ב-8 לאוגוסט פרסם העיתון הארץ מאמר דעה תחת הכותרת "בורותו של גרינבלט היא קצה הקרחון".[1]
מחבר המאמר, ד"ר שאול אריאלי, המתואר על ידי העיתון כאל"מ (במיל') ומחבר ספרים, מבקר בחומרה ותוקף את דברי השליח המיוחד של הממשל האמריקאי למזה"ת, ג'ייסון גרינבלט בנאום למועצת הביטחון של האו"ם ביום 23 ליולי 2019, בו הציג גרינבלט את עמדת הממשל האמריקאי בדבר איך פתרון הסכסוך בין הישראלים והפלסטינים.
בנאומו ציין גרינבלט שהנחות-היסוד המקובלות של הסדר העולמי – קונצנזוס בינלאומי, החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם, כולל מועצת הביטחון, – הוכחו כבלתי יעילים בחיפוש אחרי פתרון לסיום הסכסוך.[2]
כך אמר שליח ארה"ב למזרח התיכון על הסוגיה:
"במקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, קונצנזוס בינלאומי לא הושג. אלה הממשיכים לקרוא להסכמה בינלאומי על הסכסוך הזה, לא עושים כלום כדי לעודד את הצדדים לשבת אל שולחן המשא ומתן ולקבל את הפשרות הקשות הנחוצות לשלום. למעשה, הם עושים את ההפך – הם מאפשרים לאנשים להסתתר מאחורי מילים שלא אומרות כלום.
לעתים קרובות הקונצנזוס הבינלאומי אינו יותר מאשר מסכה על חוסר המעש."
לגבי המשפט הבינלאומי הוסיף:
"קונצנזוס בינלאומי הוא לא החוק הבינלאומי. אז בואו נפסיק להשלות את עצמנו. אם הקונצנזוס הבינלאומי כביכול, היה מצליח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היינו משיגים זאת לפני עשרות שנים. זה לא קרה.
הסכסוך הזה גם לא הולך להיפתר על ידי התייחסות ל- "משפט בינלאומי", כאשר חוק כזה הוא לא חד משמעי."
בנוגע להחלטות מועצת הביטחון הוא הוסיף:
"הסכסוך הזה לא ייושב על-ידי הפניה כל הזמן למאות החלטות האו"ם בנושא. ההתייחסות החוזרת להחלטות הללו, עליהן התנהל מו"מ כבד, ושמנוסחות בכוונה בצורה דו-משמעית הוא לא יותר מאשר הסחת עין בכדי למנוע דיון מהותי על המציאות שעל הקרקע ועל מורכבות של הסכסוך.
הפרשנות של אחת החלטות המצוטטות ביותר – החלטה 242 –שנויה במחלוקת מזה חצי מאה. הדיון הזה לא קירב אותנו הסכמה על השלום."
במאמרו מציג אריאלי את עמדה זו של הממשל האמריקאי כ-"איום על ההסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה" על ידי הכתבת "סדר המבוסס על כוח ולא על החלטות של הקהילה הבינלאומית…"
אריאלי משווה את הגישה הזאת ל-"קרחון ענק המאיים להשית תקופת קרח על הסדר הקיים" אשר בסופו של דבר נמס, ומשאיר את הסדר העולמי לכוחות של תוקפנות".
החרדות והפחדים של אריאלי מפני פגיעה בשלמותו ועתידו של הסדר הבינלאומי הישן נראה שלא במקומן.
היות שאינו משפטן בינלאומי, נראה שאינו ער לכמה עקרונות בסיסיים המונחים בבסיס לאותו סדר בינלאומי עליו הוא מבקש להגן.
יראת הכבוד שלו לקונצנזוס בינלאומי ולהחלטות האו"ם כבסיס הליבה של סדר בינלאומי, מוטעית לחלוטין. אף אחד מאלה לא שימש כמקור או כבסיס למחויבויות בינלאומיות משפטיות או פוליטיות.
