עבור לתוכן העמוד
Menu

תערוכה חדשה: תקליטי הרנטגן שהיו עלולים להביא על מאזיניהם עונש מוות

התערוכה היא פרי מחקר שנעשה על ידי סטיבן קוטס ופול הרטפילד, אוצרי תערוכה דומה באנגליה, והיא תציג במוזיאון תל אביב עד 12 במאי. אחד משכני בבניין, שנולד במוסקבה ב־1947, עדיין מתייחס בחשדנות לתקשורת ואינו מסכים להתראיין, אבל הוא כן סיפר בשני משפטים, שכנער היו לו בבית כמה תקליטים "לא חוקיים" שהיה אסור לשמוע או להוציא […]

התערוכה היא פרי מחקר שנעשה על ידי סטיבן קוטס ופול הרטפילד, אוצרי תערוכה דומה באנגליה, והיא תציג במוזיאון תל אביב עד 12 במאי.

אחד משכני בבניין, שנולד במוסקבה ב־1947, עדיין מתייחס בחשדנות לתקשורת ואינו מסכים להתראיין, אבל הוא כן סיפר בשני משפטים, שכנער היו לו בבית כמה תקליטים "לא חוקיים" שהיה אסור לשמוע או להוציא החוצה. “מוזיקאים, אם הם לא הלכו בתלם ועל פי עקרונות המשטר, נרדפו ואם לא הצליחו לברוח לחו”ל – היו נכנסים לכלא”, אמר. אצלו בבית לא היה מדובר במשהו מהפכני, אלא בסך הכל בכמה שירים של אלביס פרסלי.

מוזיקה, מחאה ופוליטיקה הלכו תמיד יד ביד. כך למשל קרה בפסטיבל וודסטוק, שמעבר למוזיקה שהופצה בו, היה מפגן של חופש ואחווה. מנגד, שנים ספורות קודם לכן ובקצה השני של העולם, המסר הזה בדיוק נאסר לצריכה והפצה בכל אופן תרבותי שהוא.

המוזיקה האסורה דאז הייתה בדרך כלל מוזיקה אמריקאית, בורגנית, עם אלמנטים שפזלו לתרבות המערב. “הצנזורה הוטלה על מוזיקה ספציפית כרוקנרול, בלוז, ג’אז ובאופן כללי מוזיקה מערבית”, אומרת מאיה ויניצקי, אחת מאוצרות התערוכה. “אבל גילינו שגם שירי גולאג לא התאפשרו כי הם מעבירים מסרים. אפילו לרקוד פוקסטרוט זה משהו שלא התאפשר בברית המועצות של פעם, מכיוון שעל פי הממשל, התנועות שתעשי במהלך הריקוד עלולות להוביל לגישה יצירתית. מה שמעניין עוד יותר הוא שבין השנים 1955־1956 אי אפשר היה להשמיע סקסופון ברדיו. תנסי לחשוב על עריכת תוכנית רדיו בלי להכניס את הכלי הזה. אנשים לגמרי היו צמאים למוזיקה האסורה, רצו לצרוך אותה ועשו זאת בדרכים מאוד יצירתיות. כך הגענו לצילומי הרנטגן שפתחו בפנינו עולם שלם של טכנולוגיה. המשטח של צילום הרנטגן הוא מצד אחד מספיק רך כדי שאפשר יהיה לחרוט עליו, וקשה מספיק כדי שהחריטה תישאר. אגב, תקליטי הרנטגן היו די חד־פעמיים. אחרי שמיעה אחת או שתיים הם היו נחלשים".

ומי היה מפיץ אותם?
"קראו להם בוטלגרס. הם היו האנשים שהעתיקו את המוזיקה האסורה ואחר כך הלכו והפיצו אותה ברחובות. רנטגן קל להסתיר, לגלגל אותו, להכניס לתוך השרוול של המעיל או לגב המכנסיים ובפינת רחוב להוציא ולתת לכל מי שרוצה לרכוש. אותה מחתרת פיתחה את מכונות החריטה וההעתקה, והיו כל מיני דרכים להשיג את הצילומים עצמם, מבתי חולים שהיו חייבים להיפטר מצילומי הרנטגן כי חשבו שהם דליקים".

