עבור לתוכן העמוד
Menu

"פתרון שתי המדינות" – מה פירושו?

הרקע של הביטוי "פתרון שתי מדינות" וההיבטים המעשיים של יישומו במציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הקדמה

מנהיגי עולם וארגונים בינלאומיים חוזרים מידי יום על הביטוי "פתרון שתי מדינות". הביטוי הפך לסיסמה שחוקה של כל מי שדוגל במציאת דרך ליישב את הסכסוך בין ישראל והפלסטינים.

אך על אף השימוש הנפוץ כל כך בסיסמה זו, אין מודעות לגבי הרקע והתפתחותו של הביטוי "פתרון שתי מדינות" וההיבטים המעשיים של יישומו במציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

נסקור את הרקע לביטוי "פתרון שתי מדינות" על סמך מספר מסמכים בינלאומיים מרכזיים.

מקורות הביטוי "פתרון שתי מדינות"

המסמכים הרשמיים של תהליך השלום, כולל החלטות מועצת הבטחון 242 (1967) ו-338 (1973), וכן מכלול ההסכמים במסגרת הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל ואש"פ בין 1993-1999 אינם מתייחסים לפתרון שתי מדינות, ומשאירים את סוגיית המעמד הקבע של השטחים למו"מ ישיר ביניהם.

במכתבו לראש ממשלת ישראל יצחק רבין מיום 9 לספטמבר 1993, התחייב יו"ר אש"פ יאסר ערפאת, בשם כל הפלסטינים ש-"כל הסוגיות שטרם יושבו ביחס למעמד הקבע, ייושבו באמצעות משא ומתן".

חזונו של רוה"מ יצחק רבין ביחס לסוגיית מעמד הקבע, כפי שציין בכנסת באוקט' 1995, כלל הקמת "יישות פלסטינית שתהיה בית עבור רוב התושבים הפלסטיניים החיים ברצועת עזה ובגדה המערבית". הוא ציין שהיישות הזאת תהיה "פחות ממדינה, והיא תנהל את חייהם של הפלסטינים תחת אחריותה".

מתווה קלינטון (2000) התייחס ל-"גישת שתי מדינות" תוך איזכור "מדינה פלסטינית מפורזת" בעלת ריבונות מוגבלת שתהיה "המולדת של העם הפלסטיני" יחד עם מדינת ישראל כ-"מולדת של העם היהודי". מתווה זה לא יושם על ידי הצדדים.

מועצת הביטחון של האו"ם, בהקדמה להחלטה 1397 (2002) אישרה את הצורך, כפי שצויין בהחלטה 242 (1967) ל-"גבולות בטוחים ומוכרים". בהתייחסה ל-"חזון של אזור בו שתי מדינות, ישראל ופלסטין תחיינה זו לצד זו בתוך גבולות בטוחים ומוכרים", הניחה המועצה שסוגיית הגבולות צריכה להיות נושא למו"מ, ושקווי 1967 אינם נחשבים כגבול בינלאומי.

נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש פרס ב- 2002 את חזונו של "שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו בשלום ובטחון" והדגיש את הצורך שהמדינה הפלסטינית תיאבק נגד הטרור ותגבש הנהגה חדשה ושונה.

"מפת הדרכים לפתרון קבע של שתי מדינות" שגובשה ב-2003 על ידי הרביעיית הבינלאומית (ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופאי והאו"ם), התייחסה ל-"מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית ובת-קיימא שחיה בשלום וביטחון עם ישראל ושכנותיה האחרות, "בתוך גבולות זמניים עם סממנים של ריבונות" המתנהלת כדמוקרטיה המבוססת על חירות וסובלנות, שתשים קץ לכל מעשי אלימות והסתה. מפה"ד הדגישה את הצורך לפתרון מוסכם של מעמד ירושלים והסכמה של מדינות ערב ליחסים תקינים עם ישראל.