בעוד שקונצנזוס בינלאומי עשוי לשקף את העמדה הפוליטית הרווחת בקרב מספר מדינות בקהילה הבינלאומית, ועשוי להופיע בצורה של החלטות בלתי מחייבות של מועצת הביטחון והעצרת הכללית של האו"ם, הוא לא יכול לשמש ככלי לכפות את עצמו על מדינות, כולל על ישראל. המדינות הללו הן בעלות הפררוגטיבה לפעול על פי האינטרסים הריבוניים משלהן. משמעות הדבר היא שיש להן את הזכות הריבונית שלא להכפיף את עצמן אל הקונצנזוס הפוליטי הבינלאומי המתנגש עם האינטרסים שלהן.
באופן דומה, בעוד המשפט הבינלאומי מהווה ללא ספק אלמנט מנחה בהתנהלות מדינות, ונורמות של המשפט הבינלאומי המינהגי אף מחייבות כל המדינות, הדין הבינלאומית מכוח אמנות בינלאומיות מחייב רק מדינות הלוקחות על עצמם מרצון את המחויבויות שבאמנות.
הדאגה של אריאלי על מרכזיותן של החלטות האו"ם בסדר העולם, וכבסיס לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, היא מוטעית ואינה במקומה. החלטות האו"ם אינן חוק הבינלאומי. החלטות מועצת הביטחון 242 ואחרות שנתקבלו בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי אינן החלטות מחייבות. הן אומצו על-פי הפרק השישי של מגילת האו"ם העוסק ביישוב סכסוכים בדרכי שלום.
אריאלי מבקר את דברי גרינבלט לגבי ירושלים, לפיהם:
". רק במשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים ניתן לפתור את סוגיית ירושלים, אם ניתן בכלל לפתור אותה. הנושא לא ימצא פתרון באולם הזה, במוסד הזה, או בכל יתר הבירות ברחבי העולם.
זה לא אומר כי הפלסטינים לא יכולים לקיים את בירתם במזרח ירושלים, עם פתרונות יצירתיים המנסים לכבד את שלושת הדתות המוקירות את העיר המדהימה הזו. אבל אם יהיה פתרון כזה, רק הצדדים עצמם, באמצעות משא ומתן ישיר, יכולים לפתור את זה."
אריאלי מצטט את דברי גרינבלט ומאשים אותו, ואת הממשל האמריקאי בשלילת התביעות הפלסטיניות לזכויות בעיר:
"על פי גרינבלט, האסלאם לא שלט בירושלים במשך 1,300 שנה. לפלסטינים אין זכויות בירושלים, רק שאיפות. "
הוא ממשיך לטעון כי דברי גרינבלט בנוגע ירושלים מפגינות בורות לגבי ההיסטוריה של ירושלים ושלילת התביעות פלשתיניות לגבי העיר.
אבל היות שאריאלי היה מעורב באופן פעיל, במסגרת תפקידו הצבאי, במשא ומתן עם הפלסטינים שהוביל להסכמי אוסלו (לדעתי הדבר אינו נכון. הוא חלק מיוזמת ג'נבה אבל לא עסק במו"מ באוסלו אלא היה מפקד רצועת עזה באותה עת ), הוא יודע היטב כי סוגיית ירושלים הוא אכן נושא מוסכם למו"מ הישראלי-פלסטיני.
ניתן אף להניח בהקשר זה כי הוא גם מודע לעובדה שאפילו הנשיא טראמפ, בהצהרה שלו על הכרת ירושלים כעיר הבירה של ישראל, מעולם לא הכחיש את זה:
"אנחנו לא נוקטים בעמדה לגבי כל סוגיה של מעמד הקבע, כולל הגבולות הספציפיות של הריבונות הישראלית בירושלים, או בפתרון סכסוכי גבולות. שאלות אלו הן לטיפולם של הצדדים המעורבים "[3]
יתר על כן, על אף הפחד של אריאלי שמא תכונית השלום של ארה"ב מתעלמת מהנוכחות האסלאמית באזור מאז שנת 700 אחה"ס, ניתן אולי לתהות האם אריאלי לא שכח, או מטיל ספק בכך שהיהודים היו בסביבה כמה אלפי שנים לפני כן.