דיסקים בשוק השחור

הטריגר לתערוכה היה מאה שנה למהפכה הרוסית. "חשבנו שהמוצגים של מהפכת אוקטובר – הפוסטרים והכרזות של כל מה שגדלנו עליהם כל השנים – ראינו מספיק מזה", אומרת מאירה יגיד חיימוביץ, האוצרת השנייה של התערוכה. "חשבנו שיהיה מעניין להיכנס לתקופה שפחות חקרו, ימי סטלין ברוסיה וכל מה שקרה אחרי זה בימי חרושצ'וב, שניסה להתקרב למערב. סקרן אותנו לבחון את הסיפור של אנשים שחיו בפחד ובחוסר יכולת לשלוט בגורל וקיבלו אופק קלוש של ביטוי לחופש יצירה. כמו כן, היה מעניין לדון בביטול חופש היצירה בהקשר של כרסום בחופש היצירה שמתקיים כיום. זה רלוונטי גם כמקרה מבחן היסטורי וגם בהווה".

מלבד תקליטי הרנטגן, בתערוכה במוזיאון יהיה אפשר לצפות בשישה סרטים עכשוויים דוקומנטריים שמתעסקים באיראן, במזרח התיכון, בקמבודיה ובמוזיקה האלקטרונית. Having Fun, למשל, הוא סרט שצולם מהמותן במצלמה נסתרת ובטלפון סלולרי וחושף את המאבקים והרדיפות שחווים שני
די־ג’ייז מאיראן. סרט אחר, בשם “אל תחשבו ששכחתי”, מתאר את סצנת הרוקנרול בקמבודיה ומתייחס למשטר הקמר רוז’ שרדף ורצח לא רק פעילים ופוליטיקאים, אלא גם אמנים, מוזיקאים ומורים.

ואכן, תרבות מחתרתית ומוזיקה אסורה אינן נחלתן של השלטון הסובייטי לשעבר בלבד, אלא מתרחשות גם כיום, קצת מתחת לאף. “הזווית האיראנית מאוד מעניינת”, אומר אדם שי, חוקר תרבות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. “להבדיל מהרבה מדינות טוטליטריות שחולשות ביד ברזל על אזרחיהן, איראן מבחינה מסוימת מבודדת את מעמד הביניים מבחינת התנגדות ורפורמות. לקום וללכת מאיראן זה פחות בעיה ממה שנהוג לחשוב, והרבה מאוד מהחבר’ה האלה שעוזבים הם מוזיקאים ויוצרים שבוחרים להתגורר בחו”ל. עם זאת, מאז המהפכה, מוזיקת רוק וכל דבר שהוא ביסודו מערבי הוא אסור. על מנת להוציא אלבום באיראן אתה זקוק לאישור ממשלתי. זה אומר שכל יצירה שאתה יוצר עוברת שני שלבים של צנזורה: השלב הראשון הוא מוזיקולוגי – האם המוזיקה שאני מנגן נגועה במערביות. היה וכן, אתה פסול. השלב השני של הצנזורה מדבר על תוכן ומלל. האם במלל עצמו יש משהו שהוא בעייתי, פסול, מחאתי? וזה כמובן מיד נפסל על הסף”.

איך צורכים מוזיקה מחתרתית באיראן של ימינו?
“לאיראנים אין גישה ישירה ופשוטה למצעדי הפזמונים למיניהם. MTV לצורך העניין סגור לשידור, אז אחת הדרכים העוקפות את הממשלה היא האינטרנט, שהפך הכל ליותר פשוט. כיום, כשאת משוטטת בשוק השחור בטהרן, המוצרים הפופולריים לרכישה הם קובצי אם־פי 3 ודיסקים”.

ומה נחשבת למוזיקה מחתרתית באיראן של היום?
“מבחינת מוזיקה יש הכל, זה פשוט אנדרגראונד. אין חוק מפורש שאומר זה אסור וזה מותר כי כשמדברים על תרבות ואמנות – קשה להגדיר את הגבולות. אז אתה עושה משהו מתוך ידיעה שיכול להיות שזה יסבך אותך. יש בסצנת האנדרגראונד דמות מיתולוגית בשם קמרן טאל, שמכונה כך על שם ג’ת’רו טאל, מכיוון שהיה ידוע כמעריץ שרוף של הלהקה. בן דודו מגרמניה היה שולח לו מכתבים, ובתוך המכתבים הוא היה מצפין ומקודד את מצעד הפזמונים הבינלאומי. קרמן היה מדפיס קלטת עם פלייליסט ומשנה את זה כך שג’אתרו טאל במקום הראשון כי לא היה הגיוני בעיניו שמייקל ג’קסון עומד בראש מצעד הפזמונים. כך הלהקה הזו הפכה ללהיט איראני. הוא נתפס והלך לכלא לכמה שנים. כשהשתחרר, הוא אמר משפט מאוד מפורסם: Keep Tehran Alive, שזה המוטו של סצנת האנדרגראונד המוזיקלית באיראן. אמור לצאת אוטוטו סרט תחת השם הזה, וזה גם שיר של להקה איראנית בשם קיוסק, שמדבר על גוויעתה של סצנת המוזיקה העצמאית באיראן”.

