עבור לתוכן העמוד
Menu

ממדינת האייתולות לקמפוסים בארה"ב: האם אמריקה הולכת בדרכה של איראן?

כיצד איראן וגרורותיה מנצלות את הנוער האמריקאי לתמיכה בארגוניהן? • סטודנטים חייבים ללמוד את ההיסטוריה כדי להבין את הסכנות הפוטנציאליות

איראן וגרורותיה מודעות לביקורת הגוברת של הנוער האמריקאי על החברה והממשל שלהם, בעידוד הרשתות החברתיות, גם כלפי דיקטטורות זרות. ב-25 במאי 2024, המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמנאי ושייח' נעים קאסם, סגן מפקד חיזבאללה, ברכו ועודדו את ההפגנות התומכות בחמאס במערב, כפי שעשתה גם הנהגת חמאס בעצמה. ככל הנראה, ח'אמנאי וקאסם הבינו את הלך הרוח בקמפוסים מהקבלה החמה והפופולריות שצבר המכתב של אוסאמה בן לאדן לנוער המערבי במהלך נובמבר 2023. המכתב, שהופץ במדיה החברתית, צידק את מתקפת 11 בספטמבר כ"ג'יהאד הגנתי" נגד "תוקפנות אמריקאית", תוך הבטחת הסלמה נוספת עד נסיגת הכוחות האמריקאים מארצות מוסלמיות, וביקורת על ערכי התרבות האמריקאים ותמיכת ארה"ב בישראל.

לאחר שהנחתה את הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר, איראן, כמו רוסיה וסין, הייתה פעילה בטיפוח חתרנות במערב באמצעות מדיה חברתית, כולל שימוש נרחב בבוטים. משטר האייתוללות בהחלט לא החמיץ את העובדה שהקהל הצעיר של המדיה החברתית המערבית הוא ביקורתי כלפי ישראל, כפי שהראו סקרים רבים שנערכו לאחרונה.

המכתב של ח'אמנאי לסטודנטים אמריקאים

המכתב של ח'אמנאי, שהופץ בטוויטר, פונה לשמאל על ידי שימוש בז'רגון שמאלני לצד תיאורים אנטישמיים וקריאה לניצחון האסלאם. כבר ב-2015, הזהיר חמינאי מפני איסלאמופוביה במכתבו הראשון לבני נוער מערביים לאחר הפיגוע בשארלי הבדו בפריז. הפעם, חמינאי פנה למפגינים צעירים בארה"ב, שיותר מ-2,000 מהם נעצרו מאז אפריל לאחר גל של הפגנות ומחאות בקמפוסים, כשאמר להם כי הם "הקימו כעת סניף של חזית ההתנגדות". בנוסף לכך, הוא קרא בלהט אנטישמי: "האליטה הציונית העולמית… מחזיקה ברוב ארה"ב ותאגידי התקשורת האירופיים, או משפיעה עליהם באמצעות מימון ושוחד". בדיוק כמו ב-2015, כעת, חמינאי מייעץ לסטודנטים "להכיר את הקוראן". אולי גם מגמת המדיה החברתית הוויראלית של התאסלמות, אפילו בקרב אנשים קווירים, לא חמקה ממודעות המשטר.

המנהיג העליון האיראני גם הדגיש את חשיבות הפרופסורים שהצטרפו להפגנות וביקר את "אכזריות המשטרה" של הממשלה האמריקאית, בהתייחסות לטענות שהתפרסמו לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד ב-2020.

בראיון, קאסם, כמו ח'אמנאי, שיבח ועודד את הסטודנטים הפעילים במערב. הוא אמר שההפגנות בקמפוסים הגשימו את שאיפות הארגון שלו להשפיע על הבחירות בארה"ב ועל מדיניות ממשל ביידן. הוא ציין כי מאחר שהאוכלוסייה הערבית האמריקאית קטנה יחסית, מאהלים ומחאות המוניות היוו טקטיקת לחץ על המפלגה הדמוקרטית וערערו את יחסי ארה"ב-ישראל. באותו הקשר, חמאס גם מתח ביקורת על ממשל ביידן על פגיעה בזכויות וחופש הביטוי של המפגינים בקמפוסים, בטענה שהסטודנטים נמצאים ב"צד הנכון של ההיסטוריה" נגד ישראל, המתוארת כ"יישות ציונית ניאו-נאצית".

