלובלית נמצאת בתנופה – בריתות מתפוררות, גושים כלכליים מתחרים, סנקציות ומסעות לחץ בשפע, ושחקנים לא-מדינתיים צוברים כוח. אבל זה לא "סוף העולם". במקום זאת, זוהי תחילתו של סדר חדש שבו ההשפעה מתרחקת מהמרכזים המסורתיים (כמו ארצות הברית ואירופה) לידיהם של שחקנים אזוריים, טכנולוגיים ומסתגלים כלכלית.
אלה שיכולים לזהות ולהגיב לשינוי הזה לא רק ישרדו אלא ישגשגו.
תוך הכרה בשינוי זה בעוצמה העולמית, חשוב לא פחות להביע הכרת תודה עמוקה לארצות הברית. מאז הסכמי השלום ההיסטוריים עם מצרים ב-1979, ארצות הברית עמדה בעקביות לצד ישראל ומילאה תפקיד חיוני בתיווך הסכמי שלום באזור – כולל הסכמי אברהם, והסכמי שלום נוספים עוד יבואו. עם זאת, כחלק מחזון ביטחוני אזורי בוגר וצופה פני עתיד, גם ישראל ושכנותיה צריכות לנקוט יוזמה. השלום חייב לצמוח לא רק מתוך תיווך אמריקאי אלא מתוך הבנה פנימית כנה של צרכים ואיומים משותפים.
הסכם שלום עתידי עם לבנון, למשל, לא צריך להיחשב כאוטופי. להיפך, הוא עלול להפוך לכלי לנטרול חיזבאללה לא רק כאיום על ישראל אלא ככוח הרסני בתוך לבנון עצמה. שלום כזה יפתח את הדלת לשיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי ותשתיתי משותף שיכול להחיות את שתי המדינות ואת האזור.
ומה עם העולם הערבי?
במקום לעמוד כצופים פסיביים במערכת קורסת, עלינו לשאול: איזה תפקיד אנו מוכנים למלא בעיצובה?
חלק ממדינות ערב כבר החלו לענות על שאלה זו בפעולה נועזת:
- איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית ומרוקו חותרות למודלים חדשים של חדשנות, דיפלומטיה, סחר ואינטגרציה אזורית.
- עומאן מיצבה את עצמה כמתווכת חכמה וניטרלית בעתות מתיחות.
- מדינות כמו מצרים וירדן מכירות יותר ויותר בכך שיציבות ארוכת טווח נשענת לא רק על עוצמה צבאית אלא גם על התקדמות טכנולוגית, מודרניזציה כלכלית והעצמת צעירים.
דרוש שינוי תפיסתי רחב יותר, שנדרש זה מכבר: לראות את מדינות המזרח התיכון – ובמיוחד אלה הגובלות בישראל – כמתמודדות עם אתגרים קיומיים משותפים. מקיצוניות שיעית וסונית רדיקלית ועד לביטחון תזונתי, מחסור במים, חוסן בריאותי וקיימות אנרגטית, האיומים שלנו כבר אינם נפרדים, וגם הפתרונות שלנו לא צריכים להיות נפרדים. שיתוף פעולה אזורי אינו עוד אידיאל דיפלומטי – הוא צורך מעשי ואסטרטגי.
הבמה הבינלאומית אינה נוטשת את העולם הערבי – היא מזמינה אותו להשתתף באופן משמעותי.
מנהיגות לא נמצאת – היא נבנית
זאווי מצביע בצדק על היעדר מנהיגות מתחשבת ובעלת חזון. אך האם זהו גורל בלתי ניתן לשינוי? האם נגזר עלינו להיות מונהגים על ידי פופוליסטים ואופורטוניסטים?
כיום, בעידן שבו הידע מבוזר וההשפעה זורמת בערוצים חדשים, מנהיגות יכולה לצמוח מהיסוד – באמצעות אוניברסיטאות, יוזמות פרטיות, חברה אזרחית ומרכזי חדשנות. היא לא צריכה להיות מוגבלת לממשלות אלא מונעת על ידי רעיונות, אחריות ופעולה נועזת.
לשלוט בנרטיב – לא להשתיק אותו
המחבר מזהיר מפני התפוצצות של מידע כוזב, שמועות ומניפולציות – והוא צודק כשהוא מפעיל את האזעקה. אבל התשובה אינה צנזורה. התשובה היא לבנות כלים להבחנה, לחנך ולהשקיע בחשיבה ביקורתית.
המלחמה האמיתית כיום היא לא בין מדינות אלא בין אמת להונאה – בין מוחות מועצמים ומודעים לבין מוחות מנוהלים ומטעים.
אם העולם הערבי רוצה לשמור על עמידות, עליו להשקיע באוריינות תקשורתית, במוסדות עצמאיים ובציבור שיודע לשאול את השאלות הנכונות – ולאתגר את התשובות הלא נכונות.
לסיכום: בתוך הכאוס – הבהירות שייכת לאחראי
אנו חיים בעידן שבו כוחות ישנים דועכים ומסגרות חדשות צצות. מי שנאחז בקורבנות יישאר מאחור. מי שבוחר באחריות, חוכמה וסבלנות אסטרטגית יעזור לעצב את מה שיבוא בהמשך. הבחירה היא לא של העולם, היא שלנו.
