עבור לתוכן העמוד
Menu

40 שנים – הרבה לא השתנה

השגריר לשעבר במצרים, צבי מזאל, מספר על ההצלחה החלקית של הסכמי השלום, אולם ההסתה והחינוך לשנאה נגד ישראל גברו על התקווה לעתיד טוב יותר

בחוזרו מביקורו ההיסטורי בישראל בנובמבר 1977 נתקבל סאדאת בהתלהבות ובקריאות של שמחה “יחי סאדאת, יחי השלום”. ע”פ התקשורת המצרית כשני מיליון מצריים יצאו מבתיהם בקהיר להביע את רצונם בשלום ורצו אחרי שיירת המכוניות שלו בדרכו מנמל התעופה לארמונו.

פרופסור סעד אל דין אברהאים, אחד הסוציולוגים הגדולים של מצרים ופעיל זכויות האדם, סיפר לי 15 שנים לאחר מכן, בתקופת שרותי השנייה במצרים כשגריר, כי התנגד לנסיעתו של סאדאת לישראל ולשלום עמה, אך מראה ההמונים הרצים בשמחה אחרי מכוניתו של הנשיא גרם לו לפקפוק מה בעמדתו אם כי האמין שיציאה המונית זו אורגנה ע”י המוח’בראת.

הוא החליט לבצע סקר דעת קהל שהיה כנראה הראשון מסוגו במצרים. התברר לו כי 60% מן המצרים הם בעד שלום. הוא הופתע, הניח שהייתה טעות ועשה סקר נוסף שנתן את אותן התוצאות. רק אז הבין כי קצה נפשם של המצרים מן המלחמות העקרות וכי מה שמעניין אותם זה שיפור מצבם הכלכלי והם סבורים כי השלום יעשה את השינוי בהקדם. בעקבות זאת הוא שינה את דעתו והפך לחסיד השלום.

בישראל המצב היה שונה. סאדאת התקבל כמובן בחום ובידידות, אך הביקור שאורגן תוך 10 ימים מאז הכרזתו בפרלמנט המצרי ב- 9 בנובמבר על כוונתו לבקר בירושלים נראה כמנותק מן המציאות. הביקור כולו היה מלווה בחשדנות לגבי מניעיו של סאדאת. לא ניתן היה למחוק מן הזיכרון את המלחמות הנוראות והשנאה לישראל. עם זאת הוא הצית את הדמיון לגבי האפשרות ששלום בכל זאת אפשרי. היו אף כאלה שפנטזו כי מצרים תהיה הגשר לשלום עם כל העולם הערבי.

צריך עם זאת לנסות להבין את מניעיו של סאדאת. הוא ירש מנאצר ב- 1970 מדינה מותשת אחרי ארבע מלחמות שלא הובילו לשום תוצאה ושפגעו קשות בצמיחתה הכלכלית. “יישום הסוציאליזם”  ע”י נאצר שהלאים את התעשייה וכפה רפורמה אגררית שוויונית שיתקו את היצור התעשייתי והחקלאי והביאו לירידה בייצוא שהצטמצם לנפט וטקסטיל, כמעט ללא מוצרי תעשייה. אחוז העוני הלך וגדל והגיע לכ- 50% מן האוכלוסייה.

בהיותו איש חזון הבין סאדאת כי מצרים זקוקה לשינוי יסודי והוא היה מוכן לבצע זאת. הוא חיסל את הצמרת הפוליטית השמאלנית, הנאצריסטית, הפרו סובייטית, שיחרר את ה”אחים המוסלמים” ממחנות המעצר כדי שיסיעו לו במאבק בתומכי נאצר וסילק ממצרים את יחידות הצבא הסובייטי. הוא הבין כי רק ארה”ב יכולה לסייע למצרים במענקים, בהשקעות ובטכנולוגיה וכי לשם כך עליו לעבור דרך השלום עם ישראל. עוד ב-1971 הוא  העביר לישראל באמצעות האו”ם וארה”ב הצעות להסכמי ביניים כשלב לשלום, אלא  שהפער בין עמדות שני הצדדים היה גדול מדי. הוא דרש פינוי מלא מכל השטחים שישראל כבשה ב- 1967, לא רק סיני אלא גם יהודה ושומרון.