אריאלי מצטט את ההחלטה של הקונגרס הציוני הראשון משנת 1897 לפיה:
"הציונות שואפת להקים בית לעם היהודי בפלשתינה שיאובטח במשפט העמים".
אריאלי מציע את הפרשנות המוזרה שלו להחלטה זו, תוך תקיפת גרינבלט:
"בעיוורון ההיסטורי שלו, הוא מתעלם מקריאת התנועה הציונית לבית לאומי לעם היהודי אשר היה מבוססת על שני דברים: המושג של השאיפה הלאומית והתניית הגשמתו על קיום המשפט וההחלטות הבינלאומיים."
אך דבר כזה בכלל אינו מופיע באותה החלטה של הקונגרס הציוני הראשון. ההיפך הוא הנכון. הצעה לכלול את המונח "המשפט הבינלאומי" נשללה על ידי הרצל, ולא הייתה כל התייחסות בהחלטה ל-"החלטות הבינלאומיות".[4]
דוגמה נוספת של אי-דיוקים של אריאלי היא קביעתו לפיה:
"מדינת ישראל הוקמה, כפי שנכתב במגילת העצמאות, על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות".
האמת היא שמגילת העצמאות אינה קובעת דבר כזה, ורק מפנה להחלטת החלוקה משנת 1947 של העצרת הכללית כביטוי להכרה של האו"ם בזכות העם היהודי להקים את המדינה שלה. [5]
מדינת ישראל במפורש לא הוקמה על פי אותה ההחלטה, וגישתו מפתיעה והמוטעית של אריאלי מתעלמת מאותם הגורמים ההיסטוריים והמשפטיים המקיפים, המפורטים בהצהרה עצמה, שלגביהם אל"מ אריאלי מפגין בורות מוחלטת.
בטענתו לפיה גרינבלט מבלבל בין החלטות האו"ם 242 משנת 1967 והחלטה 194 משנת 1948 בנוגע לסוגיית הפליטים הפלסטינים, אריאלי מצליח להתבלבל בעצמו בין ההחלטות, ואף מפרש אותן בצורה לא נכונה.
החלטה 194 של העצרת הכללית מ-1948 אינה מקנה כל זכות משפטי או זכות השיבה לפליטים הערבים ולעקורים.
על פי פסקה ה-11 להחלטה:
יש לאפשר לפליטים הרוצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לממש זאת במועד המוקדם המעשי"[6]
החלטות העצרת הכללית אינן יכולות ליצור את הדין הבינלאומי או מתן זכויות משפטיות בינלאומיות. מהמינוח של החלטה, ולאור היותה בגדר המלצה בלתי מחייבת של העצרת הכללית, ברור כי לא אריאלי ואף לא ההנהגה הפלסטינית יכולים להסתמך על החלטה זו כבסיס לקיום זכות משפטי, אשר מעולם לא הוקמה.
אריאלי אף מתבלבל עוד יותר בין שתי ההחלטות. בעוד שתי ההחלטות אינן מחייבות, החלטה 242 משנת 1967 מתייחסת רק לקריאה " להשגת פתרון צודק לבעיית הפליטים ".[7] היות שאין כאן התייחסות ספציפית לפליטים ערביים, היא נחשבת לישימה באותה מידה גם לפליטים יהודים. כאמור, החלטה 194 מ- 1948 התנתה כל שיקול של שיבת פליטים ערבים למוכנות שלהם "לחיות בשלום עם שכניהם".
נראה שאריאלי שוכח גם כי סוגיית הפליטים היא נושא מוסכם למו"מ על מעמד הקבע מכוח הסכמי אוסלו, וככזה, היות שהיא מוסכמת על הצדדים כנשוא למו"מ, היא משלבת את הקריאות הקודמות ליישוב סוגיית הפליטים, דרך משא ומתן, ולא כפייה.