וראפ, רוקנרול? אין בעצם חוק רשמי איראני שאוסר על המוזיקה הזאת.
“כמו ברוב המדינות שאנחנו מכירים, המתודה המוזיקלית הפשוטה ביותר למחאה היא ראפ, כי זה לא מחייב ידע מוזיקלי נרחב ולא צריך הרבה כלים. סצנת הראפ באיראן מאוד מפותחת. באיראן יש גם רוק כבד. אני לא יודע בדיוק מה המצב שלהם כרגע, אבל יש להקת מטאל בשם ‘קונפסט’ שרוב חבריה יושבים בתא הנידונים למוות בשל נגינת מוזיקה פוגענית לאסלאם. משמע, אם אתה חוצה את הקו המטושטש – אתה תחטוף. הכל מתנהל תחת סכנת חיים בלי שהכללים יהיו כתובים באופן מוחשי. אזרח איראני אמור לדעת מה מותר ומה אסור למרות שהגבולות מאוד מטושטשים”.

שי מספר כי האיראנים מביטים בצורה ביקורתית במיוחד על סצנת המוזיקה האלקטרונית שהולכת ומתפתחת בשנים האחרונות. “יש שם מסיבות טבע במקומות נידחים, אבל זו סכנת מוות. כמו כן, יש לי חבר שעומד בראש להקה ישראלית גדולה ומוכרת. הוא ניגן בטורקיה, ואחרי ההופעה ניגש אליו בחור, שאמר לו שהוא בא מאיראן בשביל ההופעה הזו והראה לו קעקוע של הלהקה עם הסמל שלה. כלומר הכל קיים”.

כרטיס יציאה 

מבחינות רבות, איראן היא מעצמה של מוזיקה מחתרתית, אם כי איכשהו אפשר לומר זאת על כל מדינה בעולם שיש בה משטר פוגעני, ולצד זה יש בה יכולות טכנולוגיות. “הטכנולוגיה משחקת פה תפקיד מכריע וקריטי. בגלל שהם לא יכולים לצרוך תרבות ואמנות דרך רדיו וטלוויזיה ואינטרנט, אז מתפתח שוק שחור” , מסביר שי. “הטכנולוגיה מאפשרת את ההפצה, מאפשרת להקליט ולבצע לבד. יש פלטפורמות אינטרנטיות שרובן ככולן מיועדות לסלולר, שם הם יוצרים מאגרים רלוונטיים. הכל מקודד כמובן, וזה משתנה בסגנון ובהתאם לאתר. הרבה מהם לא מחפשים לפרסם או למכור את המוזיקה באיראן, אלא פונים מלכתחילה החוצה, כי זו האופציה שלהם לברוח. בשביל חלק מהם יצירה אמנותית היא כרטיס יציאה”.

במוזיקה מחתרתית בעלת מלל יש לרוב עיסוק ישיר ומאוד מפורש בחוליי החברה הפרסית, למשל שחיתות, הבדלים מעמדיים, משטר האייתוללות. “זה קורה בעיקר בקרב הדור הצעיר”, ממשיך שי. “קחי בחשבון שבשנות ה־60 יכולת לשמוע לד זפלין בטהרן. האיראן שאנחנו מדברים עליה נוסדה בשנת 1979. עד אז היה מצעד פזמונים שאיירון מיידן כיכבו בו”.

אגב, אחת מתיאוריות הקונספירציה הרווחות באיראן היא שרוסיה הסובייטית תמכה בסצנת הפאנק בבריטניה מכיוון שהדוקטרינה המרקסיסטית נכתבה עבור הבריטים, ופאנק מיסודו הוא כלי ביקורת חברתי רדיקלי, מקדם ערכי שוויון ואחווה אוטופיים שמתקיימים במרקסיזם.בדיוק כך עוזרת ממשלת ארצות הברית בהקמת פלטפורמת רדיו אינטרנטית שפעילה אך ורק על ידי כרטיס סים איראני, שתכליתה לספק מוזיקה אנטי־ממסדית ולעודד מהפכה. בקריאה שנייה לא בטוח שזו קונספירציה.

“שמעתי פעם ראיון עם ריטה בתחנת רדיו פרסית מחתרתית, שאליה התקשרה אישה מסים חסוי וסיפרה לה שהיא מאוד אוהבת אותה”, מספר שי. “סים זה עוד מצרך בשוק השחור בטהרן, וכמובן לא דיברנו על כך שאישה שמקליטה מוזיקה מסתכנת בכל מה שיש להסתכן. אין מוזיקה נשית מאושרת על ידי המדינה באיראן".