בסופו של דבר החליט לשבור את הקיפאון הדיפלומטי במלחמה והפתיע את ישראל באוקטובר 1973 בעוד היא נעולה על הקונצפציה כי סאדאת אינו מסוגל לקבל החלטות אסטרטגיות ולא יעז לעשות מלחמה והשאר הוא היסטוריה.

בכמה הזדמנויות רמזו לנו המצרים כי מצרים עשתה שלום עם ישראל מתוך הכרח ואל לנו לקוות ליחסי ידידות ואהבה.

על רקע ספקות וחששות אלה ואי הבנה למניעיו של סאדאת המו”מ בינו לבין בגין  היה רצוף במשברים ובלחצים של הנשיא קרטר עד לחתימת ההסכם בוושינגטון ב- 26 במרס 1979. בפברואר 1980 יצא לקהיר צוות ראשון של משרד החוץ בראשותו של סמנכ”ל, משרד החוץ, יוסי הדס, במטרה להקים את השגרירות ולפתוח בדיאלוג עם משרדי הממשלה מוסדותיה ואזרחיה כנהוג. במסגרת תפקידי בקהיר כיועץ מדיני השתתפתי במו”מ על כמה מהסכמי הנורמליזציה שכללו בין השאר סחר, חקלאות, תחבורה יבשתית, תעופה, תיירות, תחבורה יבשתית ועוד.  המטרה הייתה לתת לסעיפי הסכם השלום על נורמליזציה מסגרת משפטית מחייבת.

עם חלוף ההלם הראשון של כל מי שמגיע למטרופולין ענקית זו על 15 מיליון תושביה, אלף מסגדיה, שאון מיליוני מכוניותיה, ותופעות קשות של עוני והזנחה התברר לצוות השגרירות, כי אנו נמצאים מול מציאות מורכבת. מצד אחד נהגי המוניות שמחו לקראתנו וכאשר זיהו אותנו כישראלים הגיבו ב- “יחי השלום, יחי בגין וסאדאת ובוא נשתה קוקה קולה לשלום” ואכן עצרו את המונית ליד אחר הקיוסקים להשקת כוסית. בדיעבד נראה היה כי ידידנו הסוציולוג צדק. מאידך התקשינו להשיג בניין לשיכון והשגרירות ורבים מן האזרחים העדיפו להימנע מקשרים עמנו.

עשרות שנים של מלחמות עם אבדות רבות, הסתה נגד ישראל, חינוך אסלאמי אנטי יהודי ופחד משרותי הביטחון נתנו את אותותיהם. היו אומנם פה שם בתקשורת כתבות בעד השלום, אבל האווירה לגבי ישראל והיהודים נשארה שלילית.

נציגי כל 27 האיגודים המקצועיים של האליטות המצריות שכללו בין השאר את הרופאים, המהנדסים, עורכי הדין, העיתונאים, התכנסו וקיבלו החלטה להחרים את ישראל ואסרו על חבריהם לקיים כל מגע עם אזרחיה. השלטונות עצמם מנעו מאזרחי מצרים לבקר בישראל והיה צורך ברישיון מיוחד לצאת לישראל. מגבלה זו עדין קיימת. הותר רק למספר קטן של אנשי עסקים לצאת לישראל לצורך עסקיהם שאושרו ע”י שרותי הביטחון המצרים. הקשרים בין שתי המדינות צומצמו לתחומי האנרגיה, התעופה והתיירות, כאלה שיבטאו מציאות של שלום, אך לא יובילו לנורמליזציה בין העמים. חברת “מרחב” של יוסי מימן הקימה בית זיקוק גדול באלכסנדריה בשותפות עם חסיין סאלם, איש עסקים אמיד, מקורבו של מבארק שבהמשך נמכר לכווית והביא רווחים נאים למקימיו. נחתם הסכם לאספקת גז לישראל לתקופה של 15 שנים, אך אספקת הגז נעצרה לאחר שארגונים אסלאמיים הצליחו לפגוע בצינור מוביל הגז בסיני 12 פעמים והצבא שניהל את המדינה אחרי הדחת מבארק לא היה יכול להתמודד עם הבעיה.

