המאמר התפרסם לראשונה באתר N12 ב-30 לספטמבר 2022.
נאומי ראש הממשלה לפיד, יושב ראש הרשות אבו-מאזן, ונשיא ארצות הברית ביידן בעצרת האו"ם, יחד עם דברי אבו-מאזן על "50 השואות" שישראל ביצעה בפלסטינים והמצב בשטח בירושלים וביהודה ושומרון משקפים את המציאות המורכבת בה נתון הנושא הפלסטיני בתקופה זו. לפיד ביטא את החלום של חלק מהציבור הישראלי לפיו ניתן יהיה להגיע להסדר שיפטור את ישראל ממציאות ה"כיבוש", ובה בעת יאפשר השגת ביטחון ואת המצוקה בה נתון חלק זה של הציבור הישראלי נוכח ההבנה שקונץ פטנט כזה איננו אפשרי בטווח הזמן הנראה לעין, ואולי בכלל לא. דבריו על הלקחים שלמדנו מעזה מבטאים מצוקה זו ומלמדים כי גם ראש הממשלה מבין עד כמה אנחנו רחוקים מפתרון. עם זאת, ניסוחיו של לפיד באשר לתנאים לכינון פתרון שתי המדינות לשני העמים אינם ברורים מספיק ומצביעים על מעין תמימות והיכרות מעטה מדי של הדיון בנושא בעבר.
שר החוץ האמריקני קולין פאוול, ובעקבותיו ראשי ממשלת ישראל שרון ונתניהו וככל הנראה גם שרת החוץ ציפי לבני, הנשיא אובמה, הנשיא ביידן במשתמע בביקורו לאחרונה בבית לחם, וכמובן הנשיא טראמפ בתכנית השלום שלו, הבהירו לפלסטינים שמימוש הרעיון של מדינה פלסטינית תלוי בנכונותם להכיר בישראל כמדינה יהודית או כמדינת הלאום של העם היהודי. רק הכרה כזאת יכולה להוביל, לאחר זמן, לנטישת הטרור והשלמה עם המציאות של שתי מדינות לשני עמים, שאחד מהם הוא העם היהודי. רבין פשוט שלל את האפשרות של כינון מדינה פלסטינית בכל תנאי. לפיד, לעומת זאת, הסתפק בנוסחה המתעלמת משורשי הטרור ומתנה את הקמת המדינה הפלסטינית רק בהפסקת הטרור. זוהי גישה המבטיחה למעשה ויתורים מסוכנים כדי לזרז את ההגעה למימוש מקסם השווא של פתרון הסכסוך. טראמפ, כזכור, העלה שורה של תנאים נוספים – חיוניים לא פחות – ובהם הפסקת ההסתה, הפסקת תשלום המשכורות למחבלים ונכונות פלסטינית להשלים עם עליונות ביטחונית ישראלית שתאפשר לישראל לטפל במי שמעורב בטרור נגדה בשטחי המדינה הפלסטינית. לפיד, משום מה, השמיט את כל ההתניות האלה.
בפועל, הקמת מדינה פלסטינית בתנאים שהציג לפיד תקשה מאוד על ישראל לפעול נגד הטרור לכשיתחדש משטחי המדינה הפלסטינית, משום שאי אפשר יהיה לפעול בשטחה של מדינה זרה ללא הגבלה, והסיכוי להתחדשותו של הטרור יהיה גבוה כל עוד הפלסטינים מחויבים לנרטיב שאבו-מאזן, יחד עם החמאס והג'יהאד האסלאמי ושאר הפלגים, דבקים בו. נרטיב זה, שבא לידי ביטוי בנאום אבו-מאזן באו"ם ובדבריו הבעייתיים בגרמניה (שלפיד משום מה לא מצא לנכון להתייחס אליהם בנאומו באו"ם), גורס שלפלסטינים זכות מוקנית על כל שטחה של פלסטין ההיסטורית, שאין עם יהודי, ושליהודים אין היסטוריה ריבונית בארץ ישראל/פלסטין, שישראל הוקמה על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם שרצו להיפטר מהנוכחות של היהודים הבלתי נסבלים בארצותיהם ולנצל אותם כראש גשר במאבק נגד האסלאם. משום כך, זכותם וחובתם של הפלסטינים להיאבק למימוש יעדיהם, ובראשם הכרעת הציונות, בכל הדרכים כולל הפעלת אלימות וטרור (אם כי אבו-מאזן מעדיף משיקולי עלות-תועלת, להתמקד באלימות שאין בה שימוש בנשק חם) ואסור להם לוותר על מעמדם כקורבנות הקיבוציים הבלעדיים של הסכסוך, על שילוב הממדים הלאומי והאסלאמי במערכה שהם מנהלים, ועל סירובם לקבלת ישראל כמדינה יהודית.
כדי להצדיק את המהלך המסוכן הזה מועלים בשיח הישראלי, כולל על ידי ראש הממשלה, איומי שווא לפיהם אם לא נקדם מהלכים שיובילו לקיום מדינה פלסטינית נמצא את עצמנו, שלא ברצוננו, במציאות של מדינה אחת דו-לאומית, וזה יהיה סוף החזון הציוני. ברור שאיום זה הוא חסר כל בסיס, שכן ההפרדה המדינית בין ישראל לפלסטינים כבר התבצעה במסגרת הסכם אוסלו ובאה לידי ביטוי בהקמת הרשות הפלסטינית, שהיא הגוף שבאמצעותו מממשים הפלסטינים את זכויותיהם המדיניות ושולטים בגורלם. חלקם באמצעות המערכת הנשלטת על ידי חמאס בעזה, וחלקם באמצעות המערכת הנשלטת על ידי הפתח ביהודה ושומרון. העיסוק בסוגיית המדינה הדו-לאומית הוא פשוט כלי כדי להלחיץ את ישראל וכדי להצדיק הקמת מדינה פלסטינית או היפרדות חד-צדדית בהיעדר התנאים להקמת מדינה זו.
