האם הסדר הישן של המושבות הקולוניאליות במזרח התיכון חווה התפרקות חסרת תקדים? | לאחר התמוטטות חזבאללה השיעי בלבנון, נפילת המשטר העלווי בסוריה, המרידות האסלאמיסטיות והשאיפות הטריטוריאליות של מיעוטים שונים, גבולות המדינה ששורטטו על ידי המעצמות הקולוניאליות הולכים ונעלמים.
המעצמות האזוריות, טורקיה ואיראן, נלחמות על ההגמוניה בעוד ישראל מצליחה להכתיב את לוח הזמנים ומסרבת בתוקף ובנחישות לבצע את טעויות העבר.
טעויות העבר ביצירת המזרח התיכון
הסכמי סייקס-פיקו שנחתמו ב-1916 בין צרפת לאנגליה חילקו את המזרח התיכון באופן קליל ושרירותי. המצב הנוכחי הוא תוצאה של מדיניות בלתי אחראית של המערב, חוסר הבנה משוועת של העולם הערבי והאסלאמיסטים ובמיוחד אדישות לגורלה של ישראל – תוצאה של תסמונת הקולוניאליזם הרומנטי והמרקנטילי.
מלכתחילה החלוקה הייתה שברירית. ב-24 ביולי 1920 כבש הגנרל הצרפתי אנרי גורו עם חייליו את דמשק וגירש את האמיר פייסל, לו הציעו הבריטים את כס המלוכה בעיראק. ארצות הברית לא השתתפה בהסכמים, והעדיפה את חסות חבר הלאומים במטרה להבטיח את ההגדרה העצמית של העמים. החלוקה לאזורי השפעה של צרפת ואנגליה, לא לקחה בחשבון את האוכלוסיות המקומיות. התעלמו מהיבטים דמוגרפיים, חברתיים-תרבותיים ודתיים. כמה שבטים ערביים, למרות היותם נוודים, מצאו את עצמם מופרדים ומתפזרים במדינות שונות. הכורדים והדרוזים חיפשו לשווא טריטוריה, והנוצרים המרונים חיפשו בריתות. משטרי המנדט הביאו להתחזקות המיעוט העלווי על פני הרוב הסוני בסוריה ולשליטת המיעוט הסוני על הרוב השיעי בעיראק.
הצהרת בלפור שהעניקה ליהודים "בית לאומי", הורדה מסדר היום וחלוקת ארץ-ישראל, שהתרחשה 30 שנה מאוחר יותר, עוררה מלחמה מתמדת ויצרה חזית סירוב ערבית, ציר התנגדות. במהלך השנים עבר האזור טלטלה בעקבות התקוממויות פנימיות, הפיכות ומרידות שנמשכות עד היום.
הנסיגות החד-צדדיות של ישראל מלבנון (2000) ומרצועת עזה (2005) היטיבו עם חמאס וחיזבאללה משום שלא גובו בהסכמים איתנים. הם לא הפסיקו את ירי הרקטות, הטילים והכטב"מים לעבר ישראל ע"י חמאס – שלוחת האחים המוסלמים הסונים – וחזבאללה, מיליציה שיעית שאומנה, נתמכת וממומנת על ידי איראן.
גם היום, האחים המוסלמים והאייתוללות האיראנים דוגלים בהשמדת המדינה הציונית. למרות היחלשותה של איראן ותבוסת גרורותיה, מדיניותה הלוחמנית והטרוריסטית של טהראן נותרה בעינה ביחסה לפרויקט הגרעין, איום קיומי שהמדינה היהודית תצטרך להשמיד בכל האמצעים.
המערב והאו"ם לא הצליחו למנוע אף אחת מהמלחמות במזרח התיכון ותמיד יעצו לישראל שלא לפתוח בפעולת מנע, למרות הסכנות הקיומיות הניצבות בפניה. האירועים שהתרחשו ערב מלחמת ששת הימים הם דוגמה ראשונה. הקהילה הבינלאומית וממשל ביידן בפרט הפעילו עלינו לחצים כבדים כדי שלא ניכנס לרפיח והתנגדו למבצע מנע רחב היקף בדרום לבנון. ובכל זאת, המצב העולמי השתנה לנוכח אוזלת היד של הדמוקרטיות וכישלונות המערב לפתור סכסוכים מקומיים, במיוחד באוקראינה.
למרות חוסר הוודאות והחששות, המזרח התיכון החדש טומן בחובו גם הזדמנויות חדשות. לישראל יש כעת הזדמנויות פז כדי לפתח שיתופי פעולה ביטחוניים עם גורמים פרגמטיים באזור, עם כל מי שנלחם בקיצונים, והנתמך באיראן. אולם, לפני שנפעל בכיוון זה, יש למנוע תחילה את זליגת המחבלים והנשק האיראני לרמת הגולן ולגדה המערבית. הממלכה ההאשמית עדיין פגיעה ושברירית. עשרים אחוזים מאוכלוסייתה הם לוחמי חמאס פנאטיים של האחים המוסלמים.
לאור המצב החדש שנוצר הבה נישאר אפוא אופטימיים, למרות כל האיומים והסיכונים, כמובן בתנאי שיהיה קיים אצלנו רצון פוליטי עז ופרגמטי ותוכנית פעולה ברורה כדי להרחיק ולדחוק הצידה את איראן והאסלאמיסטים ולעצב מחדש את המזרח התיכון, ולהובילו סוף סוף ליציבות ולדו-קיו בשלום.
כנסיבות החדשות שנוצרו, ישראל תוכל להסביר טוב יותר כיצד הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו היחידי באיזרונו. קיימות אכן בעיות ביטחוניות אמיתיות שמצדיקות גבולות בני הגנה ברמת הגולן ובבקעת הירדן. יותר מתמיד, אנו יכולים לשכנע את האיחוד האירופי בנכס האסטרטגי של המדינה היהודית ובהגנתה על המערב עצמו. השאלה הפלסטינית אינה יכולה להיפתר באופן סופי ללא פתרון כולל של כל הסכסוכים האחרים באזור.
הדיפלומטיה היא ללא ספק הכלי הטוב ביותר למנוע מלחמות ולשים קץ לסכסוכים, אך חיוני לנהל משא ומתן עם ידיעה מלאה ושקופה של כל העובדות בשטח ולהבטיח בקפידה כי תישמר עלינותה הצבאית של ישראל.
לנוכח המצב הגיאופוליטי החדש, צה"ל יצטרך לשמר את נוכחותו בעזה, בדרום לבנון ובמרומי החרמון, עד ליום שבו ישראל תקבל ערבויות מוצקות כדי שתוכל סוף סוף לחיות בביטחון מוחלט מבלי לחשוש מתרחיש בלהות חדש כמו זה של ה-7 באוקטובר.
