עבור לתוכן העמוד
Menu

עבאס חשף את הפנים של הרש"פ

לאחר נאום עבאס השבוע שחזר בעצם אל שורשי הסכסוך הישראלי פלסטיני, אנו מבקשים לחזור אל ניתוחו של תא"ל במיל. יוסי קופרווסר אודות הנרטיב הפלסטיני

לאחר נאום עבאס השבוע שחזר בעצם אל שורשי הסכסוך הישראלי פלסטיני, אנו מבקשים לחזור אל ניתוחו של תא"ל במיל. יוסי קופרווסר , חוקר בכיר במרכז הירושלמי לעינייני ציבור ומדינה, במסגרת מחקרו אודות סוגיית התשלום למחבלים. בנאומו בעצם הציג אבו מאזן את הדברים אותם טוען קופרווסר במאמרו. מוזמנים לקרוא:

 

על מנת להבין מדוע מממנת הרשות הפלסטינית את משכורות המחבלים ומחוקקת חוקים המחייבים אותה לעשות זאת, יש לרדת לעומקם של הנרטיב והאידאולוגיה הפלסטיניים. המטרה ארוכת הטווח של הפלסטינים היא להקים מדינה לעם הפלסטיני בכל פלסטין המנדטורית. הם שוללים את זכות היהודים להגדרה עצמית בחלק כלשהו של פלסטין, מאחר שלתפיסתם היהדות היא דת ולא לאום. מכיוון שהם מודעים לעוצמתה של ישראל ולעובדת היותה חברה באו"ם, הם אימצו מדיניות הטעיה הידועה בכינויה: “תיאוריית השלבים”, שהובילה אותם להכריז על עצמאות ב-1988 ולאמץ את הסכמי אוסלו ב-1993. מכיוון שהם לא ויתרו על שאיפתם למדינה בכל ארץ-ישראל המנדטורית, הם לא ויתרו על “המאבק” – שאופן ניהולו משתנה על פי הנסיבות – להשגת יעד זה, ומכאן היחס המיוחד למחבלים והרעפת דברי הלל עליהם. מנקודת מבטם של הפלסטינים מדובר כגיבורים המקריבים את עצמם מרצונם החופשי למען המטרה הלאומית והאסלאמית הנשגבת, והם ראויים לכן לפיצוי הולם מצד האומה. מכאן הצורך לתגמל אותם ולהפיץ בדרך זו את המסר לאחרים, כדי לעודדם ללכת בעקבות המחבלים ולהגשים את עצמם באמצעות התקפות טרור.

במאה השנים האחרונות פיתחו הפלסטינים את שבעת עמודי התווך של הנרטיב שלהם. ארבעה מהם הם בגדר תובנות היסטוריות. מתובנות אלו נובעים שלשה ציווים:

  1. היהודים אינם עם ולא אומה, אלא קבוצה של אנשים בעלי דת משותפת, שלא כמו הפלסטינים שהם אומה הראויה לזכות ההגדרה העצמית.

  2. ליהודים אין היסטוריה לאומית ריבונית בארץ-ישראל/פלסטין ולפיכך תביעתם להקמה מחדש של מדינת לאום יהודית בחבל ארץ זה היא מסולפת וחסרת בסיס. פלסטין כולה היא ארצו הבלעדית של העם הפלסטיני החי בה מקדמת דנא. זאת הסיבה שהפלסטינים מכחישים את ההיסטוריה של ממלכות ישראל ויהודה ואת קיומו של בית המקדש, שאותו הם מכנים “בית המקדש שעל קיומו לכאורה ישנה טענה כוזבת”. בהקשר זה הם הצליחו להעביר באונסק”ו לאחרונה החלטה המכחישה כל קשר בין היהודים לירושלים, ואף העלו הצעה לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור מ-1917.

  3. הציונים, ולא כל שכן המתנחלים, הם לשיטתם יצורים רודפי בצע, אכזריים, ערמומיים, גזענים, יהירים, השואפים לשלוט על העולם כולו והסיבה לכל הקשיים והאסונות בעולם. בקיצור: הפלסטינים מאמצים רבים מהסטראוטיפים, המאפיינים את האנטישמיות באירופה. זאת בתוספת למוטיבים עוינים ליהודים הלקוחים ממסורות אסלאמיות, כגון הטענה שהיהודים הם צאצאי חזירים וקופים, ושהם דחו את המסרים של האסלאם אשר ירדו מן השמים.

  4. היהודים הגיעו לפלסטין כי האירופים השתוקקו להיפטר מהם והקולוניאליזם כפה אותם על הפלסטינים. מכיוון שישראל נחשבת לראש גשר של המערב ותרבותו הקלוקלת בלב המזרח המוסלמי, הרי שהמאבק נגד קיומה הוא חלק מההגנה על האסלאם.