פניות מחושבות אלו לשמאל הפרוגרסיבי בשימוש פוליטי ופסיכולוגי במלחמה נגד ישראל והמערב נפוצות מזה שנים. דוגמאות לכך כוללות ציטוט שירי טופאק שאקור על ידי הנשיא האיראני לשעבר מחמוד אחמדינז'אד לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד כדי לזכות באהדת הנוער המערבי. כמו כן, החל משנת 2014, גם חמאס עשה מאמצים משותפים לפנות למערב. חמאס לקח חלק בהכשרת המשפט הבינלאומי של הצלב האדום בשנת 2015; פרסם מסמך משלים לאמנה האנטישמית משנת 1988 בשנת 2017, המכיל "שפת שחרור" פוליטיקלי קורקט; שיווק את "מצעד השיבה הגדול" שלו, שנועד לעורר אלימות ולפרוץ את הגבול של עזה עם ישראל, כ"צעדת זכויות אדם" ב-2018; והציג את מנהיג חמאס איסמעיל הנייה ונואמים אחרים שם על רקע כרזה גדולה של מרטין לותר קינג, גנדי ונלסון מנדלה.

מנהיג חמאס איסמעיל הנייה נואם ב-9 באפריל 2018, באתר ההפגנות בגבול ישראל-עזה ממזרח לעיר עזה. (צילום מסך של אל ג'זירה)
מנהיג חמאס איסמעיל הנייה נואם ב-9 באפריל 2018, באתר ההפגנות בגבול ישראל-עזה ממזרח לעיר עזה. (צילום מסך של אל ג'זירה)

מה שנראה מנוגד לאינטואיציה של רוב המשקיפים המערביים – הן הליברלים הקלאסיים והן השמרנים – הוא הסתירה לכאורה בין הפניות לעיל ל"התעוררות" לבין האידיאולוגיה, המעשים האלימים ורצח העם של התנועות האיסלאמיסטיות. עם זאת, היסטורית, האיסלאמיסטים האיראנים פייסו את השמאל כשזה היה נוח להם – כבר מהאיחוד שלהם עם מרקסיסטים איראנים שמטרתו להפיל את השאה לפני המהפכה האסלאמית של 1979. לפי פעיל השמאל האיראני הגולה צ'חלה צ'פיק: "תומכי חומייני ראו בקבוצות השמאליות שלהם אויב מספר אחד ורצו להיפטר מהם. זה לא היה הדדי עבור השמאל. השמאל עדיין החשיב את האויב מספר אחת שלו לא כחומייני, אלא המערב".

השיעורים לסטודנטים בקולג'

אם קטעי המדיה החברתית המשקפים את הבורות הגיאוגרפית, הפוליטית וההיסטורית של הנוער המערבי משקפים את המציאות, ייתכן שהסטודנטים בקולג'ים ירצו ללמוד את אירועי המהפכה האיראנית ולשנן את לקחיה:

שמאלנים איראנים "מעולם לא חשבו שחומייני יביא סוציאליזם. הם חשבו שהוא רק צעד אחד לקראת המדינה הסוציאליסטית שהם רוצים להביא… הם חשבו שיהיה לו קצת כוח, ואז הוא יעזוב. ואז השמאל היה מתאחד ויוצר מבני כוח משלהם. זה יהיה כמו תקופת מעבר, כמו במהפכה הרוסית… לאף אחד לא היה שמץ של מושג מה יכול להיות מבנה כוח איסלאמיסטי, תוך שימוש בפשיזם והרג של בני אדם כדי לשמור על כוחו, וזה בדיוק מה שעשו [המולות]".

מרקסיסטים איראנים רבים, בהם סטודנטים, התחברו עם האסלאמיסטים כדי להפיל את שלטון השאה המערבי. צ'פיק נזכר: "חומיני לא השתמש במילה 'אנטי-אימפריאליזם'. הוא דיבר על 'שטן גדול' ו'שטן קטן'. השטן הגדול היה ארצות הברית. השטן הקטן היה אירופה. השמאלנים שהלכו בעקבותיו תרגמו את זה כאנטי-אימפריאליזם במוחם".

