כיצד ניתן למנוע מאיראן נשק גרעיני? | ארצות הברית כבר הוכיחה את חוסר יכולתה לבנות אומות במקומות כמו עיראק ואפגניסטן – מדינות שחולקות עם איראן מאפיינים דתיים ותרבותיים מסוימים, אך נחשבות פשוטות וקלות הרבה יותר ביחס לטהרן. איראן, עם ההיסטוריה העתיקה שלה והתרבות המורכבת שלה, מהווה אתגר גדול אף יותר. אז אם המאמצים האמריקאיים כשלו במקומות אלו, מדוע שיצליחו באיראן?
לכן, על ארצות הברית לזנוח את הרעיון של שיקום פנימי באיראן, ולהתמקד בשני יעדים ברי-השגה: השמדת תוכנית הגרעין של איראן; והפלת המשטר הקיצוני, האנטי-מערבי והאנטי-לא-מוסלמי השולט בטהראן. שני היעדים הכרחיים – ושניהם אפשריים.
לא רק פגיעה בתשתיות הגרעין
פגיעה בתשתיות הגרעין בלבד לא תפתור את הבעיה. המשטר האיראני, שמיומן בהישרדות ובתחבולות אזוריות, פשוט ימתין לשינויי רוח פוליטיים בוושינגטון או בירושלים וכשיגיע הזמן הנכון, הוא יחזור לבנות את הנשק הגרעיני – אולי באופן סמוי ונסתר יותר, אך בנחישות לא פחותה. לכן, הפלת המשטר היא לא תוספת – אלא תנאי מוקדם.
יש המזהירים כי הפלת המשטר תביא לעליית כוחות קיצוניים עוד יותר. אך הנתונים מתוך איראן מראים אחרת. שוב ושוב, ברגעים שמופיעים סדקים בכוח המשטר, האזרחים יוצאים לרחובות. המחאות הללו נמחצות רק בכוח הזרוע של המדינה. העם אינו מסוגל להפיל את המשטר לבדו – אך בכל פעם שנראית חולשה, האזרחים מגלים אומץ ותקווה.
המטרה של האזרחים
מה באמת רוצים אזרחי איראן? כל הסימנים מצביעים על רצון להשתלב מחדש בקהילה הבינלאומית; להפסיק להשקיע בטרור ודיכוי – ולהשקיע בפיתוח פנימי; ולנרמל יחסים, כולל עם ארצות הברית וישראל. הסימנים הללו אולי אינם קולניים, אך הם ברורים למי שמבין את התרבות האיראנית.
המחאה האיראנית שקטה אך עקבית. נשים – הכוח המהפכני ביותר במזרח התיכון – דוחפות את הגבולות מדי יום, חושפות שיער בניגוד לחוק. מעבר לזה, חגיגות נורוז – ראש השנה הפרסי הקדום – הופכות ליותר פומביות. המסגדים – שפעם היו מרכזיים – עומדים ריקים כמחאה. תפילה פרטית מחליפה תפילות כציות ציבורי.
סימן מובהק נוסף הוא עלייתה של הנצרות במחתרת, תופעה נועזת במדינה מוסלמית שבה מעבר דת עלול להוביל לעונש מוות. גם כאן, המשטר לא מצליח לעצור את המגמה. צעירים איראנים מאמצים ביטויים באנגלית אמריקאית – סימן לדחייה של תרבות המשטר, ולרצון להתחבר למערב.
המהפכה האסלאמית
כמי שחווה את המהפכה האסלאמית מקרוב כסטודנט באיראן ב-1978, אני מזהה את הדפוסים. גם אז, הזעם הציבורי בער מתחת לפני השטח. לאחר תקיפות ישראליות באיראן בעבר, חלק מהאזרחים אף הביעו תמיכה – עם כתובות גרפיטי כמו: "הכו! הכו! ואנחנו נקום!"
אם ארצות הברית וישראל באמת רוצות למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני – עליהן לפעול בנחישות. חצי-צעדים לא יועילו. ללא שינוי שלטוני, המולות יחכו בסבלנות לתנאים נוחים יותר – ואז יחזרו לבנות את התוכנית הגרעינית. המסקנה ברורה: צריך להשמיד את התשתית הגרעינית ולהפיל את המשטר – בעת ובעונה אחת.
אך יש להפיק לקחים מכישלונות העבר. בניית אומות אינה נקודת חוזקה מערבית – ודאי לא בעולם המוסלמי. המערב, ובראשו ארה"ב וישראל, לא פעם טעה בהבנת המזרח התיכון, כפי שנחשף בטעויות סביב מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר 2023.
לכן, יש להשאיר את שיקום איראן בידי אזרחי איראן. כל הסימנים מעידים על רצונם לשוב לקדמת הבמה הבינלאומית, להשקיע בעתידם ולחיות בשלום. רוב האיראנים מעוניינים להשתמש בעושרה של ארצם לשיקום פנימי – לא לייצוא טרור. הם רוצים נורמליות, שגשוג וחירות.
המערב יכול לעזור להם בכך – באמצעות חיסול האיום הגרעיני, הפלת המשטר – ואז פשוט לסגת הצידה. ולתת לאיראנים לבנות את איראן שמגיעה להם.