מכך נובעים 3 ציוויים:

  1. ההתנגדות לציונות (“מוקאוומה”) חייבת להיות מתמדת וההחלטה על דרכי הפעולה במסגרתה צריכה להיקבע בהתאם לחישובי עלות מול תועלת של כל דרך פעולה בזמן נתון. חלק מדרכי המאבק המומלצות כיום הן שלילת הלגיטימיות של ישראל (“דה-לגיטימציה”) ומסע החרם על ישראל (BDS). הרשות גם ממליצה על פעילות דיפלומטית שנועדה לכפות על ישראל פתרון שיתאים לדרישות הפלסטינים, ועל “מאבק עממי”, שביטויו הוא התקפות טרור שלא נעשה בהן שימוש בנשק חם, קרי: דקירות, דריסות, השלכת בקבוקי תבערה ויידוי אבנים. הוויכוח עם חמאס הוא לא על העיקרון של הצורך במאבק מתמשך אלא על השאלה האם שימוש בנשק חם כחלק מהטרור הוא רצוי בשלב זה.21

  2. הפלסטינים חייבים לראות את עצמם כקורבנות הסכסוך, והם הקורבנות היחידים. מכיוון שכך, אין לתבוע מהם אחריות למעשיהם. הם אינם האחראים לכך שהם מוציאים את כספי הסיוע על התמיכה בטרור. שואת היהודים היתה נוראה, והיום הם מגנים אותה, אך הציונים הגזימו בחשיבותה ובהיקפה וניצלו אותה עד תום. השואה איננה מצדיקה את העוול שנגרם לפלסטינים, בעיקר נוכח הטענה הפלסטינית שהציונים נוקטים במדיניות אפרטהייד ומתנהגים כנאצים בעצמם.

  3. הפלסטינים חייבים להיות נאמנים לשאיפה לשליטה על פלסטין כולה גם אם היא איננה בת ביצוע בטווח הנראה לעין. כל חריגה כל חריגה ממחוייבות זו נחשבת בגידה מכיוון שהיא מצדיקה את הנרטיב הציוני.

כך ניתן להבין מדוע כה חשוב לרשות הפלסטינית לממן את המחבלים ואת משפחותיהם. לפי נרטיב זה אלו התוקפים את הציונות, לפני ואחרי הסכמי אוסלו, הם לוחמים וגיבורים, “שלקחו על עצמם בהתנדבות (כלומר: בלי גיוס רשמי) להיאבק למען המטרות של הפלסטינים” (כפי שנאמר בחוק הפלסטיני).

לפיכך, טעות לראות במבצעי ובמחוללי הטרור הפלסטיני “זאבים בודדים”. תשלום המשכורות ושטיפת המוח של ההסתה הפלסטינית הם בבחינת “תכנות מראש” (programming) של התודעה בציבור הפלסטיני בכלל, ובקרב הצעירים בפרט, לתמוך במאבק נגד הציונות וליטול בו חלק פעיל.

המפתח לקידום השלום טמון אפוא בשינוי תפיסות אלה של הפלסטינים.

על עוצמתה של תפיסה זו תעיד העובדה שגם ההנהגה הפלסטינית הפרגמטית מחויבת לנרטיב זה, ובכלל זה סלאם פייאד. פייאד, שהיה ראש ממשלה, שר אוצר ולפני כן כיהן בתפקיד בכיר בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית, היה מעורב עמוקות בסיוע למחבלים עוד לפני שנחקק החוק של 2003. בשנים 2000-2002 הוא ניהל את הסניף הפלסטיני של הבנק הערבי, אשר נמצא אשם בבית-משפט אמריקני בהעברת תמיכה כספית למחבלים ולמשפחותיהם. לאחר מכן, כשר האוצר, היה מעורב בקידום החוקים הראשונים, ב-2003 וב-2004, וביישומם. מאוחר יותר, כראש ממשלה, היה מעורב ישירות, יחד עם אבו מאזן, בפרסום הצווים המנהליים בשנת 2010  2011-ווביישומם.

הפלסטינים לא טרחו להסתיר את התמיכה במחבלים ובמשפחותיהם אלא להיפך, היא יצאה אל הפועל בהליך חוקי מתאים, ובגאווה, וראש הממשלה הפלסטיני, ראמי חמדאללה, אף הכריז לא מכבר באירוע פומבי כי יגדיל את התמיכה במחבלים ובמשפחותיהם.22

יצוין עוד בהקשר זה, כי המונח הערבי “אסיר”, המתפרש בישראל ובקהילה הדיפלומטית כמחבל כלוא, משמעותו בערבית היא “שבוי מלחמה”. המונח בערבית עבור “אסיר” על פי המשמעות המוכרת בעברית הוא “סג'ין”. המינוח “אסיר” עולה בקנה אחד עם התפיסה הפלסטינית שה”אסירים” הם לוחמי חופש ולא טרוריסטים במאסר, ועל כן ראויים למשכורות נדיבות.