במערב, המהפכה התקבלה בברכה על ידי פילוסופים צרפתיים כמו ז'אן-פול סארטר, סימון דה בובואר ומישל פוקו. בארצות הברית, פרופסור ריצ'רד פלק ופרופסור אדוארד סעיד כתבו בשבחה. פוקו והאינטלקטואלים האחרים התלהבו מהפוטנציאל המהפכני של האסלאם, שכן הקומוניזם דעך במהירות כאפשרות עבור המערב. בדומה לפרוגרסיביים שמתעלמים מהמדיניות הבלתי-ליברלית של חמאס, פוקו, שהיה הומוסקסואל בעצמו, הצדיק את הוצאתם להורג של הומוסקסואלים בתקופת המהפכה, באומרו שהם תומכי השאה. פוקו, שסיקר את המהפכה האיראנית כעיתונאי, בירך על "הממשלה האיסלאמית" שהובילה לרוחניות פוליטית כנגד רוע הקפיטליזם וכינה את חומייני "סוג של קדוש מיסטי". אולם, מחוץ ליקום האידיאולוגי המנותק והאלטרנטיבי של האינטלקטואלים, המציאות הראתה שבסופו של דבר, הרפובליקה האסלאמית החדשה של איראן תרצח או תגלה מרקסיסטים איראנים באלפים.

עם זאת, עד לאותה נקודה, שמאלנים ואיסלאמיסטים חלקו אנטיפתיה למדיניות השוק החופשי ולערכים המערביים שמקדם השאה. איסלאמיסטים ושמאלנים העריצו את ברית המועצות, שכנראה סייעה למהפכה, יחד עם הלוויינים שלה קובה ומזרח גרמניה. מנהיג קובה, פידל קסטרו, מילא את חלקו בסולידריות עם "העולם השלישי", ואף שיבח את חומייני כאנטי-אימפריאליסט מהפכני, בעוד חברו של קסטרו, יאסר ערפאת, סיפק את שירותי הטרור של ארגון השחרור הפלסטיני שלו במהלך המהפכה, כולל שיתוף פעולה עם נטילת יותר מ-50 בני ערובה אמריקאים, ביוזמת סטודנטים איראנים.

יאסר ערפאת של אש"ף מברך את האייתוללה חומייני בטהרן ב-1979. (צילום AP)
יאסר ערפאת מנהיג אש"ף מברך את האייתוללה חומייני בטהרן ב-1979. (צילום AP)

המהפכה סילקה את ראש הממשלה החדש והמתון של איראן מהדי בזרגאן יחד עם מנהיגים "ליברלים" אחרים, שכן "ליברלי" הפכה למילת גנאי באיראן בדיוק כפי שהיא בחוגים הפרוגרסיביים של היום.

עם זאת, בהחלט, לאחר שחומייני השתמש בשמאל האיראני כדי לעלות לשלטון, הוא החל לאסור ברצף מפלגות שמאל מתונות ואפילו איסלמיות, כולל מפלגת הרפובליקה העממית המוסלמית והמוג'הדין העממי של איראן (MEK) בין השנים 1980 ל-1982. המשטר הוציא להורג יותר מ-2,600 חברי MEK והשתמש במשמרות המהפכה (IRGC) כדי לסגור את העיתונות ה"קונטרה-מהפכנית" ולעצור או להוציא להורג מתנגדים אחרים, את עוזריהם ואת משפחותיהם.

כמו מאו בסין, חומייני הוביל "מהפכה תרבותית". ההבדל היחיד היה שהמהפכה החדשה הייתה אסלאמית. מהפכת התרבות האיראנית טיהרה גורמים שמאלניים במערכת החינוך, בצבא ובמנגנוני הביורוקרטיה של המדינה, כאשר חלקם הואשמו בפשע של תקפיר (כפירה). צ'פיק משווה את אזרח המופת של המשטר האיראני, "האיש האיסלאמיסטי החדש", עם זה של האדם המרקסיסטי החדש, שייווצר על ידי התנאים של החברה החדשה (האסלאמית), ומוסיף: "…הקורבנות הראשונים היו המוסלמים עצמם. הם נרצחו או אולצו לעבור רפורמה כדי להתאים למודל הזה שהמשטר יצר".