היו בכל זאת כמה קרני אור של תקווה. יום השלמת נסיגתה של ישראל מסיני ב- 25 באפריל 1982 הוכרז כחג ונחגג בשמחת המונים ברחובות קהיר שחזרו ושרו שיר שהולחן במיוחד לאירוע זה שפזמונו היה “סיני חזרה לנו שנית”.

אל על התחילה לטוס לקהיר והאירוע צוין בקבלת פנים מפוארת במלון הילטון קהיר. היו אלה תופעות שנראו לנו כפותחים את הדרך להפשרה ביחסים, אך לא היה לכך המשך. היה בכל זאת שת”פ פעולה בתחום נוסף הוא החקלאות שנתן לישראל  תקווה נוספת שניתן יהיה לפתח יחסים יותר חמים עם העם המצרי.

השת”פ החקלאי התחיל ע”י אריק שרון בהיותו שר החקלאות. הוא הוזמן לביקור במצרים בסוף 1980 ע”י סאדאת שאמר לו: אנו מדינה בעלת חקלאות נחשלת שאינה מספקת את צרכי האוכלוסייה בעוד ישראל היא מעצמה חקלאית. קח מטוס, סייר מעל מצרים, ראה את הבעיות ונתחיל לעבוד. הוסכם אז על  מסגרת לשיתוף פעולה שכללה הקמת חוות לדוגמה על כביש אלכסנדריה קהיר על שפת המדבר (אזור של אדמות קלות ונוחת לגידול ירקות ופירות שבהם התמחתה ישראל) שם מומחים ישראלים הדגימו לאלפי חקלאים מצרים שיטות מודרניות של גידול, השקיה ופיתוח זנים של פירות וירקות. אלפי מצרים צעירים נשלחו לקיבוץ ברור חיל לתקופת השתלמות בטכנולוגיה חקלאית ובחוזרם למצרים קבלו מן השלטונות חלקות אדמה לגידולים שבהם התמחו. כל זאת נעשה בפיקוחו של שר החקלאות יוסוף וואלי, שתמך בשיתוף פעולה עם ישראל ובהסכמתו של הנשיא.

התוצאות היו מצוינות ומצרים התקרבה להספקה עצמאית כמעט מלאה בתחום ירקות ופירות ואף ייצאה מוצרי חקלאות איכותיים כגון תות שדה לאירופה מחוץ לעונה על בסיס של ייעוץ ישראלי.

אלא שהאופוזיציה הלאומנית והאסלאמית עיוותה האת המציאות. היא טענה כי ישראל משגרת למצרים דשנים המרעילים את האדמה המצרית. השלטון שמר על פסיביות ונמנע מלהפריך את הדיבה. שת”פ חשוב זה נעצר אחרי נפילתו של מובארק ב- 2011 ולא חזר למצבו הקודם.

אלה היו המגבלות שהביאו לכינויים של היחסים בין ישראל למצרים כשלום קר.

כאשר הגעתי לקהיר כראש הנציגות ב- 1996 מצאתי שמאומה לא השתנה.

התקווה לשיפור בתנאי החיים של המצרים לא התממשה והאווירה השתנתה לרעה. ההתקפות על ישראל בעיתונות הפכו לחריפות יותר והיו מלוות בקריקטורות אנטישמיות והאשמות על קונספירציות של ישראל נגד מצרים. מיין קמפ והפרוטוקולים של זקני ציון בתרגום לערבית הפכו לרב מכר. עוד השנה, בחודש פברואר, שני הספרים הללו הוצגו ביריד הספר הבינלאומי של קהיר. השת”פ נותר כפי שהיה מוגבל למספר תחומים בעיקר במישור הממשלתי.

סיפור טרגי קצר מבטא את הקף רגשות ההסתייגויות מישראל ששררו בציבור המצרי. ראש צוות המאבטחים המצרים שלי נהרג בתאונת דרכים. כאשר בקשתי לערוך ביקור תנחומים אצל רעייתו היא סירבה במפגיע. התברר כי איש לא ידע שתפקידו של בעלה היה להגן על שגריר ישראל ואם הסיפור היה מתגלה בנותיה לא היו יכולות אף פעם להתחתן.