בקבלתה של מפה"ד, ציינה ישראל שלמדינה הפלסטינית יהיו גבולות זמניים והיבטים מסויימים של ריבונות, תהיה מפורזת לגמרי ללא כל כוחות צבא, אך עם משטרה וכוחות ביטחון-פנים בלבד, בעלי חימוש מוגבל. למדינה זאת לא תהיה סמכות לכונן בריתות הגנה ושיתוף פעולה צבאי, וישראל תמשיך לנהל את הכניסה והיציאה של אנשים ומטענים, ותנהל את המרחב האווירי והספקטרום האלקטרומגנטי.

מכתבו של הנשיא בוש לרוה"ם שרון מאפריל 2004 אישר את חזונו של שתי מדינות, וציין שהמו"מ צריך להוביל ל-"גבולות בטוחים ומוכרים", בלי לחזור לקווי שביתת הנשק משנת 1949.

בנאומו באוניברסיטת בר-אילן ב-2009 חזר רוה"ם נתניהו על חזון שתי המדינות זו לצד זו בידידות וכבוד הדדי, כאשר לכל אחת דגל, הימנון וממשלה משלה, ללא איומים על בטחונה או הישרדותה של השניה. נתניהו הוסיף שחזונו כולל:

  • הכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי
  • מדינה פלסטינית מפורזת, כולל איסור על ייבוא רקטות, החזקת צבא, כריתת בריתות עם גורמי טרור, וכן צעדים ממשיים למנוע הברחת נשק לתוך השטח
  • יישוב בעית הפליטים הפלסטיניים מחוץ לגבולות ישראל
  • הגבלות על שימוש במרחב האווירי

מסקנות

ברור שכל ההתייחסויות הבינלאומיות המהותיות לפתרון שתי מדינות מבוססות על הנחות יסוד שהתפתחו משך השנים ושמכירות במציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על סמך היסטוריה זו ניתן לסכם את הפירוש האמיתי של הביטוי "פתרון שתי מדינות:

  • מדינה פלסטינית תהיה תוצאה של מו"מ ישיר בין הנהגה פלסטינית מאוחדת  וישראל. הנושאים המרכזיים כולל גבולות, ירושלים, פליטים ויישובים ייושבו רק במו"מ, ולא על ידי החלטות של גופי או"ם וגורמים אחרים.

  • הגבול עם ישראל יהיה תוצאה של מו"מ ישיר ביניהם, ולא יהיה קווי שביתת הנשק (1949).

  • ברור שחייבת להיות הנהגה פלסטינית מאוחדת המייצגת את כלל העם הפלסטיני, והיכולה להתחייב וליישם מחויבויות. מצב כזה לא קיים כרגע.

  • מדינה פלסטינית חייבת להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי באותה מידה שישראל תכיר במדינה הפלסטינית כמדינת הלאום של העם הפלסטיני.

  • המדינה תהיה מפורזת ומוגבלת ביכולות הצבאיות והביטחוניות שלה, וכן בסממנים אחרים של ריבונות.

  • מדינה כזאת צריכה להתבסס על עקרונות דמוקרטיים, חירות וממשל תקין, והיא חייבת למנוע טרור והסתה.

  • ברור לקהילה הבינלאומית כי ישראל לא תשלים עם קיומה של מדינה פלסטינית בלתי יציבה פוליטית וכלכלית אשר תהיה נתונה למניפולציה על ידי גורמי טרור ובכך תהווה איום עליה.

  • על בסיס הניסיון עם ההסכמים הקיימים, כל הסכם קבע יחייב בטחונות מוצקים – פוליטיים, בטחוניים ומשפטיים – שיבטיחו שמדינה פלסטינית לא תנצל לרע את זכויותיה הריבוניות ואת מעמדה הבינלאומי על מנת להפר או לשלול את ההסכמים.

ראיון עם אלן בייקר בתוכנית "דין ודברים" ברשת ב'