עבור לתוכן העמוד
Menu

מתכון לפיצוץ בהר הבית: ישראל והפלסטינים חיים בעולמות מקבילים

מה הסיכוי להגיע לפתרון שיחזיר את השקט להר הבית, כששני הצדדים אפילו לא מסכימים על העובדות? • ישראל מנסה ככל שניתן לשמור על השקט בעיקר באמצעות טובות הנאה חומריות, אך כמו שכולנו לומדים כהורים - יש לזה מחיר כבד בטווח הארוך • תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, דעה

האירועים החוזרים ונשנים בהם המתיחות בין ישראל לפלסטינים, סביב הר הבית ומסגד אל-אקצא, גואה ומסלימה משקפים, במידה רבה, את הדרכים השונות לחלוטין בהן שני הצדדים מפנימים את המציאות סביב ההר, ובעיקר את פעילות ישראל במקום. כל זאת, על בסיס התשתית התודעתית השונה שלהם.

בתשתית התודעתית הישראלית, ישראל היא מדינה שוחרת יציבות, המחויבת לסטטוס קוו על הר הבית, לחופש הפולחן של בני כל הדתות בירושלים ולשמירת הסדר הציבורי בה. הסטטוס-קוו מאותגר על ידי קבוצות קיצוניות משני הצדדים, וישראל נוקטת צעדים נדרשים כדי למנוע מהן לערער את היציבות, כולל שימוש בכוח סביר. בכך, היא מממשת את ריבונותה ואת האחריות הנגזרת ממנה.

לעומת זאת, פלסטינים רבים, וכן רבים מקרב ערביי ישראל ומוסלמים רבים ברחבי העולם, וכמוהם גורמים בין-לאומיים, בעיקר מקרב השמאל, סבורים כי עצם קיומה של מדינת לאום של העם היהודי בארץ ישראל איננו מוצדק. בראייתם, נוכחות ישראל במזרח ירושלים היא בלתי חוקית, וישראל כמדינה, ולא רק קבוצות שוליים משיחיות בקרבה, חותרת לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

זו איננה תפיסת עולם ייחודית לאסלאם הפוליטי הקיצוני, בהובלת חמאס ו"האחים המוסלמים". הרשות הפלסטינית משוכנעת שזה המצב, ויחד עמה ירדן וגורמים רבים נוספים בעולם הערבי והאסלאמי. עיון בהחלטות כינוס שרי החוץ הערביים, שנערך לבקשת ירדן, לדיון בפעילות ישראל בהר הבית, ובו יוצגו גם האמירויות ומרוקו שהשתתפו חודש קודם לכן ב"פסגת הנגב", מלמד כי כלל הגורמים האלה משוכנעים לחלוטין בצדקת טענותיהם – שישראל מגבילה את חופש הפולחן של המוסלמים והנוצרים, שואפת לחלק את זמני התפילה בהר הבית כפי שנהוג במערת המכפלה, מפעילה כוח הרבה מעבר לנחוץ נגד המתפללים הצעירים הפלסטינים, כולל באמצעות התפרצויות אלימות מסוכנות ובלתי מוצדקות לתוך מסגד אל אקצא, והיא עלולה במעשיה להביא להתלקחות.

חלק מגורמים אלה, ובמיוחד חמאס, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, קטאר ואיראן, רואה באיום ההסלמה כלי לבלימת ישראל ובה בעת אמצעי לחיזוק מעמדם הפוליטי. אחרים רואים בו כלי לניגוח מעמדה הבין-לאומי והאזורי של ישראל ואמצעי למניעת הידרדרות לעימות אלים בעצימות גבוהה, העלול לפגוע במעמדם המעורער גם כך.

אפשר להתמודד עם שנים של הסתה?

הרבה דובר באחרונה על קוצר ידה של ההסברה הישראלית בהתמודדות עם השקרים המשמשים לפגיעה במעמדה הבין-לאומי של ישראל ולהלהטת הרוחות. אכן, הדיפלומטיה הציבורית של ישראל רחוקה מלהשיב מלחמה שערה נגד שקרים אלה. עם זאת, הבעיה חמורה בהרבה: התשתית התודעתית דרכה מפנימים אויבי ישראל ויריביה את המציאות היא תוצר של שנים רבות של אינדוקטרינציה והסתה, המושתתות על אמונות דתיות וערכי יסוד מקודשים של לאומיות ערבית ופלסטינית, המציגות את היהודים בכלל, את הציונים בפרט ואת המתנחלים אף ביתר שאת, ככליל הרוע.