ואכן, המשטר ירה במפגינים, כולל ילדים, והפציץ את משרדה של מפלגת הרפובליקה האסלאמית, והרג כ-70 פקידים. בשנת 1983, נאלצו חברי מפלגת "טודה" המשרתת את ברית המועצות להתוודות בטלוויזיה האיראנית, מדיניות שהועתקה למרבה האירוניה מברית המועצות. בביקורת החלה היום, אנליסט של המהפכה ציין כי הליברלים היו "לא מאורגנים", והשמאלנים "לא מציאותיים", המסבירים את כישלונותיהם.

חוקר איראן, ז'יל קפל, כתב כי כשכל כוחות האופוזיציה נוצחו, רק הצעירים העירוניים והעובדים העניים נותרו בשירות המהפכה, כאנשי צבא במלחמה הארוכה של איראן עם עיראק, במיוחד בחיל הקטינים בסיג', או משטרת הצניעות/המוסר. העניים ומשפחות הקדושים קיבלו תמריצים וסובסידיות כספיים וחינוכיים כתגמולים (פרקטיקה הנהוגה גם כיום במדיניות ה"תשלום תמורת רצח" של הרשות הפלסטינית).

עם זאת, גם לאחר שנחשף הדיכוי של המהפכה, כמה אינטלקטואלים מערביים התקשו למתוח ביקורת. אדוארד סעיד כתב שהסיקור המערבי של המהפכה היה פוגעני משום שהוא האשים את האיסלאם במדיניותו של חומייני. סעיד התעלם מכך שחומייני עצמו פירט בבירור את האידיאולוגיה האסלאמית שלו בספרים שפורסמו לפני המהפכה, במיוחד האמונה בחוסר הטעות של המנהיג (Vilayat e-Faqih). סעיד התלונן שלא ניתנה מספיק תשומת לב לתפקיד המהפכני של עלי שריאטי, סוציאליסט אסלאמי וידידו של הסופר הנודע של מרטיניק והמהפכן האלג'יראי פרנץ פאנון (שהתייחס לתיאוריה שהאלימות של אנשים נגד הכובשים שלהם היא מוצדקת). בסופו של דבר גם חומייני בא לדכא את שריאטי.

עבור סעיד, הצגת נרטיב נגדי תיאורטי לביקורת על המהפכה האיראנית קיבלה עדיפות על פני השלמה בפועל עם משטר הטרור של חומייני והאידיאולוגיה הקיצונית שלו. סעיד כתב, בדומה לתזה המרכזית של ספרו "אוריינטליזם" משנת 1978, כי עוינות מערבית גרמה ל"דמויות כמו חומייני לאפיין עולם אסלאמי שנראה כמי שאוכלס ברעיונות צללים (אם כי מפחידים ביותר) לגבי ג'יהאד, עבדות, כפיפות נשים ואלימות חסרת הגיון בשילוב עם זלזול קיצוני". ציטוט זה מדגיש גם את אמנת חמאס משנת 1988 והראיות המוחצות לזוועות 7 באוקטובר.

מהפכות "אוכלים משלהם"

כתביו של סעיד, אולי מהמוזכרים ביותר באקדמיה המודרנית, מסבירים את הקושי של פרוגרסיבים מערביים, במיוחד סטודנטים בקולג'ים בארצות הברית, להתמודד עם המציאות. הפופולריות ההולכת וגוברת של תיאוריה ביקורתית בתכניות לימודים בקולג', כולל תיאוריית הגזע הביקורתית, מחקרים פוסט-קולוניאליים, ומדיניות שוויון והכלה בהשפעה מרקסיסטית, הובילה כמה סטודנטים מערביים להפנות עין ביקורתית מדי על התרבות שלהם תוך הצדקת קיצוניות וטרור.

התיאוריות המרקסיסטיות הממלאות את תוכניות הלימודים באוניברסיטאות מוצאות את ה"פרקסיס" שלהן – פעולה ממניעים פוליטיים – במחאות סטודנטים ובמאהלים המוניים. האם הפרוגרסיביים המערביים יכולים ללמוד מההיסטוריה של המהפכה האיראנית, ש"אכלה" ליברלים ורדיקלים משלה, או שהם ימשיכו בדרך הניהיליסטית של הרס יסודות התרבות המערבית ועידוד ערעור היציבות וההקצנה של המזרח התיכון? מכיוון שקשה ללמוד אינדוקטרינציה, זה תלוי בתלמידי ההיסטוריה לעצור את אלה שמתעלמים מלקחי ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון.