עבור לתוכן העמוד
Menu

“אנשי דת קוראים לך מהקוראן וזהו – אתה פצצת זמן מהלכת”

תומכי טרור ומחבלים שהתפכחו חלוקים ביניהם בשאלה האם השנאה היא חלק בלתי נפרד משורשי האסלאם או שמדובר בדת המנוצלת לרעה • קטעים מספרו החדש של נדב שרגאי - "טרור אל־אקצא - מעלילה לדם" (בהוצאת "המרכז הירושלמי" ו"סלע מאיר")

ב־1 בינואר 2015 היממו דבריו של נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי את כהני הדת המוסלמים שהתכנסו להאזין לנאומו באוניברסיטת אל־אזהר. באותו יום חל יום הולדתו של הנביא מוחמד והנהגת המוסד הלימודי החשוב ביותר של האסלאם הסוני האזינה לדברי א־סיסי רוב קשב.

“בלתי מתקבל על הדעת שהאידיאולוגיה שאנו קידשנו תהיה מקור לדאגה, לסכנה, להרג ולחורבן בקרב כל האומות האחרות”, אמר הנשיא המצרי, “בלתי מתקבל על הדעת ש־1.6 מיליארד מוסלמים צריכים להרוג את שאר אוכלוסיית העולם, המונה כ־7 מיליארד, כדי לחיות…”

הבעיה, קבע, “נמצאת באידיאולוגיה. לא באמונה”. בנאום יוצא דופן, שנשכח לאחר חודשים אחדים, פנה הנשיא המצרי ישירות אל אנשי הדת בארצו. הוא קרא להם “לבחון מחדש את המחשבה האסלאמית מתוך ראייה נאורה יותר”, ובמטרה “לעצב שיח דתי נכון”.

טרור אל-אקצא – מעלילה לדם

דברי א־סיסי באו על רקע גלים קשים של טרור אסלאמי עולמי. גם בישראל השתולל באותם ימים הטרור. “טרור הבודדים” – כך כונה אז. טכנית, אכן היה מדובר בבודדים, ללא תשתית ארגונית מאחוריהם. אלא ששיעור עצום מקרבם ינק מאמונה ורעיון משותף: ב־93% מהפיגועים שהתרחשו בירושלים בין אוגוסט 2014 למאי 2016 נכח סיפור הר הבית ואל־אקצא, אם כמניע יחיד או כאחד המניעים שהביאו את המפגע לצאת לפעולתו. כל “המפגעים הבודדים” היו מוסלמים, אם כי לא תמיד אדוקים בדתם.

הם יצאו לרחובות במטרה לרצוח יהודים, מכיוון שהוסתו להאמין ש”אל־אקצא בסכנה”; שישראל עומדת להרוס את מסגדי הר הבית ואף לשנות את “הסטטוס קוו” בהר. הם האמינו שרצח יהודים יקדם את “שחרור אל־אקצא משביו” וישחרר אותו מ”היהודים שמטמאים את מוסלמיותו”. הם תכננו פיגועים קשים גם במבקרים היהודים בהר הבית, במגמה לחסום את דרכם לשם. עלילת “אל־אקצא בסכנה” חדלה אפוא להיות תעמולה שקרית בלבד והפכה ל”פונדקאית טרור”, ובאופן ישיר למבער, ליצרן ולמחולל טרור. רבים בהנהגה הפלשתינית, הלאומית והדתית עשו בה שימוש תדיר והעניקו לה גב ציבורי.

פרשנות מעוותת לאסלאם

א־סיסי, לעומת זאת, ביטא בדבריו אסלאם נאור ומתון בהרבה. הוא היה לפה, לשורה של קולות אחרים בקרב הפלשתינים ובעולם הערבי והמוסלמי שגינו את הטרור הפלשתיני בכלל ואת טרור אל־אקצא בפרט. הם לא היו רבים ובלטו בשונותם. היו אלה זרעים של תקווה.

חלקם שוכנעו שקנאי האסלאם מנצלים את דתם לרעה ומעניקים לה פרשנות מעוותת. אחרים סברו כי קיים עיוות מובנה באסלאם, עיוות שמלכתחילה מזמין אלימות, טרור ושפך דם, וכי דרושה רפורמה בדת האסלאם. יש מהם שמצאו בקוראן לגיטימציה לנוכחות היהודית בירושלים ובהר הבית ואף ידעו להעריך את האוטונומיה הדתית שישראל העניקה למוסלמים בהר. אחרים דבקו בעניין הפלשתיני אך פסלו טרור מכל וכל. הקולות הנדירים הללו הוחרמו, ולא פעם הוקעו ונרדפו בקהילותיהם, אך הם סימלו ציפייה לשינוי ולטוב ולפיכך ראוי להכיר גם אותם.