מה שבאמת צריך להטריד את ישראל הוא התגברות הטרור הפלסטיני כתוצאה מההסתה המתמשכת והשחיקה ביכולתה של הרשות הפלסטינית לממש את התפקיד שמייעדת לה ישראל, בראייתה, כמנהלת השטחים בשליטתה. זאת הן בשל השחיתות הפושה בה, הן בשל תסכולו של אבו-מאזן ושל רבים אחרים בצמרת הפלסטינית על גווניה מחוסר יכולתם לקדם את יעדיהם המדיניים על חשבונה של ישראל, הן בשל הקשיים הכלכליים והן על רקע התחושה שאחיזתו של אבו-מאזן בתפקידו כיושב ראש הרשות, אש"ף, ופתח הולכת ומתערערת בשל גילו המתקדם ומשום כך על כולם להיערך ל"יום שאחרי".
התגובה הישראלית למציאות זו מתמצית ברעיון "חיזוק הרשות", והיא מבטאת חשש מופרז מקריסתה. בפועל, למרות קשייה, הרשות איננה בסכנת קריסה. היא ממשיכה לתפקד כמנגנון המנהל את חיי הפלסטינים ולהעסיק כ-160 אלף פקידים. היא ממשיכה להיתפש, למרות הביקורת על בכיריה, כהישג הלאומי העיקרי של הפלסטינים. ההתמקדות בחיזוקה נעשית תוך התעלמות מכך שהיא איננה נלחמת בטרור אלא מעודדת אותו, מנציחה את הנרטיב הפלסטיני באמצעות ההסתה ופועלת לקידומו גם בזירה הבין-לאומית, ומשלימה עם מעורבות גורמי פתח ומנגנוני הרשות במסגרת הטרור ביהודה ושומרון ואף מעודדת אותה. הרשות פועלת אומנם לעתים נגד פעילי חמאס בתחומה, כפי שעשתה לאחרונה בשכם, אך זאת בעיקר משום שהיא רואה בהם איום על מעמדה. המאמץ הישראלי מתבצע גם תוך התעלמות מכך שחולשותיה של הרשות כה עמוקות עד כי אין כל ביטחון שמהלכי ישראל אכן יביאו לשינוי במגמה, ובמידה מסוימת הם אפילו מזיקים בהציגם את הרשות כמשתפת פעולה עם ישראל. כתוצאה מכך, הסיכוי שהמאמץ לחזק את הרשות יביא לשינוי לטובה במדיניותה קלוש.
ראשית, עליה להמשיך ולהגביר את מאמציה לסיכול הטרור במסגרת מבצע "שובר גלים" ובאמצעות היערכות מוגברת בירושלים ובמוקדי חיכוך מוכרים. זאת במקביל להמשך בניית המוכנות למערכה נוספת מול ארגוני הטרור בעזה שתביא לפגיעה משמעותית באיום של החמאס על ישראל. רעיון העוועים שדווקא הימנעות מפעולה יפסיק את מעגל הטרור מתעלם מכך שהמוטיבציה לביצוע פיגועים איננה בפעילות צה"ל והשב"כ בשטח, אלא במניעים עמוקים בהרבה הנגזרים מהנרטיב שתואר לעיל.
שנית, עלינו לנסות ולהמשיך לפתח את מערכות היחסים עם מדינות ערב על פי המודל של "הסכמי אברהם", מכיוון שזו הדרך הטובה ביותר להמחיש לפלסטינים שתפישת המאבק בישראל עד להכרעתה היא ארכאית וחסרת תוחלת. בשלב הראשון, ההכרה בכך עלולה אמנם להגביר את התסכול הפלסטיני ולעודד פיגועים (כפי שלפיד תיאר בנאומו את אירועי "פסגת הנגב"), אבל לאורך זמן ההכרה בחוסר התוחלת של הפיגועים ושל שלילת ההכרה בישראל כמדינה יהודית היא חיונית לחשבון נפש פלסטיני העשוי לקדם תפישות אחרות.
שלישית, עלינו לחזק את הגורמים במערכת הפלסטינית המוכנים לתת עדיפות לשיפור איכות החיים על פני המחויבות למאבק ולעשות זאת ישירות מולם ולא דרך הרשות הפלסטינית או החמאס. העלאת מספר אישורי העבודה בישראל ומתן האפשרות לפלסטינים לטוס משדה התעופה רמון הן דוגמאות חיוביות לכיוון פעולה זה.
רביעית, עלינו להמשיך ולתבוע מהפלסטינים להפסיק את ההסתה ואת תשלומי המשכורות למחבלים האסורים בישראל ולהבהיר כי פתרון לסכסוך מותנה בקבלת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (כפי שמרמזים שלטי החוצות שפרסם לאחרונה פרויקט "הניצחון הישראלי"). מעל הכול עלינו להבין שהמאבק עוד ארוך ולהיות מוכנים ביטחונית, מדינית, ותודעתית להמשכו ולא להיתפס לשיגיונות ולחזיונות שווא שמאיימים לערער את התודעה הנדרשת למאבק זה.