בישראל באותה תקופה הייתה תקווה כי הסכמי אוסלו יקדמו גם את הנורמליזציה עם מצרים. אכן ב- 1995 הוקמו מספר מפעלים ע”י יזמים ישראלים. ראוי לציון מפעל דלתא טקסטיל לייצור לבני נשים וגברים שהקים יו”ר דלתא, דב לאוטמן ז”ל, שמוצריו יוצאו למקס & ספנסר בלונדון. כיום מייצא המפעל במאות מיליוני דולרים ומספר המועסקים בו, כולל מפעלי לוויין, עלה ל- 5000 איש ואישה. הוא היחיד שנשאר. שאר המפעלים נסגרו על רקע סחבת בירוקרטית ורצון רע שלא אפשרו את פעולתם.

שת”פ נוסף הוא הסכם בין ישראל מצרים וארה”ב שנחתם ב- 2004 המעניק למצרים את האפשרות לייצא טקסטיל ומוצריו לארה”ב ללא תשלום מכס באמצעות ההסכם לאזור סחר חופשי הקיים בין ישראל לארה”ב בתנאי שחלק קטן של היצור יתבצע בישראל ואחר כך יועבר להשלמתו במצרים. בצורה זו  הגדילה מצרים את ייצוא הטקסטיל שלה לארה”ב, מ-200  מיליון דולר ב-2005 למיליארד ומאתיים מיליון דולר ב-2018.

יום ה- 26 במרס, 40 שנה לחתימת הסכם השלום. זוהי ללא ספק תקופת זמן משמעותית המצביעה על כך כי לשתי המדינות אינטרס בקיומו. ההסכם עבר בשלום את המלחמות בלבנון, את רצח הנשיא סאדאת, את שתי האינתיפאדות והמבצעים נגד חמאס. עם זאת השיח בישראל על עתידו של השלום מלווה בספקות וחששות. הטענות המושמעות – והן נכונות – שלא התפתחו יחסים אינטראקטיביים בין שני העמים. שתי המדינות כאמור אמנם שיתפו פעולה  במספר תחומים כגון חקלאות, אנרגיה, תעופה ותיירות, אך אלה הצטמצמו בעיקר לקשר בין שתי הממשלות ולמספר מועט של אנשי עסקים. בכל אותה תקופה לא התפתח שת”פ הראוי לשמו בין שני העמים בתחומי התרבות, המדע ,הספורט וכו’ האמור היה לשבור את חומות השנאה ולהביא למה שהמצרים מכנים “תטביע” שפרושו נורמליזציה – כמו בין ארצות אירופה המערבית המשמשות בדרך כלל כדוגמה לישראלים.

בשנתיים האחרונות נודע כי שתי המדינות אף מקיימות שת”פ ביטחוני הדוק במאבק נגד הטרור של הארגונים האסלאמיים בצפון סיני. רה”מ נתניהו רמז על כך מספר פעמים בהתבטאויותיו והנשיא עבד אלפתאח אלסיסי אמר לתכנית 60 דקות של סי בי אס ב- 7 בינואר כי מדובר בשת”פ מצוין וכי ביטויו בין השאר כי הוא מאפשר למטוסי מצרים לחדור למרחב האווירי של ישראל כדי לתקוף משם ריכוזי מחבלים.

עם כל זאת השנאה לישראל קיימת ומוצאת את ביטויה בתקשורת ובהצהרות של פוליטיקאים ושל חכמי האסלאם שלא השלימו עם השלום ואפילו לא עם קיומה של ישראל.

מנגד יש להדגיש שהשלום עם מצרים פתח את האפשרות לשלום עם ירדן וגם כנראה לשת”פ הדיסקרטי שמקיימת ישראל כיום עם סעודיה ומדינות המפרץ בנות בריתה של מצרים מול האיום האיראני. ניתן לומר לכן כי אנו נמצאים בעיצומו של תהליך אסטרטגי ארוך טווח שמקורו אכן בשלום הישראלי – מצרי.