בנושא רכוש יהודי, אריאלי משום-מה מוצא לנכון להזכיר את יוזמת השלום הערבית שהתקבלה בפסגת ביירות משנת 2002 :
" אילו ישראל הייתה באמת מעוניינת ליישב את סוגיית הרכוש היהודי, היא הייתה מפסיקה להתעלם מיוזמת השלום של הליגה הערבית העומדת לפתחה כבר 17 שנה"
אבל קריאה של יוזמת השלום הערבית, המתבססת על עיקרון 'שטחים תמורת שלום', והמכילה דרישות על ישראל לנסיגה מלאה מכל בשטחים ולקבלתה של מדינה פלסטינית עצמאית, אין כל התייחסות לפתרון סוגיות של רכוש יהודי או ערבי. [8]
על השימוש בטרמינולוגיה, אריאלי מאשים את גרינבלט ואת הממשל האמריקאי בניסיון לטשטש את המונחים המשפטיים המתייחסים שטחים הכבושים על-ידי שימוש במונח "שטח שבמחלוקת".
האמת היא שהמונח 'שטח כבוש' אכן הפך לביטוי פוליטי מובהק בקהילה הבינלאומית ובמדינות וארגונים בינלאומיים המייחסים אותו רק לישראל, וזאת על אף קיום בעולם של מצבים רבים אחרים של כיבוש. ככזה לא ניתן לראות במונח "שטח כבוש" כתיאור של מצב משפטי. לכן השימוש בו עלול לפגוע בכל תהליך משא ומתן הוגן .
התיאור המדויק של השטחים הוא אכן "שטח השנוי במחלוקת", שזה תיאור עובדתי של המצב, עובדתי, נטול קלישאות פוליטיות.[9]
אריאלי טוען במאמרו שבית המשפט העליון של ישראל אימץ את ההגדרה של הכיבוש. אך הפרשנות של אריאלי מוטעית, היות שבית המשפט השתמש במונח כיבוש, בצורה מוגבלת, ורק במתן פירוש למחויבויות הבינלאומיות שישראל קיבלה על עצמו מאז 1967 בהקשר לניהול השטחים. על השאלה המהותית בדבר מעמדם המשפטי של השטחים, דחה בית המשפט את השאלה שוב ושוב תחת הכותרת "צריך עיון".
אריאלי מצטט באופן לא נכון ואפילו מנסה לנסח מחדש את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם (1967) בטענתו כי ההחלטה:
"נפתחת בסעיף מספר 2 של מגילת האו"ם לפיו 'רכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה' (גם במלחמת מגן)"
אך קביעה זאת לגמרי לא נכונה ומעידה על בורות מוחלטת בדבר הוראות בסיסיות של המשפט הבינלאומי, כמו גם בדבר התיעוד הבסיסי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותהליך השלום.
החלטה 242 אינה חוזרת על, ואינה מאשרת את סעיף 2 למגילת האו"ם. היא מדגישה במבוא שלה את אי-הקבילות של רכישת הטריטוריה על ידי מלחמה" שהוא אכן עיקרון מקובל של המשפט הבינלאומי, אך אין כל התייחסות למלחמת מגן. אפילו סעיף 2 של מגילת האו"ם אינו מכיל התייחסות כזאת.
אריאלי מתייחס בנימה פילוסופית ל- "שלושה דברים" שלדעתו יצרו את הבסיס למחויבות הבינלאומית לכינון בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה: חבר הלאומים, שלילת כיבוש והתפשטות הטריטוריאלית, ועקרון ההגדרה העצמית. נראה ששלושת הדברים האלה אינם אלא הגיגים אישיים שלו, יותר בגדר משאלת לב.
אריאלי כנראה שכח את המסמכים הבינלאומיים המשפטיים וההיסטוריים המרכזיים כגון הצהרת בלפור משנת 1917, הצהרת סן-רמו משנת 1920, ואישור חבר הלאומים משנה 1922 של המנדט הבריטית, וכן סעיף 80 למגילת האומות המאוחדות, המהווים את הבסיס המשפטי וההיסטורי להתחייבות בינלאומית לבית לאומי ליהודים. המסמכים הללו אינם מתייחסים ל-"שלושת הדברים" שלפי אריאלי, עומדים בסיס למחויבות הבינלאומית לבית היהודי הלאומי.
