עבור לתוכן העמוד
Menu

פוליטיקה של אינטרסים משותפים: היסטוריה ישראלית-ערבית

זה זמן רב שישראל מממשת את המכנה המשותף שלה עם קורבנות התוקפנות במזרח התיכון. עכשיו יוצאת התופעה לאור

החדשות בדבר הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות מגלמות פריצת דרך כבירה, אך אין זה סוד ששתי המדינות מקיימות מגעים זה שנים רבות. מגעים אלה התקיימו עוד לפני שיתוף הפעולה המדובר בין ישראל למדינות המפרץ (והאמירויות בתוכן) בעשור החולף, ולמען האמת אינן תופעה חריגה במיוחד במזרח התיכון. התבוננות בהתפתחויות החדשות לאור תקדימיהן ההיסטוריים תעזור לנו להבין את משמעותן.

אני נזכר כיצד ישבתי לפני שנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב והאזנתי להרצאת אורח מפי אריאל שרון, שבה חשף את שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לשכנותיה הערביות בתחילת שנות השישים. בימים ההם, מצרים של גמאל עבד אל-נאצר הייתה שקועה במעורבות צבאית במלחמת האזרחים בתימן, וישראל מצאה את עצמה בקואליציית מדינות שהתנגדו להתפשטות המצרים בחצי האי ערב – ביניהן סעודיה וירדן.

חשיבותם של הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

בריטניה, מגינתם המסורתית של הגבולות במזרח התיכון, כבר לא נמצאה בזירה. בשנות העשרים, המטוסים הדו-כנפיים שלה הגנו על הממלכות ההאשמיות בעבר-הירדן ובעיראק מפני פלישתם של לוחמים ווהבים קנאים. אך הימים ההם חלפו-עברו זה מכבר, ולמן שנות החמישים תבעה ברית המועצות לעצמה את מעמד הפוסק העליון במזרח התיכון. ואכן, חיל האוויר המצרי הפציץ את ערי הגבול הסעודיות במטוסים סובייטיים.

ההשתוללות הצבאית של מצרים נבלמה לבסוף בפעולה צבאית ישראלית במקום אחר במזרח התיכון: במלחמת ששת הימים. חודשיים לאחר תבוסתו לישראל כבר החל נאצר להסיג כוחות ממצרים כדי לפצות על דלדול שורותיו בידי ישראל, ואז אותת כי הוא מתחייב לשים קץ למעורבותה של מצרים בסכסוך בחצי האי ערב. הסעודים הפיקו מכך לקח חשוב: רק למדינת היהודים יש היכולת והרצון להילחם נגד המעצמות הצבאיות העיקריות של המזרח התיכון דאז.

גם מלך ירדן למד אז משהו על שכנתו ישראל. כעבור שנים ספורות, ב-1970, פלש כוח טנקים סורי לתחומי ירדן. ישראל הבינה אז כי ההגנה על שלמותה של ירדן היא אינטרס ישראלי. ככל הידוע לי זהו אינטרס ישראלי גם כיום, שעה שאיראן מנסה לערער את ירדן ולחתור תחת ריבונותה.

וזה מביא אותנו אל איחוד האמירויות הערביות, שעד 1971 עוד היה שטח חסות בריטי. חוסר-העניין של לונדון להגן על הסטטוס קוו במלחמה בתימן הייתה סימן לבאות. ב-1968 בריטניה הודיעה כי עד 1972 תיסוג מכל מאחזיה "ממזרח לסואץ". האמירויות זכו אפוא לעצמאות כשברור היה שהמעצמות הקולוניאליות לשעבר לא תספקנה להן עוד הגנה; המדינה החדשה תצטרך להגן על עצמה.
 
 

ואכן, לאמירויות היו בעיות ביטחון בלתי-פתורות. כבר בשנות החמישים הן נגררו לתגרות גבול עם סעודיה בנווה המדבר אל-בוריימי. סכסוכים טריטוריאליים אלה הוסלמו בשל גילוי נפט גולמי לאורך החוף המזרחי של חצי האי ערב. חברות נפט בינלאומיות, המייצגות אינטרסים לאומיים שונים, התקוטטו על הנפט הזה. הבריטים פעלו באבו-דאבי באמצעות סובסידיות לחברת הנפט האנגלו-פרסית, ואילו האמריקנים השתמשו בחברת הנפט הערבית-אמריקנית 'עראמקו' (כיום ארמקו) שבסיסה בסעודיה. בעת ההיא, בריטניה רצתה להגן על שלמותן הטריטוריאלית של האמירויות (ומתוך כך, על האינטרסים שלה בהפקת הנפט); אך בפתח שנות השבעים ברור היה שאי אפשר עוד לסמוך עליה ככוח מגן.

הסכסוך בנווה-המדבר הוסיף לבצבץ עד 1974, אך עוד בשנות השישים ברור היה לאבו-דאבי שלא מפני סעודיה עליה לדאוג. הדבר היה לעובדה מדאיגה ב-1979, עם המהפכה האסלאמית באיראן. איראן הייתה לאיום הגדול ביותר על הסעודים ועל האמירתים. איראן שאפה עתה להחזיר לעצמה את השטחים ששלטה בהם בימי האימפריה הספאווידית, במאות ה-16 וה-17. כיום, גם טורקיה של ארדואן לוטשת עין אל המרחבים שהיו נחלת האימפריה העות'מאנית.

ישראל הייתה חזקה, וכיבדה את גבולותיהן של המדינות האחרות במזרח התיכון. אם נכנסה לשטח שכנותיהם, היה זה כדי להתגונן מפני תקיפות מזוינות. יריבותיה היו אותן מעצמות אזוריות שאיימו על האמירויות, ואשר שאפו להשתלט על חלקים במזרח התיכון או בצפון אפריקה. ישראל הייתה, אפוא, שותפה לדאגותיהן של מדינות המפרץ.

דוגמה מאלפת נוספת היא צ'אד. במהלך ביקור רשמי במדינה אפריקנית זו, בעלת הרוב המוסלמי, הסבירו לי פקידים בכירים כי ניתוק היחסים עם ישראל ב-1972 נעשה בשל איומים מצידו של הרודן הלובי מועמר קדאפי. ומדוע צ'אד חידשה את קשריה עם ישראל ב-2019? כי קדאפי הודח.

כללו של דבר, ישראל יצרה איגום אינטרסים בינה לבין קורבנותיה של התוקפנות באזור. היא החלה בכך בשלב מסוים, כשהבינה שמדינות האזור מונָעות מהבנה חדה של האינטרס הביטחוני שלהן.

אם לפנינו דוקטרינה מדינית חדשה, הרי מקורה בהבנה ריאליסטית שמדינת ישראל תוכל להשיג שלום עם שכנותיה אם תיענה לאינטרסים החיוניים ביותר שלהן. ישראל איננה השוטר האזורי, ואין צורך שתנסה להיות כזאת. אבל עליה לתרום כיכולתה לשימור הַסדר האזורי, יחד עם שותפותיה הערביות.

כאשר נאם ראש הממשלה נתניהו לפני שני בתי הקונגרס האמריקני, ב-2015, בדבר הסכנות הטמונות בעסקת הגרעין עם איראן, הוא דיבר בשמם של דורות יהודים שעמדו בפני ניסיונות רצח-עם בעבר. אך בה בשעה הוא דיבר בשם כל עמי המזרח התיכון. הוא היה חלק מסדר אזורי חדש.

אין ספק ששותפותינו הערביות החדשות רשמו לפניהן מיהי המדינה המוכנה לעמוד לצידן.

פורסם בגיליון של ה"שילוח"