סלמאן מצאלחה, משורר, מסאי, מתרגם ופובליציסט, חבר מערכת כתב העת “משארף”, שזכה בפרס נשיא המדינה לספרות – היה אחד מהם. מצאלחה אמנם אינו מוסלמי אלא דרוזי (ערבי על פי הגדרתו), ובכל זאת נדרש ממנו לא מעט אומץ כדי לקבוע, כבר בינואר 2015, ש”שורשי הטרור מצויים באסלאם”.

מצאלחה פרסם את דבריו בעיתון “הארץ”. הוא הזכיר שכאשר הופיע הטרור האסלאמי על בימת העולם במהלך העשורים האחרונים, נזעקו מוסלמים רבים וטענו כי הוא משחיר את פני האסלאם. “הטרוריסטים הללו חטפו את האסלאם”, הם אמרו. אלא שעל פי מצאלחה, השאלה המתבקשת היא מי חטף את מי בהקשר זה? והאם לא סביר יותר להניח שהטקסטים האסלאמיים הם שחטפו את הטרוריסטים ולא להפך.

אחרי שניתח טקסטים מקוריים של דמויות וארגונים פונדמנטליסטיים קיצוניים, “ששואבים את כוחם והשראתם מאותם טקסטים מכוננים של האסלאם עצמו”, מצאלחה הגיע למסקנה ש”האסלאם זקוק לניעור רעיוני רציני… למהפכה שתתאים אותו לעולם המודרני”.

נאיל זועבי // מתוך פייסבוק
נאיל זועבי // מתוך פייסבוק

דברים דומים, ואף חריפים יותר, נשמעים כבר כמה שנים מפי האינטלקטואל המצרי־גרמני, חאמד עבדל סמאד, בנו של אימאם מצרי שגלה לגרמניה. סמאד הפך לאחד ממבקרי האסלאם הבולטים בגרמניה וב־2015 פרסם שם את ספרו רב המכר: “מוחמד – ההתחשבנות”. סמאד מתחשבן עם הנביא ומציין שלמוחמד היו שתי בעיות עם היהודים: כישלונו להשיג מהם הכרה בכך ששליחותו היא אכן שליחות ונבואה אלוקית, והאיסור להרוג שהיהודים דבקו בו.

“העובדה שבקוראן כתוב שהיהודים הם קופים וחזירים” מעידה, לדעת סמאד, על “דה הומניזציה מוחלטת של היריב; כזו שמעניקה הכשר להשמדה טוטלית”. מוחמד בעצמו, הוא מציין, “ערף את ראשיהם של מאות בני שבט יהודי אחד שנכנע לו, ביום כניעתם… אנשים שעורפים היום את ראשי שבוייהם, לוקחים את מוחמד כדוגמה, ולכן חשובה ההתחשבנות איתו וצריך לומר שאסור שהוא יהיה סמל פוליטי או ערכי”.

סמאד סבור לפיכך שהכרחי “להתעמת עם אבותינו ועם הטקסטים הדתיים שלהם. עלינו לפתוח את הבעיות המורכבות אחת ולתמיד… (אבל) בכל פעם שאנו מנסים להשתחרר קדימה עם מחשבותינו… אנחנו נמשכים בחזרה (אל נקודת המוצא) על ידי פחדינו, הטאבו, האיסורים והפחד להיענש… לא יכולה להיות נאורות היכן שיש פחד!”

מעטים הצליחו לשבור את מחסום הפחד. אחת מהם היתה סנדרה סלומון הנוצרייה, שנולדה ברמאללה כמוסלמית בשם פידה למשפחה של פעילי טרור, ספגה שנאה לישראל וחונכה להעריץ מחבלים. דודה, סחר חבש, אחד ממייסדי פת”ח, היה קרוב ליאסר ערפאת ונחשב כמי שגיבש את האידיאולוגיה של הארגון. סלומון היתה בעבר תומכת טרור:

“… למדנו לשנוא יהודים ולהלל את היטלר והשואה. שמחנו בכל פעם ששמענו על פיגוע מוצלח, כי אחריו חילקו לנו סוכריות וממתקים… מגיל חמש שיננתי את הקוראן בלי הפסקה. עד היום אני יודעת בעל פה את הפסוקים. בשבילי אלו היו שירי הילדות. לימדו אותנו שהיהודים הם צאצאי הקופים והחזירים. אמרו שהם המלוכלכים ביותר בעולם הכופרים, ושהם צריכים למות… הדבר שהיה הכי חשוב לנו הוא שחרור מסגד אל־אקצא, שחרור ירושלים והרס מדינת ישראל”.

 

כריכת הספר החדש
כריכת הספר החדש

פידה (לימים סנדרה) התפכחה רק אחרי שחקרה בעצמה את הקוראן ואת חוקי הדת המוסלמית ואף למדה תנ”ך. היא נישאה בנישואים כפויים, וכשבעלה קיבל עבודה בקנדה, ניצלה זאת והתגרשה ממנו שם. היום היא תובעת מהפלשתינים לגנות טרור, להסיר את תמונות השאהידים וכן לחדול מהקריאות: “ברוח ובדם נפדה את ירושלים”.

“הסיפור על אודות מסעו של מוחמד כשהוא רכוב על בוראק, סוס עם כנפיים, למקום שנקרא אל־אקצא, התווסף לאסלאם בשלב מאוחר”, היא טוענת, “ובכל מקרה אין לו שום קשר למסגד אל־אקצא שעומד היום בירושלים, מכיוון שהוא כלל לא היה קיים”.

אף אם מביאים בחשבון שאמונה אינה קשורה בהכרח לעובדות, ושמיליוני מוסלמים ברחבי העולם מקבלים היום את סיפור מוחמד ובוראק כאמת צרופה, דבריה של סלומון חשובים מכיוון שהם מעידים, מכלי ראשון, שהשנאה כלפי ישראל אינה נובעת אך ורק מסכסוך טריטוריאלי: “זה מגיע מהקוראן, ומהחדית’ים, שמספרים על השעה שבה המוסלמים יהרגו את כל היהודים, והאבן והעץ יבכו ויגלו: ‘יש יהודי מאחורי העץ בוא והרוג אותו'”, היא מצטטת. “אני חייתי את השנאה הזאת ואני מוכנה להתעמת עם כל איש דת ולהוכיח לו שהמוסלמים שונאים את היהודים בגלל היותם יהודים ולא בגלל מדינת ישראל”.

פלשתינים, תבחרו צד

גם וליד שועיבת, טרוריסט לשעבר, יליד בית סאחור שהיה פעיל בזרוע הצבאית של אש”ף ואף גויס לתא של האחים המוסלמים בארה”ב, עשה כברת דרך דומה לזו של פידה. לבסוף, לאחר שהתעמק בתנ”ך – התנצר. סבו של שועיבת, המוכתר של בית סאחור, היה עמיתם של חאג’ אמין ועבד אל־קאדר אל־חוסייני, ממובילי המאבק הפלשתיני נגד הציונות והיהדות לפני קום המדינה. שועיבת הנכד סיפר שכילד היה קורבן לשטיפת מוח.

“לימדו אותנו שירים על הריגת יהודים”, הוא מספר, “מגיל חמש אתה מגויס ולומד לשנוא את היהודים. עם השנים אתה לומד גם אידיאולוגיה גזענית וגם את הכחשת השואה. אבי וסביבתי המוסלמית ציפו ממני להרוג יהודים ולהפוך לשאהיד כדי להגיע לגן עדן”.

דעות כמו אלה של פידה, שועיבת או זו של נור דהרי – שהצטרף לארגון טרור בפקיסטן, חונך לחשוב ש”היהודים גרועים מחיות”, אך בסופו של דבר התפקח – הן חריגות. לעיתים נדירות הן נשמעות מפי חוקרי אסלאם, בעצמם מוסלמים, ואז יש להן ערך מוסף.

 

צלילים צורמים. מתוך חשבון הטוויטר של פת”ח // איור: באדיבות מבט לתקשורת פלסטינית

שני אנשי דת טורקים, ד”ר חיאת גונדוגדו ואוקטר באבונה, ביקרו בישראל בינואר 2016, בעת שברחובות דקרו ודרסו יהודים “כדי להגן על אל־אקצא”. גונדוגדו הבהיר כי בא כדי לזעוק שב”איסלאם אין שנאת יהודים” וש”האסלאם מתנגד לטרור”. מוסלמים, לדבריו, “אינם יכולים להתנגד לתפילת יהודים בהר הבית, שהרי מדובר במקום התפילה שקבע שלמה, דמות שגם האסלאם מכבד אותה”.

עמיתו ציין כי “הסובלים העיקריים מהטרור המוסלמי הם המוסלמים: מאז שמדינת ישראל קמה, היא הרגה 35 אלף מוסלמים, אולם באותו הזמן המוסלמים הרגו 11 מיליון מוסלמים”.