בהאדרת "קונצנזוס בינלאומי" כאמצעי לאכיפת פתרון לסכסוך, מבטל אריאלי את הסתייגויותיו של גרינבלט באשר לכדאיות של צעדים חד-צדדיים בינלאומיים ורב-צדדיים בגופים בינלאומיים הנועדים לכפות פתרון. אך ברור שצעדים חד-צדדיים על ידי גופים בינלאומיים אינם יכולים לאכוף כל פתרון או צעד על ישראל, כמדינה ריבונית, והם לא יכולים להכריע מראש סוגיות הנמצאות על שולחן המו"מ, וזאת על אף רצונו ולאכזבתו של אריאלי.
באותה מידה, למרות אזהרותיו של אריאלי, לא ישראל ולא הרשות הפלסטינית יכולים לכפות על הצד השני או על הקהילה הבינלאומית, כל צעד חד-צדדי שלהם.
בהקשר זה מביע אריאלי צער על העובדה שממשל טראמפ מתעלם מניסיונות העבר של הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה לפתור את הסכסוך, וכן מהחלטות האו"ם וניסיונות קודמים של משא ומתן, לרבות תהליך אנאפוליס, אשר, לדעתו, קבעו פרמטרים כדי לפתור סוגיות הליבה של גבולות, בטחון, ירושלים ופליטים.
אך המציאות היא שכל הניסיונות הקודמים ליישב את הסכסוך נכשלו כישלון חרוץ, בין אם הם הוצגו על ידי קלינטון, בוש, אובמה או האו"ם. ההתעקשות של אריאלי על הבנות קודמות כגון אנאפוליס (שבו הוא היה כנראה מעורב) מתעלמת מהעובדה כי הפלסטינים לא היו מוכנים לקדם את התהליך.
יתכן שביקורתו של אריאלי נגד אמרה פוליטית מובהקת של נתניהו בא הביע דעתו ותקוותיו לגבי עתיד ההתנחלויות והשליטה העתידית בשטח, מייצג את דעתו האישית ומשאלת ליבו הפוליטית של אריאלי על נתניהו ועל פעילותו לקראת בחירות, אך אין באמרות הללו של נתניהו כל מחויבות משפטית.
באותה מידה, אפשר לתהות האם אריאלי מפגין מידה זהה של ביקורת מול השאיפות המוצהרת של מנהיגים פלסטינים והאיראנים לחסל את ישראל?
לסיכום, במקום להשתעשע במשפט הבינלאומי, שהוא ללא ספק יודע מעט מאוד עליו, וכן בפעילות פוליטית פרטיזנית רדודה, מומלץ שאל"מ במיל. אריאלי יעסוק בתחום המקצועי הצבאי שלו.
באותה מידה, ניתן היה לצפות שעיתון המכבד את עצמו כמו "הארץ" היה חושב פעמים בטרם פרסום מאמר כל כך פגום ובלתי מדויק.
:
[1] https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.7651744
[2] https://usun.usmission.gov/remarks-at-a-un-security-council-open-debate-on-the-middle-east-9/
[3] https://il.usembassy.gov/statement-president-trump-jerusalem/
[4] https://www.jewishvirtuallibrary.org/first-zionist-congress-and-basel-program-1897
[5] https://www.knesset.gov.il/docs/eng/megilat_eng.htm
[6] https://mfa.gov.il/mfa/internatlorgs/mfadocuments/pages/united%20nations%20general%20assembly%20resolution%20194%20-ii.aspx
[7] https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/un%20security%20council%20resolution%20242.aspx
[8] https://www.europarl.europa.eu/meetdocs/2009_2014/documents/empa/dv/1_arab-initiative-beirut_/1_arab-initiative-beirut_en.pdf See also http://www.jcpa.org/text/Arab-Peace-Initiative.pdf
[9] In this context see Dore Gold “From Occupied to Disputed Territories” http://jcpa.org/article/from-occupied-territories-to-disputed-territories/ and Alan Baker “The Legal Basis of Israel’s Rights in the Disputed Territories http://jcpa.org/ten-basic-points-summarizing-israels-rights-in-judea-and-samaria/