עבור פלסטינים רבים הטענה שאל אקצא בסכנה איננה רק בבחינת סיסמה מגייסת, אלא גם אמונה עמוקה שקשה לעקור אותה. אבו-מאזן מסביר לעיתים שאופיים של היהודים ותחומי עיסוקם גרמו לרדיפות נגדם באירופה. בשעה שישראל ציינה את יום השואה, התכנסו בהר הבית למעלה ממאתיים אלף מוסלמים פלסטינים לציון "לילת אל-קאדר" (הלילה בו ניתן הקוראן למוחמד) וקראו "בנפש ובדם נפדה אותך, הוי אל-אקצא". חלקם הוסיפו "ח'ייבר ח'ייבר הו יהודים, צבא מוחמד שוב ישוב" (אזכור מקובל להריגתם של יהודי נאת המדבר ח'ייבר על ידי הנביא מוחמד). איינשטיין כבר אמר שקל יותר לפצח את האטום מאשר לשנות דעה קדומה.

בריאיון עם כריסטיאן אמנפור ב-CNN יצא ראש הממשלה בנט חוצץ נגד הטענה המופרכת כאילו יש סימטריה בטרור. נכון לומר שאין גם סימטריה בהסתה ובחינוך לשנאה. בניגוד לישראל, החינוך לשלילת זכות קיומה של ישראל ולשנאת הציונים הוא מרכיב ליבה ממוסד בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית וחמאס, הן כלפי פנים והן בעשייה ההסברתית שלהן כלפי חוץ. זו נועדה להטמיע בשיח הבין-לאומי, באמצעות מינוף דימוי הקורבנות של הפלסטינים, את הנרטיב הפלסטיני השולל את קיומו של עם יהודי ואת זכותו למדינת לאום, ולו על גרגר מאדמת ארץ ישראל/פלסטין. הם מציגים את המפעל הציוני כמעשה קולוניאליסטי ואת ישראל כמדינת אפרטהייד, תוך טענה שהציונים הם רשעים מוחלטים ועל כל הקבוצות המוחלשות להתאחד במאבק נגדם. הטענה שהחמאס עומד מאחורי מאמץ זה נכונה רק באופן חלקי, משום שלמעשה הרשות הפלסטינית היא המובילה אותו במישור הבין-לאומי.

טובות ההנאה לא יעזרו

במסגרת אינדוקטרינציה זו שוללים הפלסטינים את קיומו של בית מקדש יהודי על הר הבית, ואף עלה בידם לקדם החלטות באונסק"ו, בעצרת האו"ם ואפילו במועצת הביטחון המתעלמות מקדושת המקום ליהודים ומהזיקה היהודית לירושלים. החשובה שבהן היא החלטה 2334 שקידם ממשל אובמה בשלהי כהונתו. הפלסטינים מקפידים לומר "בית אלמקדס אלמזעום", קרי, בית המקדש שיש טענת שווא בדבר קיומו, כל אימת שהם מתייחסים לבית המקדש היהודי, וגורסים שלמרות מאמציה, לא הצליחה ישראל למצוא עדות ארכיאולוגית לקיומו של בית המקדש. לפני מספר שנים שוחחתי עם בכיר פלסטיני הבקי בהיסטוריה היהודית והבעתי פליאה על המחויבות לשלול עובדה היסטורית. הוא סיפר לי שגם הוא הביע תמיהה בעניין זה בפני ערפאת בארבע עיניים, ונענה בשאלה "מה הקצבה שלך?". מאז הוא הפסיק לשאול שאלות קשות.

ישראל מתייחסת לעניין הפלסטיני כאל מטרד. בהיעדר אפשרות להגיע לפתרון קבע, ומתוך עניינה בהבטחת היציבות בטווח הקצר, היא רואה עצמה מחויבת לחיזוק הרשות פלסטינית ולהרגעת רצועת עזה באמצעות טובות הנאה חומריות. היא מעדיפה להימנע מעימות עם הרשות הפלסטינית ועם חמאס בסוגיית מימוש ריבונותה בירושלים ובריכוזי האוכלוסייה הערבית, כמו גם סביב הדימוי הבין-לאומי שלה. לגישה זו יש אמנם יתרונות מסוימים בטווח הקצר, אך עלולים להיות לה מחירים משמעותיים בטווח הבינוני והארוך, מכיוון שהיא יוצרת תחושת הישג בקרב אויבינו, מעוררת בקרבם תקווה להישגים נוספים בעימות על צדקת הדרך ושוחקת את ההרתעה הישראלית.

פורסם באתר N12.