קול אחר נוסף הוא זה של האינטלקטואל הסעודי עבד אל־חמיד אל־חכים, ששימש עד 2018 מנהל מרכז המזרח התיכון למחקרים אסטרטגיים ומשפטיים בג’דה. לאחר העברת שגרירות ארה”ב לירושלים, אל־חכים לא היסס לציין ש”החברה בישראל מכבדת את בירתה הקדושה ואת תרבות חופש הפולחן בה”.

“הודיתי לאל על כך שמכה, מדינה וירושלים (נמצאות) תחת ניהול של משטרים שמכבדים את קדושת הערים הללו והפכו אותן לערים מהיפות בעולם. היו הגיוניים, ירושלים היא עיר קדושה ליהודים ויש להם זכות היסטורית בה, כפי שמכה ומדינה קדושות למוסלמים. מוטב לירושלים להיות תחת ניהול ישראל, שיאפשר למוסלמים לבקר באל־אקצא, מאשר בניהול ערבי, שיהפוך אותה לעיר נחשלת של עולם שלישי…”

אל מול תופעת הפיגועים והאדרת המחבלים ברשות הפלשתינית, אמר אל־חכים כי על הרש”פ להחליט באיזה צד היא נמצאת, בצד של השלום או בצד של הטרור: “חייהם של הפלשתינים יקרים יותר משטח אדמה או מאבנים של מסגד”.

דת ופוליטיקה מייצרות טרור

גם בקרב ערביי ישראל נשמעים מדי פעם קולות אחרים. הם בולטים במתינותם במיוחד על רקע הקיצוניות שמגלמת התנועה האסלאמית בישראל וקשריה עם חמאס, או על רקע מעורבות הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בפיגועי טרור. הנה, למשל, נאיל זועבי, מנהל בית ספר בכפר הגלילי טמרה, שקובע: “מאכילים את הציבור שלנו בשקרים. המנהיגים מוכרים להם שאל־אקצא בסכנה ושיהודים רוצים לפגוע בו. אלה דברים שלא מקובלים עלי…”

ד”ר רמדאן דבש, יו”ר המנהל הקהילתי של צור באהר במזרח ירושלים, ואזרח ישראלי, מזהיר אף הוא מפני “ערבוב של דת בפוליטיקה – ערבוב שמייצר טרור”. הוא וזועבי בוחרים לתאר את הקוראן כ”ספר של שלום”. הם מציעים “ליטול ממנו את הדברים המחברים”.

אחרי הפיגוע שביצעו אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית בהר הבית (יולי 2017) נשמעו קולות אחרים גם בתקשורת הערבית. הכותב הסעודי מוג’אהד עבד אל־מותעאלי טען, למשל, כי “סולידריות עם מחנות הפליטים בפזורה קודמת לסולידריות עם אל־אקצא, משום שהאדם חשוב מן האבן”.

הפרקליט הערבי־ישראלי (נוצרי) ג’ואד בולוס הזהיר מפני הנכונות הגוברת בקרב צעירים ערבים בישראל למות ולהרוג אחרים בשם הדת וסמליה הקדושים, ובראשם מסגד אל־אקצא.

דברים חדים אף יותר ברוח זאת השמיע חמיד אל־שריפי, מייסד ארגון המוסלמים הליברלים, שעמל על פירוש מתון וליברלי לפרקי הקוראן במטרה להתאימם לימינו. אל־שריפי, דיפלומט עיראקי לשעבר שפועל כיום מלונדון, שרד שלושה ניסיונות התנקשות בשל דעותיו. ב־2015, בעיצומו של גל סכינאות הטרור של מפגעי “אל־אקצא בסכנה”, הגדיר עצמו כ”עיוור שעיניו נפקחו”, ובראיון למאיה פולק מ”מקור ראשון” אמר בין היתר: “אני מבין ילד מוסלמי בן 13 שלוקח סכין והולך לדקור יהודים. אם היתה לי הזדמנות לעשות זאת בצעירותי, אני לא בטוח שהייתי מוותר עליה. כשאתה צעיר בשנים, באים אנשי דת וקוראים באוזניך כמה פרקים מהקוראן – וזהו, אתה פצצת זמן מהלכת.

“יאמרו למשל: “מי אויבי האל? היהודים. אל תחשוב. הרוג כמה שיותר מהם וגן העדן הוא שלך”. מבטיחים לך שתגיע למקום ממש יפה. חינכו אותנו לא להשתמש במוח כשאנחנו רואים טקסט מהקוראן, אלא לקרוא וליישם, ולא משנה כמה שנים עברו מאז שהפסוק נכתב. לאט לאט, כשמוחי התפתח, הבנתי שהכל רמאות, שהכל טעות… הבנתי שכל מה שלימדו אותנו הוא שטויות”.

הקוראן, הסביר אל־שריפי, הוא כמו חרב פיפיות: “אני יכול לקרוא לך חומרים כדי לעשות אותך פנאטית ואני יכול לקרוא חומרים כדי לעשותך רגועה ושלווה… מי שמתנגד לי, יאמר שהקוראן הוא לכל אוזן ולכל זמן… הקוראן אומר לכבד את ההורים ולא לאכול חזיר – וזה תקף גם להיום, אבל בקוראן גם אומרים למכור ולקנות עבדים ולהכות את הנשים. האם אני אמור להכות את אשתי כיום?”

אל־שריפי חדל ללכת לתפילות יום השישי במסגד, שם מושמעת לדבריו ההסתה העיקרית להרג שהוא אינו רוצה להיות חלק ממנו: “תפילות יום השישי נחטפו בידי מדינות האסלאם הקיצוניות… מתפילה ועבודת האל הן הפכו לתעמולה זולה שנועדה להפיץ שנאה. ה”ג’ומעה” כמו שנקראות התפילות האלה, הן הזדמנות בשביל האימאם להגיע לאנשים באמצעות הנאומים שלו ונהוג שהוא מחזיק נשק בידו”.

את גישת “הקול האחר” ביטא ממקום ייחודי משלו גם קאסים חאפיז, צעיר מוסלמי, תושב ברמינגהאם שבבריטניה, שהנהיג את הארגון “מוסלמים למען ישראל”. חאפיז, בן להורים מהגרים מפקיסטן, שאביו העריץ את היטלר, נחשף אף הוא להסתה קשה בזכות הג’יהאד, מצד חמאס וחיזבאללה.

“…למעשה, הטעים קאסים, “מדובר בסכסוך פוליטי גרידא, סכסוך על פיסת אדמה, אך השייח’ מוחמד אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים בתקופת הבריטים, הכניס ממד דתי לסכסוך. הוא היה נאצי שטיפח שנאה שנים ארוכות, שנפגש עם אדולף היטלר. הוא שיצר את התערובת הנפיצה הזאת בין דת ופוליטיקה. הקיצוניות שלו ניצחה לצערי. היום המצב הוא אמנם שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אך רבים מהם אחוזים שנאה קנאית ואלימה…”

•••
“…שנים חלפו. תהליך ה’אסלום’ של הסכסוך רק הועצם ורבדיו השונים התעמקו. עלילת “אל־אקצא בסכנה” ו”השאהידים של אל־אקצא” שספר זה מעמיק בסיפורם, היו לחלק בלתי נפרד ממנו. הם סחפו אחריהם ציבורים רחבים בעולם המוסלמי למאבק שאינו רק על העתיד, אלא גם על העבר; ולג’יהאד שאינו רק על מרחב (גיאוגרפי) אלא גם על הזמן. “אל־אקצא” הפכה לקריאת קרב עתיקה־חדשה, בזירה שגם עבור היהודים היתה עתיקה־חדשה.

הצד המוסלמי דרש ודורש עד היום בלעדיות וקניין מוחלט על מקום שקדוש לא רק בעבורו, אלא היה כזה עוד קודם לכן בעבור היהודים. בעוד הציבור היהודי, ברובו הגדול, משלים עם גזירות הסטטוס קוו והמגבלות הקשות שמטילה עליו ממשלתו בהר הבית, הציבור המוסלמי בוחר פעם אחר פעם בעלילה, בטרור ובדרך של “הכל או לא כלום”.

האם במציאות כזאת יש סיכוי לקולות האחרים, שמקצת דבריהם הבאנו כאן? האם קיימת היתכנות שזרעי התקווה המעטים הללו יצמיחו מציאות אחרת, שעמדות מיעוט אלו יהפכו לנחלת הכלל? שציבור פלשתיני ומוסלמי רחב יבין ש”אל־אקצא בסכנה” היא עלילה? שהפלשתינים יוקיעו ויקיאו מקרבם את המחבלים הרבים שמפגעים ורוצחים בשם “ההגנה על אל־אקצא”, במקום לרומם אותם למעלת שאהידים?

כל הציטוטים בכתבה זו נסמכים על מראי מקום ומקורות המובאים בגוף הספר. מפאת הקיצור הם הושמטו כאן.

מתוך אתר “ישראל היום”